גבורת יהונתן לט

דילמא קושית הש"ס למ"ד דיליף ממיעוט וריבוי, ולא דריש כלל ופרט כמ"ש תוס' לעיל וכו', ע"ש, הא ס"ד דמקשן ודאי ידע מהך סברא הודה בכלים וכפר בקרקעות, ולא דהמקשן סובר כיון דהא דממעטינן קרקע משבועה מכלל ופרט הוא, וזה במודה במקצת כתב, ומשמע במובמ"ק הקרקע מיירי שם ע"ש, ולפ"ז לדברי המהרש"א הנ"ל הקו' במק"ע וכי לא ידע המקשן מסברא זו, וכאן לא שייך תי' דמתרץ דסובר דמיירי במובמ"ק קרקע שמא מיעוט זה לא כתב בכלל בממ"ק, אלא ודאי דפריך למ"ד דיליף בכלל ופרט, ועולים יפה דברי התוס'

אך באופן אחר י"ל דמש"ה לא ס"ל המקשן הך סברא דהודה בכלים וכפר בקרקעות משום דלתירוץ זה הוכרחנו לומר טענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהן חייב, כמ"ש בתוס', והוא מקשה גם למ"ד פטור, ועוד משני הש"ס (בשם ר"י) [צ"ל ב' תירוצים], א' דחפר בה כו' ותירוץ זה שייך גם למ"ד הילך פטור, ועוד משום הודה בכלים, וזה למ"ד הילך חייב, אך ע"ז קשה למה לי' לתרצן ב' תי' הו"ל למימר רק תי' דחפר בה כו', דבזה מתורץ לתרוייהו ומכח זה צדקו דברי הראב"ד דלכאורה לפמ"ש תוס' דאתנא פריך הש"ס ל"ל כלל ופרט, א"כ כמו דמקשה מקרקעות קשה נמי מעבדים, ל"ל למעט עבדים, ומוכרח לומר דקטע לי' ידי' א"כ להראב"ד דפי' הטעם שימלא לו החפירה, הא ודאי גבי עבדים לא שייך סברא זו, דבשלמא אי אמרת אקרא קא פריך הש"ס וממיעוט לק"מ, ועבדים, דהא בהך מיעוט לא ממעטינן עבדים, אבל לפי דבריהם, דאתנא קא פריך קשה דע"ז לא קא משני הש"ס מידי דחפר בה כו', לכך הוצרך להך תי' דהודה בכלים, וזה שייך גם כן בעבד

היוצא לנו מזה דלמ"ד טענו ב' מינים והודה לו בא' מהן דפטור לדידי' לא שייך הך תי' דהודה בכלים, וגם בהך אוקומתא דחפר בה כו' נמי לא (ס"ל) (צ"ל סגיא] דעדיין קשה מעבדים, א"כ ע"כ ס"ל דהילך חייב, ולפ"ז צדקו דברי תוס' דודאי ס"ל כהראב"ד, ול"ק מהך דגפנים דממ"נ אי מיירי דהך ה' שמודה איתנייהו בעין שפיר למ"ד הילך חייב, ואי דמיירי דהודה ממין הטענה אף למ"ד הילך פטור, דהא מ"ד דטענו ב' מינים והודה באחד מהן פטור, ע"כ ס"ל הילך חייב כנ"ל

אי נמי מכח זה וקשה קושי' תוס' למ"ד וכו', ובתחלה נבאר דעת הסמ"ע שכתב שטר שיש בו שיעבוד קרקע אפי' אין לו קרקע למ"ד שבועה בעינן ד"ת אין משביעין עליו, אבל בלא שטר כי לית לי' קרקע, לאו ש"ק הוא, ע"ש, ודברים הללו סברא בלי ראי', ועוד לדבריו לא פריך הש"ס מידי למ"ד הילך פטור ל"ל קרא כו', הא טובא אשמועינן קרא לשטר שיש בו שיעבוד קרקעות, ולית לי' קרקע, זהו ודאי לאו הילך הוא, ונ"ל דהסמ"ע ס"ל כסברת תוס' הנ"ל, והוכיח שפיר דין זה, דהנה דעת הרא"ש ריש פרק האשה שנתארמלה כ' דעת הירושלמי גבי סלעין דינרין, ונמחקו ע"ש, ומפרש טעמו דר"ע דס"ל משום הך דמודה בהו הוי ש"ק, ע"ש, וצ"ל, א"כ מהי טעמא לא פוטר ר"ע שם ג"כ משום דהוי כמשיב אבידה כמו הכא, וצ"ל בשלמא כאן קאמר שפיר דהוי כמשיב אבידה דאי בעי הוה אמר שתים ואפ"ה לאו העזה הוא דמסייע לי' שטרא כמ"ש תוס' הכא, אבל התם מיירי דנמחקו א"כ לא משמע מתוך השטר דלא הי' מחייב רק ב', ולא מסייע לי' שטרא, וא"כ הוי מגו דהעזה דא"י להעיז ולומר ב' דלא מודה הוא מידי, ולכך הוצרך לטעמא דש"ק, אך קשה הא בגמ' אמרינן הכי דב' הוי ש"ק ולא ג', ועוד קשה מאי שיעבוד קרקעות הוא זה, הא הלקוחות אין משגיחין בה דמהשטר יכולים ולומר דלא הי' רק ב', אך זהו לק"מ דהרא"ש לשיטתי' אזיל דהרא"ש הקשה ג"כ קושיא זו של תוס' למ"ד שיעבודא דאו', מומ"ק למה ישבע, והרמב"ן ז"ל כתב דלק"מ דנהי דשד"א מ"מ במלוה ע"פ ודאי לא משעביד לי' דלקוחות מדחין אותו, מ"מ קמי שמיא גליא דהוי ש"ק ואין נשבעין על כש"ק, אלא כי ל"ל כמו דתי' תוס', ע"ש, ולפ"ז אתי שפיר גם כאן דהוא ש"ק אף הלקוחות מדחין אותו, וגם כאן בגט א"ש דאמרינן ב' כו' ש"ק ולא ג', דהכא השטר מוכיח דלא חייב רק ב', ובודאי אין משביעין לי' כלל, ולפ"ז צדקו דברי תוס' דהוכחה ברורה יש דזה הוי מובמ"ק ולא העזה כלל, דא"ל דלית להו סברת הרא"ש דלא אמרינן קמי שמיא גלי', א"כ קשה מ"ט דר"ע דפוטר, דאי משום מגו דאי בעי אמר ב', קשה, הא הוי דהעזה, דלא מסייע לי' שטרא, ואי משום ש"ק הא הלקוחות אין משגיחין בי', וקמי שמיא גליא לא אמרינן, אלא ודאי לעולם טעמו משום מגו היא, ואפ"ה לא הוי העזה דמיירי דלית לי', וא"כ לאו הילך הוא, והוי שפיר מובמ"ק וא"כ צדקו דברי תוס' ישנים, דאי הודאה דקרקע נמי העזה, אכתי לית לי' מגו, ולפ"ז ממילא מוכח סברת הסמ"ע דאל"כ הקושיא במקומה עומדת, מנ"ל לתוס' סברא זו דמיירי בל"ל קרקע, הא הוי שפיר מובמ"ק אפי' א"א דלא כתי', אלא ודאי דהוי נמי ש"ק ומוכרח לומר תי' הנ"ל

אך פ"ז קשה מאי פריך הש"ס, דהכא קאמר למ"ד הילך פטור למה לי' קרא למעט קרקע משבועה, אימא טובא איצטרך היכא דלית לי' קרקע רק שיעבוד קרקע, וזהו ודאי לאו הילך הוא, ושפיר הוי ש"ק לסברת הסמ"ע הנ"ל, ומתחלה נתרץ מה שי"ל בתוס' ד"ה אין משביעין וכו' שמקשים למ"ד שישבע ד"ת מובמ"ק למה ישבע דהו"ל להקשות בקיצור על הש"ס דכאן דקאמר שתים פטור משום ש"ק וג' חייב הא ג' נמי פטור דהוי ש"ק ממ"נ אי מיירי דאית לי' קרקע ג' נמי פטור, ואי מיירי דלית לי' קרקע ב' אמאי פטור כמו שהקשו לר"י, ועוד קשה למה נקטו בדבריהם יותר מזה הא ג"כ קשה משבועה להכחיש את העד דהוי של ד"ת כמו שבועה דמובמ"ק, אך י"ל זאת, דאפ"ל דודאי סברא לתי' וכ' סברא זו דלא אמרינן ש"ק היכא דיכולים לקוחות לדחות אלא דמ"מ קושי' עולה יפה מפקדון כגון אם תובע היכן פקדוני והוא לקח ממנו מקצתו ומקצת מודה לו למה ישבע הא הוי ש"ק, אבל משבועה להכחיש אה"ע לק"מ מפקדון בין שהוא כופה"כ וכפירה זו לפקדון לאו ש"ק, אבל (ממ"ה) [צ"ל ממובמ"ק] מקשים שפיר ממ"נ אי הך מקצת שמודה בי' איתא בעין לפנינו, הו"ל הילך, ואי מודה לי' ממון, א"כ הוי מודה ש"ק, אבל מהכחשה דעד הכופר הכל לק"מ דלא כפירת ש"ק

ובאופן אחר י"ל דודאי משבועה להכחיש העד לק"מ דלא הוי ש"ק כיון דלקוחות יכולים לדחות, אך במובמ"ק פריך שפיר דהא ר"ח קמייתא ס"ל דהעדאת עדים הוי מובמ"ק וישבע, וקשה שפיר אמאי ישבע הא הו"ל ש"ק למ"ד שד"א דכאן אין יכולים הלקוחות לדחות, כיון דאיכא עדים, ולפ"ז הא דתי' דמיירי דלשליש קרקע לא קאי כלל על התורה דזה ודאי סברא דחוקה דנימא דהתורה מיירי דמחל לשיעבודו, ולפ"ז לק"מ על (המקשן שפיר ל"ל קרא למעט קרקע משבועה ומשמע איצטריך על שטר שיש בו ש"ק) [נראה דכצ"ל המקשן דמקשה ל"ל קרא למעט כו', ומקשינן הא איצטרך על שטר כו'] דזה ודאי סברא דחוקה לומר דהתורה מיירי בלית לי' קרקע, ודו"ק היטב

נשלם העתק חילוק שביעי. בסוגיא דהילך: בעזר מכלכלי ורועי, אשר בעולמו מולך: