גבורת יהונתן כב

לומר דאסרוהו, ובאמת לא מצינו לו חבר דהא מיא בעיבא אסקינן בעירובין (דף מ"ה) דמותר, וא"כ קשה מה ראו חכמים שיגזרו על האי לחודי' הא בלא"ה אסור משום משקין שזבו ואי משום טלטול וכי יגזרו חכמים על דבר פרטי, וזהו כונת מהרש"א כמ"ש באמת דבשביל כך לא יגזרו חכמים,, אבל מהא דלעיל קשה מאי פריך שבת דעלמא תשתרי, די"ל דנולד כי האי אף ר"ש אוסר, והא דמתיר ר"נ משום דחזיא לאכול אגב אמו, ובשבת לא שייך זה, מש"ה הביצה אסירה, והשתא לא שייך איך יגזרו חכמים דהא לרבה אף באכילה מותר דלית ליה משום משקין שזבו, וא"כ בזה י"ל שגזרו, וא"ל דבלא"ה אסור באכילה משום הכנה דרבה דהא לס"ד ל"ש הכנה בשבת, וצדקו דברי מהרש"א על מהרש"ל ודו"ק היטב. סליק

נשלם העתק חילוק ראשון

בסוגיא דמוכן לאדם מוכן לבהמה

בעזר נוצרנו כאישון

אשר יצר את האדם בחכמה

חילוק שני

בסוגיא דמודה רבי

יהושע

(כתובות דף י"ח

) מהרש"ל הקשה בסוגיא דמסקנא דמודה ראב"י, בטוענו מפי עצמו דנאמן עדיין קשה ולוקמי' מתני בכה"ג ע"ש שנדחק ועיין במהרש"א, ויש להבין הא בתוך דת"ע גבי מציאה י"ל כמ"ש שילך לו מהאבידה ולא יגביהנה או אף שיגבי' מ"מ לא יחזיר כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה ע"ש, אך א"א מעיז, הרצון לשקר בלבו בלבו ולהכחיש בחבירו מכל וכל אף שאין חבירו מכיר בשקרו וכמ"ש הר"ת בב"ק דגם גבי טענת נאנסו העזה היינו כמ"ש, א"כ אין כאן ת"ע אחשש [צ"ל מחשש] שלא יחזיר רק מחשש שלא יגביהנה, והנה בש"ס פריך ול"ל לר"א בן יעקב משיב אבי' ופירש"י המשנה מוציא מציאה וכו' והיינו דקשה לי' להש"ס אמאי ראב"י קב ונקי לא יחלוק על מתני', ולפ"ז להס"ד הראב"י וחכמים פליגי בטענת עצמו דקדמה הודאה לתביעה ראב"י מחייב והיינו משום דלית ליה מגו, וחכמי' דפליגי משום דאית להו מיגו קשה הא בכלל מוציא אבידה וכו' וראב"י יחלוק אמתניתין וצ"ל דלא הוי ת"ע רק שלא יגביהנה אבל לא שלא יחזירנה, ול"ש במלתא דראב"י ת"ע, אבל למסקנא דפליגי בטענו בנו ולא קדמה הודאה לתביעה א"כ שפיר י"ל דאין חשש שלא יחזירנה יש בכלל מציאה והוי בכלל ת"ע, וא"כ בשלמא בס"ד שפיר פריך, ולוקמי' מודה ר"י באומר מנה לאביך וכו' ול"ק הא כל כוונת המתני' היינו דאע"ג דבפ"ק ל"ל לר"י מגו בהך מגו מודה הואיל ואין שור שחוט לפניך ואלו הוה תני בכה"ג עדיין לא הוה ידעינן דאי' לי' מגו, רק הוה אמינא דפטור מכח תקנה ת"ע כמשיב אבידה, דהא בס"ד ע"כ מוכח דחשש שלא יגביהנה אינו בכלל תיקון עולם, דאל"כ יקשה לר"א בן יעקב כנ"ל וע"כ הטעם משום מגו, אבל למסקנא דמסקינין דראב"י פליג אחכמים וכו' וא"כ שפיר אמרינין דהוי בכלל ת"ע, ולק"מ קו' מהרש"ל דליתני מודה ר"י בלא טענו דזהו פטור ומשום] ת"ע שמא לא יחזיר ויודה כלל, ועדיין לא שמעינן דאית לי' לר"י מגו ואין מקום לקושי' שלו כלל וצ"ל דודאי י"ל כמ"ש המגיד משנה בפ"ז מהל' טוען בפי' אם כוונת ראב"י מחכמים בטוען כך אמר לי אבא אבל אומר ברי לי שאיני חייב לאבא אף לרבנן בבנו אינו מעיז או בכה"ג פליגי באומר אבא אמר לי, אף לראב"י פטור, ומק' להך פי' דבאמר לי אבא לראב"י מחייב הא דאמרינן בשבועות דף מ"ב ע"א הא דתנן מנה לאבא בידך וכו' דפטור דאתיא אף לראב"י דמיירי בלי טוען ברי לי דא"כ מאי קמ"ל פשיטא הא אין נשבעין על טענת שמא כקו' מרדכי, ול"ל כתי' שלו דמיירי דלא טען ברי לי אבל טען אמר לי אבא דהא לפ"ז אף בכה"ג מחייב ראב"י שבועה, ונ"ל דבאמת בלא"ה כבר הוכיח [התם] הרמב"ן במלחמותיו מש"ס דב"ב דטענת אמר לי אינה טענה ברורה לזקוק שבועה דאוריתא, ולכן נראה דלפי האומרי' מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן א"כ לא הוי צריך לראב"י שיטעון בנו תחלה מנה לאבא בידך, והלא אף אם הוא התחיל חייב הייתי לאביך מנה, ופרס פרעתיך, ובנו טוען שקר כי נודע בבירור שלא פרעתיו, הוי כאן שבועה מ"מ, ול"ש מגו דהי' שותק דהא מגו לאפטורי משבועה לא אמרי' רק תינח ד"ת, אבל תיקון עולם יש כאן, וצ"ל להך שיטה הא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מובמ"ק הטענה ישבע אינו על מן התורה לחוד, אלא על תורת תיקון חכמים כנודע, ואמרה תורה דקאמר לאו דוקא, וכן פירש"י בריש ב"מ, ע"ש דכל הקושיא מהך מתני' מצא מציאה כו' משא"כ בטענו תחלה, אף תיקון עולם לא שייכא דהא טענו אין להעיז, וא"כ לפ"ז אתי שפיר, דכך מיירי לראב"י ודאי אי טענו מתחלה ברי לי שאתה חייב לאבי מנה, אף חכמים מודים דישבע, רק מתחלה תבעו אמר לי אבא וזאת הטענה באמת אינה כדאי להזקיק עלי' שבועה כי ד"ת שצריך טענה גמורה רק הוא שהשיב אמת רק פרעתי, בזו שלו, טענת ברי שנודע לו בבירור שלא פרע, וא"כ הרי כאן טענה גמורה להזקיק לו שבועה, ולכך לראב"י ישבע דהרי באמת יש כאן טענה גמורה, ואי משום מגו פטור, הא הוי מגו לאפטורי משבועה ולא אמרי' מגו, ואי תיקון עולם הא תבעו מתחלה, ואף דאין טענה זו כדאי להזקיק לו שבועה, מ"מ עכ"פ לא יוכל לכפור לו, דאינו מעיז בבנו, אבל באומר דקאמר לי אבא וא"כ ליכא ת"ע דלא היה יכול לכפור, וא"כ הרי חייב שבועה על טענה שני' דפרעון דבזה טענו ברי שלא פרע וח"א בבנו מעיז באומר אמר לי אבא וא"כ יש כאן ת"ע דהרי יכול לכפור ומבלי להשגיח על טענת הבן כיון דבא רק באמירה בעלמא, וא"ש, וזהו