גבורת יהונתן מה

תחלה ליתני רבותא טפי וכנ"ל, וצ"ל דמחצר אפשר לק"מ וא"כ הדרן קושית תוס' לדוכתה, ודו"ק

ונראה דלעולם שיטת רש"י קיימת כה"ג, והמשך דברי אש"ס י"ל בענין אחר דבאסיפת זקנים מתרץ על קושי' הנ"ל דאמר מתחלה מאי למימרא וז"ל, וי"ל כיון דאמר תנה לו והוי כעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלו נקרא רשע, לכן כשהגבי' סתם, מסתמא לצורך חברו הגבי' ולא נאמיניהו במה שאמר לצורכו הגבי' קמ"ל דנאמן ולא מיקרי רשע, רק פ"ז קשה איך אשמועינן דהמגבי' מצי' דלא נקרא רשע דלמא לענין דכיון דשפיר זכי בי', ואם הגבי' לצורך עצמו קנה, אבל מ"מ נקרא רשע, וצ"ל דהכי שמעיק לי' דהפוסקים הקשו למה יתנו לעני הנמצא ראשון, הא מה"ת בחטה א' סגי, רק דחכמים ס"ל משערין, וא"כ מגו דזכי לנפשי', ותי' הואיל ועובר על דברי חכמים נקרא רשע, ול"ש כאן מגו דזכי לנפשי' דכיון דנקרא רשע הו"ל מגו גרוע, ולפ"ז היכא שמעינן לה ממתני', א"א זכיתי בה תחלה זכה, אבל בלא אמר תחלה לא זכה, אלא ק"ח מגו דזכי לנפשי כו' קשה, הא ל"ש כלל זכי לנפשי' דהא מה"ת יהא רשע ויהי' מהפך בחררה לעצמו, וא"כ במאי קנה חברו כיון דלא שייך מגו, אע"כ דלא מיקרי רשע, והנה הריטב"א בא לתרץ קושי' תוס' על ר"י (הוא דס"ל) [צ"ל הא ס"ל] בעלמא תופס לבע"ח במקום שחל"א לא קני, ותירץ דדוקא במקום שחב לאחרים, אבל מציאה אינו חב לאחרים דאפשר דאחרים לא ימצאו מציאה כלל, ולכך הוצרך רי"ו לתרץ מתני' דאמר תנה לי כו', דאל"כ דמיירי דאמר תחלה, קשה מאי למימרא, וא"ל לאשמועינן דלא נקרא רשע, קשה האיך שמעינן לה ממתני' דלא מיקרי רשע, וא"ל דא"כ קנה חברו בלא אמר תחלה, הא ל"ש הכא, דהא במציאה ל"ש כלל חב לאחרים, ואם כן בלא"ה קני, ולכך הוצרך רי"ו לתרץ דאמר תנה לי, ודו"ק

ולפ"ז [יש] לדקדק במ"ש ר"ת (שם) דהתם אינו חב אחרים דבלא"ה יש שם מים, א"כ קשה מ"ט דר"ש דקאמר הממלא בלא מתכוין דודאי אי אינו חב לאחרים אז דעתו בודאי דעתו [תי' דעתו מיותר] שיקנה הוא, אבל [אי] חב לאחרים בזה ודאי אין דעתו שיקנה בזה, דהא הוא חב לאחרים, ואין דנין בע"כ לכך שפיר ס"ל דקנה הממלא, ולפ"ז קו' הנ"ל במק"ע, מה הקשו התוס',. ועוד מי קנה בלא מתכוין, לשיטת רש"י כל הסוגיא שלא אלי' דהילכתא, דהא אנן קיי"ל המגבי' מציאה לחבי' כו' לק"ח וכאן אמר לכו"ע קנה דמ"ל דכאן מיירי בא"ל תנו, ולא אמר זכו, ול"ק האיך קנה בלא מתכוין דהא מציאה אינו חב לאחרים, וא"כ ממילא קנה [צ"ל קשה] כמש"ל ודו"ק

ונראה דתוס' הקשו שפיר מיימר בר חשו, והוא דהאס"ז רוצה לתרץ דברי רש"י דמתני' ג"כ עשאו שליח ואפ"ה לא קני, וז"ל נוכל לתרץ ולחלק בין מציאה לחוב, דבחוב שליח הוי מוחלה שמקנה לו את החוב, וזה לא שייך במציאה עכ"ל, ולפ"ז כשעשאוהו שליח הקושיא בממ"נ במציאה דל"ק אע"ג דאיכא מגו ודו"ק

והנה לכאורה י"ל על תוס' בד"ה ויחלוקו בתופס לבע"ח כו' מטעם מגו, מאי בעי תוס' בזה, וצ"ל די"ל על הגמ' דפרי' איתבי' רבא לר"נ מפועל וכו' למה לא הקשה ג"כ לר"ח דאמר ל"ק, ונראה דלר"ח לא קשה מידי דאיירי בשעשאו שליח לפי' ר"ת, אבל ר"נ בע"כ לא ס"ל חילוק זה, דא"כ קשה מה דפריך לעיל ולימא מר מעני לעני מחלוקת, ולס"ל בכך וא"כ קשה שפיר מפועל, לפ"ז מוכח כשיטת תוס' דליכא לחלק בין עשאו שליח ללא עשאו שליח, אבל א"ל לעולם כשיטת רש"י והא דלא פריך ג"כ לר"ח י"ל ג"כ באופן אחר, דלפי פשוטו קשה מאי פריך מפועל דילמא ברייתא דפועל אתיא כר"א, וצ"ל דטעמא דר"א דמעני לעני מחלוקת דקני לי' מטעם מגו דזכי לנפשי' כו' אבל בפועל ל"ש מגו דזכי לנפשי' כו' דהא לית לי' יד לזכות לעצמו כלל, דהא כל מציאות הן של רבו, ומזה י"ל דלא ס"ל לרש"י כסברת מהרש"א בר"ש לחלק בין מגו דזכי לנפשי' כו' או לאו, משום דס"ל דכל של רש"י הוא משל פועל כמ"ש הש"ך, ופועל לא מצי לזכות לנפשי' כלל דהרי היא של רבו, וכל זה א"א דפליגי במגו, אבל אי אמרת דפליגי בתופס לבע"ח כו' או לא, ור"א סבר דקנה, ולא מטעם מגו, א"כ לפ"ז י"ל דאתיא כר"א, ולכך לא הקשה רבא לר"ח, דר"ח אזיל לשיטתי' במס' גיטין [דף י"א ע"ב] דמוקי לי' התם דפליגי בתופס לבע"ח כו' אי קנה או לא, וא"כ מצ"ל דאתיא כר"א, אבל לר"נ דמוקי לה דפליגי מעני לעני, ובמאי פליגי, א"כ דאתיא כר"א, קשה שפיר מפועל, ודו"ק, א"כ ס"ל כשיטת רש"י דבעשאו שליח קנה, ול"ק ממתני' דמוכח דל"ק אפי' בעשאו שליח, וצ"ל הואיל ואמר תנו ל"ק, א"כ גם לר"נ לק"מ, כמש"ל, באופן לתרץ דמיירי בעשאו שליח, אבל לר"נ ע"כ לא ס"ל לחלק א"כ ע"כ מוכח דלא כשיטת רש"י וזהו שהוכרחו התוס' לעיל לפרש דבתופס לבע"ח כו' פליגי ודו"ק היטב, [עי' בספרו או"ת סי' ק"ה סק"א כעין זה]

נשלם העתק חילוק תשיעי בסוגיא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים: בעזר אורי וישעי. שזכנו בתורתו לדור דורים

חילוק עשירי

בסוגיא דשט"ח

המוקדמין

(ב"מ דף י"ג. ר"ה ריש פ"ק

) התוס' בריש פ"ק דר"ה בד"ה ולשטרות עיי"ש כולו, ועי' שם מה שהקשה מהרש"א, ולכאורה לא קשה מידי דהנה א"א דאקני לא משתעבד, א"כ כשבא המלוה לגבות מלוקח מוכרח להביא ראי' שהקרקעות היו ביד הלוה בשעת הלואה ואי מביא ראי' תו ליכא לספוקי אי לקחו קודם הלואה או לא, ומאי מקשה המהרש"א, וצ"ל דמקשה לפי המסקנא דאקני משתעבד כדאיתא בב"ב (דף קנ"ט] מאוחר אמאי כשר וכו' ע"ש אלא צ"ל דאקני משתעבד ולפ"ז יובן עוד דקדוק על מהרש"א למה לא מקשה קושייתו על הגמ' אמאי נקט הש"ס האי נ"מ לשט"ח לינקוט האי נ"מ כקושייתו, ולפמ"ש לק"מ דעל הגמ' לא קשה די"ל דבאמת הנ"מ כקושי' מהרש"א רק דלכך מוכרח לומר שפת יתר לשט"ח דבל"ז הי' קשה הקושיא שהקשינו על המהרש"א, אבל עכשיו קאמר המאוחרין כשרין וקשה מאוחר אמאי כשר וצ"ל דאקני משתעבד, א"כ שפיר י"ל האי נ"מ לכך לא מקשה על הגמ', רק על רש"י: