גבורת יהונתן ע

עדים וקשה לי' למה דלא אמיד, ותי' הרמב"ן דלא אמיד באמת מותר לסברת הברייתא וזה לא ס"ל להרא"ש כלל, לכך מחלק כנ"ל וכי תנינא לא סמכינן אסימן גרידא, וצריך להראות לעדים, כגון דהוו עדים, או צריך להראות לעדים שיכירו בטביעת עין, ובעובדא דחסא לא הראו לעדים כי לא העידו על ט"ע כלל כמבואר בש"ס ולזה אמר הש"ס דכאן דלא אמיד הוי סימן מוחלט וא"צ להראות עדים, וא"כ דברי הגמ' שפיר ודינו של הרא"ש מוכרח, וקשה לי על הפלפלא חריפ' שהגי' בחנם אי נמי ברא"ש, וא"צ להגי', וכן בטור בעובדא דחסא כ' שא"צ להראות לעדים שיכירו משמע אבל עדים צריך וכ"כ הרמב"ן ויתר הפוסקים כמו שהאריך הש"ך, ולמעט במחלוקת עדיף וצ"ל הא תינח הרא"ש ותוס' דכ' כהרא"ש דבעי הכרה בט"ע לדידי' מאי איכא למימר דל"ל דילפינן מהאי דחסא, דהא תוס' כ' להדיא דהך דחסא הי' בלי עדים ועל לא אמיד וסימנים לחודה, סמכינן להחזיר

וי"ל לתוס', דהנה התוס' ביבמות ע"כ ס"ל דבסי' ממוצע שאסנו מובהק נמי מהדרינן דהקשו איך אמרינן גבי שומשמי דמדה לא הוי סימן ובב"מ אמרי' דהוי סימן ואי ס"ד דס"ל כהרא"ש דבעי סי' מובהק לק"מ דמה דאמרי' בב"מ דמדה הוי סימן היינו סי' ממוצע כמ"ש הרא"ש גבי משקל דדהבא פריכא ולפ"ז קשה להו לתוס' קושית הרא"ש הא בדהבא פריכא נמי יש בו סימן המשקל דאף אסימן ממוצע נמי סמכינן לכך הכריחו תוס' לחלק מכח הסברא הנ"ל דבכה"ג דלא טעין בהדיא החזרתי, בעי הכרה לעדים בט"ע, ובדהבא פריכא ליכא ט"ע כמש"כ תוס' בכתובות, ומוכח דין זה, אך לפ"ז גם ברא"ש י"ל כן דהא יש להקשות על הטור [חו"מ סי' רצ"ה] דהעתיק סימנים סתם ולא כתב דבעי סימן מובהק כדעת אביו הרא"ש וצ"ל דס"ל מסתמא בעי סימן מובהק ומה"ת לחזור בסי' ממוצע אך הא תוס' ס"ל דמחזירין בסי' ממוצע ולא הו"ל לסתום במקום שיש מחלוקת ויש הוכחה לתוס' דאף בסימן ממוצע מחזירין, דביבמות פרכינן ומי חיישינין שמו פינהו, והתנן מצא בחביות תרומה וכו' ומאי קושיא וכו' ס"ל דהוא סימן מובהק דסימן מובהק הוי מה שאינו בנמצא אף במיעוטא דמיעוטא, אלא ודאי דהוי סימן ממוצע, ובתרומה סמכינן אסימן כזה, אבל להחזיר ולהוציא ממון בעי סימן מובהק ושפיר הוכיחו תוס' דאף בלי סימן מובהק מוציאין מיד הנפקד ושפיר פריך כנ"ל

אך קשה על הרא"ש דמצריך סימן מובהק, אבל יש ראי' לדברי הרא"ש מחזקת הבתים (דף מ"ו] דקאמר ברמאי דפומבדיתא שפיר קאמר דלא מחוינא ראה וכו' ע"ש, וכתבו תוס' ראה פי' כל דהו, מדלא קתני הכיר היינו בסימנין לכך תני דלקחתי אינו נאמן דל"ל מיגו, אבל החזרתי נאמן, וקשה לרבה דבעי אף באומן עדי פקדון ומסירה א"כ כי איכא סימנים באינוש דעלמא מוציאין אומן וראה, דקתני בברייתא היינו סימנים, א"כ למה קתני דאינו נאמן לוקח אף החזרתי אינו נאמן וגם לרבא דאמר מיתבי רבא לאביי, ופי' רשב"ם דהוי תר דרבה ותיובתא לאביי דבעי באומן ע"פ ומסירה, וא"כ איך אמר רבא שפיר קאמר דלא מחוינא ופי' תוס' דהוכיחו בסי' הא במוכר [צ"ל בהיכר] סימן צריך איש אמיד, ואי דנאמן החזרתי כעובדא דשומשמי וכ"ש באומן, ומזה ראי' דבאינוש דעלמא אין מוציאין רק בסי' מובהק, ומש"ה ראה באומן על סי' ממוצע, אמנם באמת הא בהא תליא דא"א באומן צריך עדי פקדון. כרבה ורבא א"כ מדקתני ראה ולקחתי ש"מ דבהחזרתי נאמן, ומוכח דאין מוציאין רק בסימן מובהק, אבל לדידן דקיי"ל כאביי דלא בעי באומן ע"פ א"כ שפי' נאמן החזרתי בראה סימנים במגו דלהד"ם דהא אין כאן ע"פ משא"כ לוקח, אבל אם יש ע"פ אף בסימן ממוצע מחזיר, וא"כ הא דפריך מחביות של תרומה היינו] למסקנא דקיי"ל כאביי, אבל להס"ד היינו לרבה ורבה [צ"ל ורבא] סימנין היינו סי' מובהק והשתא א"ש ד' הרא"ש שכתב בסימנים היינו סימן [מובהק] היינו כאן בב"מ במילתא דרבה דאמר אבל דבר מסוים לא ורבה ס"ל דבעי סימן מובהק אבל לדינא מודה הרא"ש דסגי בסימן ממוצע כדמוכח מחביות של תרומה וכו' לכך כתב הטור סימן סתם כמסקנא, אך קשה למה הביא בהלכות נחלות דנותנים למעות יתומים, למאן דאית לי' דהבא פריכא ודהבא פריכא איכא רק סימן ממוצע דהיינו [במשקל] כמ"ש הרא"ש ואי יש לחוש דיהיב סימנא ז"א דודאי גם הרא"ש ס"ל כפי' בכתובות דלית בי' ט"ע רק דבגמ' קאמר דוקא דהבא פריכא, אבל דבר המסוים לא, והקשה הרא"ש אי משום סימן לא איריא דגם בדהבא פריכא איכא סימן, וכל ההפרש הוא שבזה איכא ט"ע ובזה ליכא ט"ע וא"כ העיקר חסר דנקיט סימנא [ושביק ט"ע דהוא עיקר] ההבדל שבין דבר מסוים לדהבא פריכא, ולזה תי' הרא"ש דרבה הוא דקאמר הכי ולרבה בעי סימן מובהק א"כ שפיר תני דהבא פריכא דלית בו סימן מובהק ומשו"ה נקט סימנא בעלמא כי באמת לדידך א"צ סימן מובהק וההבדל הוא ט"ע, ובזה יובן דבעובדא דחסא בדהבא פריכא ליכא סימן והק' אולי יכירו [בט"ע] ותי' דט"ע ל"ש, ולכאורה קשה דא"כ דבדה"פ לא שכיח ט"ע דבדבר מסוים ודאי שכיח ט"ע דהא תוס' ס"ל אין מחזירין בסי' לחוד רק צריך להראות לעדים והם יכירו בט"ע, וא"כ מאי דוחקי' דתוס' לומר דהבא פריכא לית בי' סימן רק דליכא ט"ע, ואין חשש עוד, ועוד מאי קושיא דילמא יכירו בט"ע כיון דלית בי' סימן אין מחויב [להראות] לעדים, ואיך יכירו בט"ע כיון שלא ראו וזהו כוונת הרא"ש בדבר מסוים דע"י סימן הוא דמראין לעדים, אבל בלי סימן לא, ולמש"כ ניחא דתוס' הוכיחו שפיר דאין בד"פ סימן מובהק הכי נעלם מעיני תוס' דמשקל הוי סימן כקו' הרא"ש, אלא דסימן פירושו סימן מובהק, וכ"ז מוכיח רבה דנתן טעם בדבר מסוים משום סימן ולא הבדיל בין ט"ע כלל דכוונתו לסימן מובהק וזה ליתא בד"פ, ומשו"ה הקשה לדידן דמחזירין בסימן ממוצע גרידא להכירו בט"ע א"כ איך אמר רב אשי תינח כו' הא אף לדידן [צ"ל אין] [חסר תיבה] בד"פ דנין בו רק סימן ממוצע וא"כ צריך להראות כמו דבר מסוים ואולי יכירו בט"ע לזה תי' ט"ע ל"ש אמנם רבה ס"ל דבעי סימן מובהק בלא"ה א"צ לט"ע כיון [דאית בי'] סי' מובהק ודברי רבה מדוקדקים היטב וגם דברי תוס' ומוכרחין דברי הרא"ש דבעי הכרה דאי בסימן לחוד מחזירין ק' לר"א דאמר תינח וכו' אלא ודאי דלא,. רק בד"פ כנ"ל אך קשה לפ"ז מנ"ל להרא"ש דאם צוה הנפקד שהוא שלו אין מוציאין מיתומים להראות לעדים שיכירו בט"ע דילמא אף בקיים וצווח דהי' מראה לעדים אם יש סימנים ואם יכירו הו"ל עדים וראה ומחזירין בשלמא אי יליף מהך דכתובות שפיר מדקאמר שם שביק ולא פקד, משמע אי פקד מחזירין אף דאיכא סימנים אבל למ"ש דלא יליף כלל מכתובות קשה שפי' מנ"ל לחלק בין פקד ללא פקד כנ"ל ונ"ל דיליף הרא"ש מהא דאמרינן לא אשכח גברא כו' א"ר אשי חזינין גברא דמשפו נכסי' וכו' וקשה כיון דאנו מוכרחין לסמוך אנכסי מה יזיק אם יקח ממנו משכון דבר מסוים דרוב וחזקה איכא שהוא שלו וגם הוא בטוח ואפי' יזדמן שהוא של אחרים הלא יש מקום לגבות משאר נכסי' שהוא משופע, וזה יותר טוב משנסמוך על שיפוי נכסים לבד, כי יש לנו לעשות לטובת יתומים כל מה דאפשר, וצ"ל דלפמ"ש בהגהת מרדכי פ' אי"נ בעוד דהמקבל חי ל"ח דיהיב סימנא ע"י שהמקבל יודה לו ויגבו היתומים על נכסי המקבל נמי אם יבוא הנפקד לתבוע יגבו היתומים מנכסי מקבל, אף שהוא מת הלא נכסיו קיים, וצ"ל דין זה דמיא כמ"ש הרמב"ן בחידושיו בב"ב דף ל"ז להאי לוקח דאמר המוכר זבינתי' מפלוני ולית להמוכ' עידי חזקה ואם הי' ביד המוכר הי' נאמן המוכר שלא הי' שלך מעולם רק שהוא ביד הלוקח יודה שהוא של מערער חייב להחזיר כנ"ל ביד לוקח בעידי ראה, וע"ש ברמב"ן ותוס', וע' בחו"מ סי' קנ"ו, ופסק הש"ע דמ"מ אין המוכר