גבורת יהונתן כ

ביו"ט ביצה אסורה וקשה קו' הרז"ה מי איכא מידי כו', וצ"ל דהתרנגולת אסורה, לכך גם הביצה אסורה כנ"ל, א"כ ע"כ הטעם משום מוקצה, משא"כ למסקנא דס"ל לר"י הטעם משום משקין שזבו, ושפיר פסק ר"נ לפי מסקנא לחלק בין מוקצה לנולד, ושפיר קאמר הש"ס כי קושיין, ואתי שפיר נמי קושי' הנ"ל דפריך בשבת לר"י מהא דקורה שנשברה, אימא קורה שנשברה הטעם משום נולד דודאי להס"ד שם דלא ידע דהא דמגביהין מוחלפת השיטה, א"צ דא"מ לחלק בין מוקצה לנולד דאל"כ קשה ל"ל לר"י הטעם משום מש"ז, לוקמי כר"נ, ואי משום כי קושיין הו"ל למימר הטעם משום נולד, ואין לומר דא"כ יצטרך לחלק בין שבת ליו"ט מכח התנא דעדיות ובממ"נ כנ"ל, דהא לס"ד לא אסיק אדעתיה דהאי דמגביהין מוחלפת, ולא אסיק כלל מהא דעדיות, וצ"ל תירוץ אחר אמה דלא נשנית, והקשה שפיר. אבל לפי המסקנא דתי', ר"י סתמא אחריתא אשכח, והיינו מדלא תני ליה בעדיות שפיר יש לחלק בין מוקצה לנולד, דהוכרח לומר משום מש"ז כדי להבין התנא דעדיות כנ"ל, והשתא אתי שפיר נמי מ"ש ר"ת דלא חש להשיב כמו דלא חש לומר דטעמא דר"י משום מש"ז, י"ל כיון דלא ס"ל להס"ד דר"י אית ליה מש"ז, א"כ אין מקום לחלק בין מוקצה לנולד כנ"ל, דא"כ יקשה לתנא דעדיות, ע"כ צ"ל בין שבת ליו"ט וקשה קושי' הרז"ה מי איכא מידי, וכו' וצ"ל דהתרנגולת נמי אסורה כנ"ל וע"כ מוקצה נמי אסור, ואיך פסק ר"י כר"ש דמותר, אבל למסקנא דטעמא דביצה הוא משום מש"ז א"כ ליכא הוכחה מתנא דעדיות כנ"ל, ושפיר יש לחלק בין מוקצה לנולד, ופסק שפיר הר"ת למסקנא

אך לפ"ז דר"ת ס"ל כהרז"ה הנ"ל, א"כ קושי' מהרש"א במק"ע בהא דפציע תמרי, דהא י"ל בין שבת ליו"ט, וא"ל א"כ הו"ל למתני הא דמגביהין בעדיות לענין יו"ט דז"א דע"כ עצמות וקליפין ביו"ט מותר, כיון דבשבת מוקצה מותר, וכסברת הרז"ה הנ"ל מי איכא מידי כו' וא"כ קושי' מהרש"א במק"ע, וצ"ל דמהרש"א ס"ל כמ"ש הרמ"א דאי לאו דעדיות הו"ל הני תרי סתמא דסתרי אהדדי, ולא לחלק בין שבת ליו"ט כמו לאינך אמוראי, וכמ"ש הרא"ש בשלהי ביצה, וא"כ לא מקשה הרא"ש מידי על הרי"ף מהא דעדיות וקושי' הנ"ל במק"ע מאי אולמי' דהאי מהאי, ועדיף לומר דסתרי סתמי אהדדי, מלחלק בין שבת ליו"ט, ועכצ"ל פירוש אחר בתוס' הנ"ל, דבלא"ה צ"ל מה שהקשה מהרש"א שם, וז"ל, ועוד קשה בשלהי שבת דאמר ר"י אנו אין לנו כו' מנ"ל, כיון דהך דמגביהין לאו סתמא הוא, ע"ש. ולכאורה דבריו מחוסרי הבנה דהא לתי' של תוס' דמדלא תני לה בעדיות לק"מ אר"י. ודוחק לומר דקושי' מהרש"א, הוא לס"ד של התוס' דהו"ל לתוס' להקשות אר"י הנ"ל ולא אר"נ

ונ"ל דמהרש"א לשיטתו אזיל דמקשה שם בשלהי שבת מאי פריך מהא דאין מגביהין כו' אימא סתמא אחריתא אשכח והיינו האי דבהמה שמתה ואוקימנא בבהמת קדשים, הא חולין שרי, ותירץ דלאו סתמא גמורה היא, דשמא בחולין פליגי ר"י אוסר ור"ש מתיר ובפלוגתא לא קא מיירי עיי"ש, ולכאורה קשה לפ"ז אתירוץ תוס' הנ"ל מדלא תני לה בעדיות אימא ג"כ בפלוגתא לא קא מיירי, דהא בהך דמגביהין נחלקו ר"ש ור"י, דר"ש ס"ל בש"א מסלק כו', ור"י ס"ל בה"א מסלק כו', וכ"כ הרמב"ן במלחמותיו להדיא, ולכך השמיט זאת התנא דעדיות, וצ"ל דביצה לב"ה לאו משום מוקצה, ולר"ש ע"כ לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, דאיך יחלקו אב"ה, וא"כ מיירי בפלוגתא, רק זהו לר"נ, אבל לר"י דס"ל ביצה משום מש"ז שפיר י"ל דראייתו מעדיות דבפלוגתא לא, קא מיירי, ומביצה ליכא למילף דטעמא משום מש"ז, א"כ קושי' מהרש"א שפיר אפי' אליבא דאמת מנ"ל לר"י הך דאנו אין לנו כו', ע"ש

והשתא אתי שפיר קושית הרא"ש על הרי"ף, דהא לר"י צ"ל דקבלה מרבותיו האי דאין לנו כו כתי' מהרש"א, א"כ אימא דקבלה מרבותיו לפסוק ביו"ט כסתמא דאין מבקעין כו', ובשבת כסתמא דמחתכין כו' ומקשה שפיר הרא"ש

אך בלא"ה צ"ל הא דאמר ר"נ הכא גבי יו"ט סתם לן כר"י דהוא שפת יתר דאין לך סתם גדול מזה דס"ל לב"ה במשנה לא תאכל, וצ"ל דיותר היה לנו לומר טעמא דביצה משום הכנה או מש"ז, מלחלק בין שבת ליו"ט, אך השתא דגבי יו"ט סתם לן כר"י לכך הוכרח לחלק בין מש"ז מלחלק בין שבת ליו"ט, א"כ נסתר כל הנ"ל, דאכתי קשה קושי' התוס' מאי אולמיה וכו' וא"ל מדלא תני בעדיות דילמא בפלוגתא לא קמיירי, וא"ל הא מוכח מביצה דמיירי בפלוגתא, ז"א, דהיא גופא קשה מנ"ל לר"נ דמשום מוקצה אימא משום אינך טעמא, וצ"ל דמהרש"א ס"ל כהרז"ה דכתב הא דקאמר הש"ס גבי יו"ט סתים לן כר"י, עיקר הכונה, אהא דאין שוחטין כו', דהאי דקורה י"ל דריב"י תני לה ולא ר"נ כדעת דבנולד הוא דמחמרינן כר"י ביו"ט ולא במוקצה, לכך קאמר ר"נ ביו"ט סתים לן תנא כר"י, והיינו בהא דאין משקין כו', וא"כ אף במוקצה סבירא לן כר"י, ואתי שפיר כל הנ"ל

אך לפ"ז לק"מ קושי' מהרש"א, דהו"ל לתוס' להקשות בכ"מ דאמרינן מוחלפת השיטה, דמהר"מ הקשה לפירוש רש"י דקבלה היה מרבותיו, א"כ לא הו"ל להש"ס לומר גבי שבת דסתים לן כר"י ע"ש, ונ"ל די"ל דמאי לשון הוא זה אנו אין לנו כו' הו"ל לומר לא כך תני מוחלפת השיטה, ע"כ דמשנה כצורתה נשנית, והיינו כר"י דס"ל בש"א מגביהין, ובה"א מסלק כו' אבל לר"ש דס"ל בש"א מסלק כו' ובה"א מגביהין אין המשנה נשנית כצורתה לזה קאמר ר"נ אנו אין לנו כו' אלא כר"ש דב"ש אומרים מסלק כו', ובה"א מגביהין, רק מנ"ל לר"נ זה דקיי"ל כר"ש לזה קאמר הש"ס גבי שבת סתים לן כר"ש, וכן מוכרח דברי התוס' בשבת (דף קמ"ג) דכתב שם והא דלא סתים לר"נ מהאי דעדיות משום דמאי אולמיה כו' ולכאורה אין להם שחר דהא: בשבת אין סתמא רק מוחלפת השיטה כדי שלא יסתרו הסתומות, ואיך שייך [מטושטשת כאן תיבה] ולמש"כ ניחא דודאי תנא דעדיות ס"ל לב"ש, ושפיר כתבו התוס' מאי אולמיה דניזול בתר תנא דעדיות דאתי' כר"ש, לימא כהאי דשבת דודאי הגמ' [מטושטשת תיבה ואולי צ"ל דביצה] בלא שיבוש, והיינו כר"י, דב"ש ס"ל מגביהין וכ"כ הרמב"ן במלחמותיו להדיא, ולאפוקי מדעת מהר"מ דס"ל לב"ש שבת חמירא מיו"ט, דלא יקשה ב"ש אדב"ש, ולפמ"ש ניחא דודאי גבי יו"ט סתם התנא כר"י, לכך לב"ש לית ליה מוקצה ולב"ה אית ליה מוקצה להך מ"ד באמת אף בשבת מן המתירין, רק בשבת דסתם לן כר"ש, לכך קאמר הש"ס דבש"א מסלק כו', וב"ה ס"ל מגביהין וכו' ולהך מ"ד אף ביו"ט ב"ה מן המתירין וזה ברור, ופשוט. רק דעיקר הקבלה של ר"נ הוא לר"ש עדיין במחלוקת בין ב"ש לב"ה ולתירוץ ר"ש דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, וכ"ע ס"ל דמוקצה מותר, וע"ז היתה הקבלה דר"נ דעדיין במחלוקת שניה, וב"ש ס"ל מוקצה, וב"ה לית ליה מוקצה, וא"ל הא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ומאי נ"מ בקבלה זאת סוף סוף מוקצה מותר, ז"א דיש נ"מ רבתא לדינא והיינו לשיטת רז"ה הנ"ל דעיקר כונת הש"ס ביו"ט סתם התנא כר"י היינו האי דמדבריות ובייתות, כנ"ל, בשלמא אי אמרת דאית ליה לב"ש מוקצה, א"כ אין אנו מוכרחים לדוחק של תוס' דמוקצה דבע"ח חמיר, ואף ר"ש מודה בהו, רק בהא דלא יטול אלא א"כ נענע כו' ס"ל לב"ש מוקצה וא"כ האי דאין משקין כו' סתם גמור כר"י, דלר"ש מותר, ולא אמרינן דמדבריות ובייתות כגרוגרות וצמוקים דמיא, משא"כ א"א דלא