גבורת יהונתן נד

לא ענה הרמב"ם ז"ל מלבו, רק דמוכח מש"ס דקאמר ל"מ ש"ש לש"ח דגרועי כו' אלא אפי' ש"ח לש"ש דעלוי' כו' מדחלקינהו לב' בבי, ול"ק סתם ש"ש ל"ש חייב דאת מהימן כו' ע"כ לאורויי דהיכא דגרע לשמירתו, אפי' היכא דל"ש טעמא דאת מהימן כו' והיינו ברגיל כו' מ"מ חייב והן הן ד' הרמב"ם, ובס' יש"ש לא כן כתב ע"ש, וס"ל להרא"ש ג"כ הך סברא שאין השומר הב' מצי לישבע במקום הא', דשבועתו רק ביטוי והא' הוי שבועת ממון אבל בפשיעה דשבוע' שניהם הוי ממון ודאי דמצי למישבע במקום הא' דגם הוא בע"ד דבעל כמו הא', רק כל הטעם דיטעון שנגנב או נאבד וע"ז שבועת ב' רק ביטוי, וא"כ שפיר הקשה דמ"מ שומר הא' יפטור ברגיל כו', דהא על השבועה שלא פשע גם גבי הב' הוי ממון, וא"כ ישבע במקום הא', דהא המני', ואי דיטעון נגנב או נאבד דהוי לגבי הב' רק שבועת ביטוי, הא ע"ז א"צ שבועה כלל, דבזה לא איכפת לי' כלל להשני אם נגנב או נאבד דבשניהם פטור, דהוא רק ש"ח, וא"כ אין נוגע באמי' נאנס ומה לו לשקר והוי כע"א המסייע, ליפטור להשני, משבועתו, ואין בגדר עד המשתבע אינו עדות שעל מה דמשתבע אינו מעיד, וכן להיפוך, ודברי הרא"ש נכונים

ולפ"ז לק"מ מה שהקשינו לעיל דילמא אי הוה קתני קטנים סתמא הוה אמינא גדולים אחרים לכך פטור דל"ש את מהימן לי בשבועה כו' דעד המסייע פוטר כקושית הרא"ש דהא בהאי גוונא בש"ש שמסר לש"ח לק"מ דהוי נוגע ואין כאן עדות כלל, דהרא"ש לא הקשה בש"ש לש"ח דמיגרע וכו', כנ"ל, אבל לפמ"ש דגם במתני' מוכח הא דמיירי בגדולים אפי' פטרן מפשיעה מ"מ פטור א"כ לפ"ז י"ל כסברתו דהוי עד המסייע דאינו נוגע כלל, וא"כ קושי' הנ"ל במק"ע, וצ"ל דס"ל לתוס' דקושית הרי"ט ב"א וז"ל את מהימן לי כו' בלא"ה לק"מ, דהוי מתיך שאיל"מ כמ"ש הרמב"ן במלחמות להדיא, בריש פ"ק דב"מ ע"ש דרב ס"ל בשילהי מס' שבועות דל"א משאיל"מ, וא"כ ל"ש את מהימן ובהכי ניחא מאי דק' במאי דקאמר רבא הילכתא שומר וכו' הלכה מכלל דפליגי והיכא הוא מחלוקת דרב מכללא איתמר וכו' ולהנ"ל ניחא דודאי רב פליג וס"ל ל"א משאיל"מ דל"ש את מהימן כו' וא"כ ליכא למטעי באחרים גדילים, דשם ל"ש, את מהימן כו' דהוי עד המסייע, משא"כ לרב בבניו ל"ש עד המסייע, אך לפ"ז קשה פשיטא דלא הקשו תוס' מידי לרב, דודאי ס"ל לרב ל"א משאיל"מ היינו לדינא ס"ל כך אבל במשנה פ' השואל דף ק"ד שואל אמר שכירה מתה וכו' מוקי לה כתנא דס"ל דאמרינן משאיל"מ כמ"ש תוס' להדיא שם בד"ה ר"י כו' ולפ"ז מאי קושיא לרב מדיוקא דמשנה דודאי רב דפוטר משום דלא ס"ל משאיל"מ, דל"ש את מהימן לי כו' משא"כ המשנה דס"ל משאיל"מ כסתמא דהך משנה, וא"כ פשיטא דאחרים גדולים חייבין דמ"ל את מהימן לי וכו' ומשאיל"מ, והי' נ"ל דבלא"ה י"ל בתוס' ד"ה דהקשו למה לא נקט לרב קטנים סתמא, וקשה לרבא נמי דיוק ממשנה דגדולים פטורים ששל"ש פטור, א"כ ליתני קטנים סתמא וכו' תי' של תוס' ל"ש ברב"ח דה"ה לא אסיק אדעתי' הך כל המפקיד וכו' ונ"ל דרב"ח לא אחשבינהו להך דייקא, ואורחא דמילתא נקט, א"כ אף לרב נימא הכי, והי' נ"ל דהרמב"ן הכי הוכיח אהך דששל"ש דאין עד המסייע פוטר, וכ' אע"פ שר"ת פי' גבי ולחזי זוזי דלעיל דכ' דעד המסייע פוטר היינו בשבועה דרבנן אבל לא בשבועה דאורייתא, וי"ל אף תוס' ס"ל כהך, וידוע הוא בב"ק דף ק"ז רב"ח ס"ל ד' שומרים צריכים כפי' במקצת והודאה במקצת ולא מחייבה שבועה כ"א בג' פרות, רק התוס' העלו שם דאף רב"ח מודה מדרבנן איכא שבועה שומרים ובטענת נאנסו ע"ש, לפ"ז לרב"ח קו' תוס' לק"מ, דהא ס"ל גדולים אחרים דפטורים, דהא איכא עד המסייע, פוטר בכה"ג אפי' לשיטת הרמב"ם דהא איכא עד המסייע פוטר כמש"ל, ורב"ח הוי שבועת המשנה עד המסייע פוטר ולכך לא הק' תוס' אלא לרב והוא לא ס"ל כרב"ח ושבועה ד"ת יש כאן ואין על זה עד המסייע פוטר, וא"כ קשה ליתני קטנים סתמא דליכא למיטעי כלל, אך לפ"ז יש לומר שפיר הך סברא דא"ל שכ' תוס' ולק"מ מה שהקשו עלי' תוס' דבלא"ה דברי הריטב"א כפמש"כ בשם אס"ז תמוהין שכ' על קושי' תוס' דלכך הקשו לאביי ולרבא ולימא לי מ"ה מ"ל הכא כו', די"ל הואיל ושואל חייב בכל האונסין דהא דאמר דאת מהימנת כו' ש"מ דלא ס"ל הך, ואין לדברים אלו הבנה, ולכאורה כיון דידע אביי הך דרבא את מהימן לי כו' א"כ דקארי לה מאי קארי לה, פשיטא דלק"מ לשיטתו, וגם באמת תמהו בש"ס וכי לא ידע אביי מילתא דרבא דכל הטעם משום דאת מהימן כו', וגם הרגישו באס"ז דמילתא דהאריך ואמר לדידי', וכו' ליכא לאותבי כמעט מיותר הוא, רק הל"ל להד"ם

ונ"ל דהרי"ף וכן הרמב"ם הקשו למה באמת ישבע השוכר הא הוי עד השואל עד המסייע פוטר, ונ"ל שמסתפק הריטב"א, ויש"ש בב"ק פשיטא לי' דאף דששל"ש חייב מ"מ יכול הבעל לתבוע לשני לא מצי למימר לאו בע"ד דידי' מצי הדר לי', לדידי' א"מ לקו' להרא"ש דכל עדים די"ל השני נוח לי מהראשון הוי נוגע בעדות וכמבואר בפ' ח"ה גבי מכר פרה וטלית, וכן בחו"מ סי' ס"ו סק"ב, וא"כ השוכר שהשאיל לפרה ומתה והשואל מעיד שנאנסה אמרינן דבאמת בפשיעה מתה, רק אם יאמר כך, ובא בעל הפרה לתבוע ממנו, וזה הוקשה לו, לכך אומר שנאנסה, ולדעת רבנן נפטר השוכר ואינו אלא להשוכר וזה נוח לו מהראשון בעל הפרה שקשה לו ואין כאן עדים כלל וע"כ צ"ל דהרא"ש והרמב"ן ס"ל דרבנן לא ס"ל תחזור פרה לבעלים והוי כמשאי"ל, ובשליחות השוכר, רק ס"ל דיד בעלים אינו כלל כמשאיל, וס"ל אף דפשע אין (למשאיל) [צ"ל למשכיר] דין עם השוכר ולא עם השואל דיאמר לאו ב"ד דידי את, וכ"מ מהריטב"א שהביא ראי' מר"י נשמע לרבנן לא כן, וא"כ שפיר הקשה דהא אין השואל נוגע כלל, דבין יודה דפשע ובין יאמר דנאנסה מ"מ חייב שומר לשוכר והמשאיל תמיד א"י לתבוע כלל, אך כ"ז למאי דקיי"ל שושל"ש חייב א"כ לרב דס"ל דפטור ואפי' את מהימנת כו' א"י לטעון השוכר נכנס במקום הראשון לכל דבר ונסתלק הראשון והלך לו, פשיטא דאם פשע השני דהבעל תבעו ובלי דחי' וזה פשוט, וא"כ שפי' י"ל דהקושיא לכל הלשונות הן לאביי הן לרבא ממשנה דהשוכר דודאי מאביי לא משמע דזה פשיטא לא יתכן לרבא רק סתם שמע דהקו' מהך משנה למ"ד ששל"ש חייב והיינו קו' הרמב"ן והרא"ש דעל מה ישבע הא עד המסייע פוטר בשלמא לרב די"ל פטור י"ל כמש"ל, דהוי נוגע בעדות משא"כ למ"ד חייב א"כ אין לבעל דו"ד עם המשאיל וליכא נוגע, א"כ קשה למה ישבע יפטור המשאיל בעדות, וזה דס"ל לאביי דקושיא ר"א לכל הלשונות, לכך תי' ר"א דנתנו רשות להשאיל א"כ פשיטא דהמשכיר מצי לתבוע לשוכר, והוי נוגע לכך צריך לישבע, ולפמ"ש ניחא נמי מה דהקשינו לעיל בראש דתקשה על הך קושיא דלעיל דלא פסקה מיירי דלפעמים שהשואל א"י היכן מתה, דא"כ היכא אמרינן פעמים שהשוכר באשם, והשואל בחטאת כגון שנגנבה ואמר שמתה כדרכה, הא אם השואל טוען כדרכה מתה א"כ מסייע עלי' להשוכר ופטור משבועה, אף דמ"מ משתבע הוי שבועת ביטוי ולא פקדון ובחטאת קאי וכיון שהשואל טוען ברי עד שנשבע עליו, אך לפמש"ל ניחא דודאי לפי תי' ר"א דנתנו רשות לק"מ דהוי נוגע בעדות רק קושית הרא"ש דלא מוקם להך דר"א וס"ל דאז א"י לתבוע לשואל לרבנן א"כ לק"מ מיני', ואפשר דס"ל כי"א דהוא מיירי בכה"ג א"כ אין כאן עד דנוגע הוא ואתי שפיר

והנה הרמב"ן במלחמות כ' וז"ל ול"ל דמיירי בקרוב