גבורת יהונתן נב

ומל"ה] כקושי' הגמ', וא"כ אף דהוי פושע מ"מ פטור, דאין האונס כ"א מחמת פשיעה וצ"ע

וליישב י"ל דודאי הא לא ס"ל להרי"ף דלכך אמר רבא את מהימנת לי' כו' היינו דאונס לא בא מח' פשיעה דהא רבא סתמא קאמר רק במקום אחר יש לחלק, והיינו היכא דאין מעלי' לשמירתי' כגון שש"מ [צ"ל ש"ש שמסר] לש"ח, או לש"ש בהא הוי ודאי פושע, דאין רצוני כו' ומה לך לשנות, אבל היכא דמעלי לשמירתו כגון ש"ח שמסר לש"ש זה ל"מ פשיעה דטובה עבד לי' שירוויח בגני' ואבי', ומה העברת רצון שייך כאן דהא מכוין להרבות בשמירתו, והא דאמרו בגיטין אין הנפקד וכו' דשם הכל בפוחת השמירה איירי, לכך יכול לטעון אין רצוני כו' והוי פושע, אבל רבא קאמר אפי' ש"ח לש"ש דהרבה בשמירתו אין כאן העברת רצון דיהי' בכלל פושע לכך קאמר רבא הטעם את מהימנת לי כו', ול"ק א"כ ברישא דקאמר ל"מ ש"ש לש"ח דגרועי גרעי' לשמי' הול"ל ל"מ ש"ש שמסר לש"ש, הא ל"ק, דכונתו בש"ש שמסר לש"ח דגריעי גרעי' כו' וכמ"ש לקמן וזה ל"ש בש"ש שמסר לש"ש דודאי רגיל אצלו ל"ש אין רצוני כו' ופטור, וא"כ לק"מ מרבא על הך דגיטין, ולזה בא הרי"ף לבטל סברא זו דאף בכה"ג נמי לא מקרי פושע דהא במשנה דהשוכר פרה וכו', ות"ק אין השואל משלם לבעלים ראשונים, וא"כ מ"ש ש"ש שמסר לש"ש או לשואל דאין מרויחין הבעלים בשמירתן דבר, וא"כ אף לרבא לא יקשה הא הוי פושע דאין רצוני וכו', ואיך אמרינן ישבע השוכר שמתה כדרכה ול"ל דאונס בא ע"י פשיעה דמה"מ מל"ה וכו', הא רבא לדידי' ל"ק כו' משמע אף בלי תי', דמש"ה לק"מ, לשיטת תוס'

ואולם לפי הנ"ל בלא הך תירוצא אף לדידי' יקשה כמו לאביי, וע"כ מוכח דליתא להך דאפי' לא עלה לשמירתו מ"מ ל"מ פושע, וד' הרי"ף נכונים, אך זהו אי אמרת דכונתו לעלויי' לשמירתו דהמפקיד מרויח בשמירתו יותר כגון ש"ש שמסר לשואל דמרויח לענין אונס א"כ תליא במחלוקת ת"ק ור"י, אבל לפי' התוס' בב"ק דף י"א ע"ב בד"ה דעלויי' הוא שמסר נפשו טפי לשמרו, ע"ש, א"כ אף לת"ק י"ל עלוי' וכו' כש"ש שמסר לשואל דמ"מ משמרו ביותר, ולפ"ז אין מקום להוכחת הרי"ף במשנה ליכא פשיעה לרבא לק"מ, א"כ י"ל לרבא באמת היכא דלא עלוי' לשמירתו, הוי פושע כס"ד דהרי"ף, והא דמקשה תוס' מהך דגיטין הוא לרב כמ"ש תוס' בהדיא, או דס"ל אפי' גרעי' לשמירתו, ל"מ פשיעה, וא"כ ל"ק מה שהקשינו לעיל לרבא הול"ל קטנים סתמא גדולים אפי' אחרים פטורים, כיון דיש עדים על אונס וסופו ברצון וכה"ג דאונס בא ע"י פשיעה כנ"ל דבכה"ג מיירי המשנה חייב, ולק"מ, לכך מקשו תוס' לרב, דהא לא ס"ל לעולם דהוי פושע, אך לפ"ז קשה מאי צריך לכנוס בדחוקים בד"ה אין רצוני שיהי' כו' למ"ד תחב"פ וסופו באונס פטור בין אם בא האונס מיד או אח"כ, וזהו בתכלית הדוחק במסקנא והמחברים לא הביאו תי' כלל כנראה באס"ז, ובאמת צ"ע אם בריא אולם בשעה שבא ברשות חברו האיך שייך לומר שמיד התחיל החולשה לא היו צריכין לך (דהרמ"ק) [צ"ל הרמב"ן] כתב באס"ז על סברת אין לפרש כו' דקיי"ל דהמעביר ע"ד ב"ב נקרא גזלן ה"מ במשנה ברשותו, אבל במפקיד ברשות אחר לא ע"ש, וי"ל דכי אמרינן סברת הרמב"ן א"א דברשות אחר יש חשש היזק, אם כן שפיר דבכה"ג חכמי' נמי מודים כמ"ש הרמב"ן, אבל אי אמרת דאין כלל הבדל בין רשות לרשות דמל"ה מל"ה כו' א"כ כמו העובר ע"ד ב"ב לא נקרא גזלן לחכמי' ה"ה בנתנו לרשות אחר, דהא אין חשש היזק ברשות אחר א"כ שפיר קאמר הש"ס בשלמא לדידי' דס"ל אוירא דאגמא כו', י"ל ג"כ אוירא דביתא דחברי' כמ"ש התוס' ושפי' י"ל סברת הרמב"ן כנ"ל, וא"כ קשה אמאי ס"ד דמתה כדרכה יהי' חייב הא ל"מ גזלן ולא הוי אונס מחמת פשיעה ולכ"ע פטור ולק"מ, וא"צ לדחוקי' של תוס' כמש"ל

ויש ליישב דידוע קושית פלפולא חריפתא על הרא"ש בפ"ק דב"מ דכתב ויש שמקשים הבל ששל"ש חייב משום דלא מהימן לי' בשבועה, אמאי הא היי שומר שני עד המסייע ופוטרו משבועה, וע"ש מה שתירצו על הרא"ש, והקשה הפח"ר איך הוי עד המסייע הא נוגע בעדות, דהוא אומר נאנסה כדי לפוטרו מתשלומין וע"ש שדחק, ועיקר תי' כי בלא"ה תי' הרא"ש שפי', ואם כפי דבריו הדחוקים בכל זאת לא הועיל לתקן דברי הרמב"ן במלחמות דריש מציעא דהוכיח מהאי ראי' דאין עד המסייע פוטר משד"א, א"כ תיקשי דהוי נוגע בעדות, פה קדוש יאמר דבר זה, ונ"ל דבלא"ה י"ל בתוס' בב"מ דף צ"ג ע"ב בד"ה אי הכי דכתבו אין להוכיח מהך דא"ר ששל"ש פטור דלא מיקרי פשיעה בגנבה ואבידה דפטור אפי' או מיירי לש"ח ופטור מח' פשיעה פטור לרב דל"ח תב"פ וסוב"א הואיל והוא בן דעת, וזה תמוה מנ"ל לתי' זה דהיכא דגרע לשמירתו כזה עד שהרשאו לפקדון בפשיעה שלא יהא פושע, דזה לא מצינו בגמ', ונ"ל דיש לתוס' קצת הוכחה מדתנן טעמא דקטנים הא גדולים פטור, ש"מ כרב וכו' וקשה ולרב מי ניחא דליתני גדולים לפטרן מפשיעה דחייב דהוי פשיעה גמורה, וכ"ש לקטנים הוי כפטרן בפירוש בפשיעה, דלאו בני דעה נינהו, עכצ"ל לרב אפי' מסרן לבן דעת אפי' פטרן מפשי' פטור כמ"ש תוס' וא"כ בגדולים לעולם פטור, ואתי שפי', וא"כ מוכרחים כמעט דברי התוס', אך לפ"ז קשה מאי תירץ הש"ס כל המפקיד וכו' הא אינו מיושב עדיין דליתני מסרן לבניו הגדולים פטרן מפשי' דחייב, דע"ד לא נאמר כל המפקיד כו' כמו שנראה קצת מהריטב"א בענין זה על הגמ', ע"ש, א"כ מ"ש תוס', לרב, דק' הך דיקא נמי, די"ל דהמקשן הוכיח מכח קושי' רב דאפילו פוטרה משבועה פטור, אבל התי' כל המפקיד כו' גם לרב לאו סברא היא דלא נקרא פושע דפוטרו משבועה דפשיעה, לכך כ' תוס' בלשון ונימא א"כ דוקא בניו הגדולים לפטר, אבל אחרים אפי' גדולים חייב דפטרן מפשיעה כנ"ל וצ"ל דזה הסברא אינה דנימא כל המפקיד וכו' אף דפטרן משבועה, רק א"א תב"פ וסב"א, והיינו דהאונס בא מח' פשיעה, כגון שפשע ומסרה לחברו ברשותו ובאו עליו לסטים, הוי אונס מח' פשיעה דאלו הי' בביתו לא נטלו הלסטים, וכ"ז אם פשע בגוף המסירה, דלא הו"ל למסור, אבל בהרשוהו למסור לחברו רק דפשע (במה דפשע) [במה דפטרו] מפשיעה ונטלו הלסטים ברשות חברו א"כ המסירה גרמה האונס, ובגוף המסירה הא הרשוהו, א"כ א"ש תי' הש"ס דהמשנה איירי דנאנסה כמש"ל דאיכא עדים על האונס רק משו"ה קטנים חייבים דתב"פ וס"ב חייב דמיירי באונס הבא מח' פשיעה, אבל בגדולים פטור דאין כאן פשיעה, ובזה דפטרן מפשיעה אין זה קרוי אונס מחמת פשיעה רק מחמת מסירה, וע"ז משני הש"ס כל המפקיד וכו', וגם קושית תוס' אתי שפיר דלרבא ליתני קטנים סתמא דאחרים גדולים פטורים כיון דמותר למסרן, אף דפשע בזה דפטרן מפשיעה מ"מ אין האונס בא מח"פ כנ"ל, ולפ"ז גם דברי הרא"ש והרמב"ן א"ש דק' לרבא ליתני קטנים סתמא הא גדולים דומיא דקטנים היינו אם פטורים מפשיעה פטורים, דהא לרבא לא מיקרי פשיעה במסירה כנ"ל ול"ל ממ"נ קמחייב מטעם את לא מהימנת לי כו' וא"כ אין נ"מ להן אף אם יאמרו בפשיעה מתה מ"מ פטורין א"כ אין כאן נוגע, וקשה שפיר דהוי עד המסייע ופוטר וכ"ק נהרדעי אליבא דרבא קאי, לפ"ז הו"ל לתוס' להוכיח כן בקצרה דהך סברא דאין לו, קאי, דל"ל דהוי גזלן דעבר על ב"ב וחייב באונס אף שלא מ"פ, א"כ עדיין מאי מהני כל המפקיד כו' הא עבר על דעת ב"ב במה שפטרן מפשיעה, ואי דנאנס אח"כ ואין האונס בא מחמת פשיעה, הא להך סברא נמי