גבורת יהונתן סט

מקח, אבל אי אמרת כדעת רבינו יונה אין כאן שכר וריוח במעות דבנתייקר לעולם אינו משלם אונאתו, ובלא נתייקר מאי נ"מ אם יש ביטול מקח או לא ול"ש כאן חוטא נשכר, והנה א"א דפ' משתות לא הוי מחילה, ע"כ מוכח דלא כרבי"ו דודאי בפ' משתות מחזיר אונאתו, ע"כ בנתייקר מ"מ חייב לשלם דהא עיקר טעם דרבי"ו הואיל ולוקח יכול לחזור וכאן ג"כ יכול לחזור, והגע בעצמך באונאה פ' משתות ונתייקר חייב לשלם אונאה, ובשתות יפטר, יציבא בארעא וגיורא כו' וא"כ א"ש דאי אמרת פ' משתות ל"ה מחילה ע"כ מוכח כרמב"ם, וא"כ קשה למה יותר משתות יהא בטל מקח וכי יהא חוטא נשכר עכצ"ל כתי' התוס' דהוי ב"מ א"כ מוכח דלעולם חוזר כנ"ל וא"א דס"ל בכ"ש ס"ל דפ' משתות מחזיר אונאה ולק"מ, אך לפ"ז אין מקום לקושי' תוס' מה שמקשים על הא דמשני ב"מ ל"ש מה בכך מ"מ בשתות עצמה הוי מחילה לר"ט, ול"נ דלק"מ דהלא הרגישו כל המפרשים באס"ד מנ"ל לתרץ פלוגתא אחרת ולומר דר"ט ורבנן יהיו מחולקים בשתות עצמה, אמנם נראה דלישנא דמתני' דייק דהא ר"ט ס"ל משתות עד שליש הוי אונאה לא הול"ל שליש במקח רק עד שליש וכו' אלא ודאי דאי הוי אמר כן, ה"א דמודה לחכמים בשתות עצמה לכך אמר שליש במקח ר"ל משתות ולמעלה ולא בשתות עצמה, ובמקום שתות אני אומר שליש, אך י"ל טעם אחר דאי אמר עד שליש הי' ספק אי עד בכלל או לא לכך אמר שליש לברר הספק, אך קשה עדיין דמה ספק יש כאן הא הממע"ה והלוקח מוחזק במקחו ומספיקא לא מפקינן ממונא וכן יש עוד נ"מ אם לעולם חוזר או בכ"ש דזו ג"כ אין לטעות דאף דנאמר עד שליש אם הלוקח בא לחזור אח"ז בכ"ש המוכר מוחזק ואומר דעד בכלל ולא יחזיר לו אונאה אח"ז, אך להרמב"ם יש מקום לטעות אם נתייקר והלוקח תובע אונאתו ואי הוה אמר עד שליש הי' המוכר טוען עד ולא עד בכלל, ויש כאן ב"מ, ואינו חייב לשלם לך אונאה כיון שנתייקר, והמע"ה לכך צ"ל בהדיא שליש וחייב להחזיר לו אונאה וא"כ א"ש דלעיל דקיימי בב"מ בכדי שיראה, א"כ ל"ל דהוי מק"ט כנ"ל, וקשה א"כ חוטא נשכר וצ"ל כרבי"ו דאין לו אונאה בנתייקר וא"כ אין כאן טעות אף אי הוה אמר עד שליש כנ"ל, ועכצ"ל דלכך לא אמר כן דבשתות עצמה פליגי א"כ שפיר שמחו בשתות עצמה אבל לקמן דקיי"ל כמ"ד לעולם חוזר שפיר י"ל דהוי מק"ט וא"כ דינו של הרמב"ם אמת, ואי אמר עד שליש הי' ספק אי עד בכלל או לא, ואין כאן הכרח כלל דבשתות עצמה פליגי ומהיכא תיתי לחדש פלוגתא חדשה, ושפיר משני ב"מ לא שכיח, דלהך שיטה לק"מ משתות עצמה, דאף ר"ט ס"ל שתות עצמה הוי אונאה, ואתי שפיר ודו"ק היטב, סליק

נשלם העתק חילוק ששה עשר. בסוגיא דתגרי לוד: בעזר מולך על כל מושל ושר במערכות שמים ויסודי ארץ וכל ילוד

חילוק י"ז

בסוגיא דדהבא

פריכא

(ב"מ דף ע' כתובות דף פ"ה. יבמות קט"ז

) ברא"ש ותוס' כתבו דאי יהיב סימנא בעדים צריך להראות לעדים, וכתבו הסמ"ע והיש"ש דלא על הסימנים לבד קא סמכינן רק אם הסימנים מכוונים מחויב להראות לעדים, אם הכירו בט"ע אבל אם אין הסימנים מכוונים א"צ להראות לעדים, והקשו היש"ש והש"ך הא ביבמות בעובדא דשומשמי היו מחזירין בסימנים בלבד בלי היכר ט"ע כלל, דבשומשמי ל"ש כלל ט"ע, ונ"ל די"ל במה שכתב הרא"ש בכתובות בעובדא דבר חמא כגון שהפקיד אצלו בסימנים ובעדים, וא"כ דהיו עדים על הסימנים, איך נאמר שם והוא דלא רגיל אצלו כו' הא עדים יודעים דהי' הסימן בפקדונו ומה בכך אם רגיל, ובפלפולא חריפתא כתב דדעת תוס' ורמב"ן דעדים לא אמרו רק שהפקיד ולא ידעו הסימן רק המפקיד נתן הסימן מש"ה בעינן שלא יהא רגיל, אמנם דברי הרא"ש מורים דעדים אמרו הסימן א"כ מה צורך דלא יהא רגיל וצ"ל דודאי על הסימן שנותנין העדים לא סמכינן דהשתא בדיני נפשות לא קטלינן אסימן מובהק כדאמרי' בגמ', פלוני דהאי סימנא קטיל פלניא לא קטלינן לי', כ"ש בדיני ממונות דאין הולכין בממון אחר הרוב, רק דיש עוד רגל"ד, דאותו הפקדון שהופקד בעדים הוחזר, ואותו הנמצא אחר הוא ומנא ידע המפקיד שכלי הנמצא יהי' סימני' כך וכך, דמשום האי טעמא בלחוד מחזיר המוציא אבידה למי שנותן סימן דמנא ידע שהסימן כך וכך, ומש"ה בהצטרף כ"ז להדדי סמכינן ומחזירין אמנם כ"ז אם אינו רגיל בבית הנפקד, אבל ברגיל אצלו אין זה ראי' כלל, אבל על הסימן בלחוד הואיל ומכוין הסימן עם סימן הכלי שהופקד בעדים לא סמכינן דשמא אתרמי כנ"ל

ולפ"ז שיש חילוק בין עובדא דשומשמי לעובדא דתוס' והרא"ש דבשלמא התם שפיר קא סמכינן אסימנים, אף דליכא ט"ע משום דל"ל דאיתרמי דמנא ידע זה דיתרמי, ול"ל דילמא אמת שהפקיד בסימן ולא הותיר ולכך אומר סימן זה בחושבו שעודנו שם, ובאמת [נתכסה] ממנו, וזו הכלי של הנפקד רק דאתרמי כנ"ל ואמירת סימן שלו אין ראי', ואף דיש לנפקד סימן כי לא ידע מהאנוס ראוהו גופא מודה שלא נאנס רק טוען החזרתי, וא"כ שפיר ראי' דאם איתא דהחזיר מנא ידע ליתן סימן, אלא ודאי דהאמת דהוא של נפקד ואף דהמגו דנאנסו שיש לנפקד הוי כמגו במקום עדים או חזקה, אבל במות הנפקד, ואנו אין יודעים יש כאן ספק אולי נאנסו, ואף דלא טענינן ליתמי מ"מ ליכא, סימן מוחלט שהוא של המפקיד דאולי קרהו ואתרמי ואין ראי' מסימן שלו, לכך לא מהדרינן בסי' לחוד דאין זה סימן מוחלט רק רגל"ד, ומשו"ה חייב להראות לעדים שיכירו בט"ע, וא"ש, אך קשה אף דיש לחלק כמ"ש, מ"מ מנ"ל להרא"ש דין זה לכן נ"ל דגי' הפלפולא חריפתא שגורס א"נ כגון שיש עדים ליתא רק סתם כגון שיש עדים וצ"ל דס"ל להרא"ש לדוחק להחזיר בעובדא דחסא בלי