גבורת ארי על תענית יג:

אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה פירשו התוס' בשם ר"י דהא רשאה לאו דוקא אלא הכי קאמר אין הבוגרת חייבת הא נערה חייבת. ואומר אני דאין לתמוה על הא דמפרש רשאי חייבת דכה"ג מצינו בפרק ח' דערכין (דף כ"ח) אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע"פ שאינו רשאי ופירושו אינו חייב וכן הא דאמר בפ"ק דקדושין אין בעלי אומניות רשאים לעמוד בפני ת"ח פירושו אין חייבין מ"מ איני יודע למה דחקו לפרש כאן הכי דיש לומר אינה רשאה דבוגרות היא כפי' בכל מקום דאיסורא נמי איכא לנוול את עצמה אלא מתקשטת כדי שיקפצו עליה ובסמוך יתבאר זה:

בימי אבל אביה. פירש רש"י אפילו אירע אבילות לאביה שמת בנו אי נמי שמת אביה ממש ולפירוש ראשון קשה לי אי מיירי שמת בנו למה תליהאבילות באביה הא בבן אביה שמת דהוה ליה אחיה הוה ליה אבילות שלה עצמה דחייבת להתאבל על האח ועל פירוש השני שמת אביה נמי קשה לי מ"ש אביה דנקט הוה ליה למימר בימי אבלה סתם והכל בכלל בין שמת אביה או אחד משאר קרוביה שחייבת להתאבל עליו. ולי נראה לפרש דהאי בימי אבל אביה היינו שאביה אבל ולא היא כגון שמת אביו או אמו או אחיו או אחותו דמדינא אין הבת מתאבלת עליהן אלא שחכמים תקנו כל המתאבלין עליו מתאבלין עמו כדאמרינן במ"ק פרק ג' (דף כ') ומוכח התם דאינו אלא מפני כבוד האבל דאמר התם לא אמרו לכבוד אשתו אלא בחמיו וחמותו בלבד ומש"ה אין מתאבלין עמה אלא בפניו ומהאי טעמא נקט אבל אביה לרבותא דאפילו אביה שחייבת בכבודו יותר מן הכל ואפילו מן האם כדתנן בשילהי מסכת כריתות כבוד האב קודם לכבוד האם שהוא ואמו חייבין בכבודו אפילו הכי אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה כ"ש בימי אבל שאר קרובים שאינה חייבת בכבודם כ"ש שאינה רשאה ואע"ג דקאמר התם וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ופוקסת והכא במסקנא מוקי דאין הבוגרת רשאה אכיחול ופירכוס בוגרת שעומדות להנשא שאני מנשואה כבר דצריכה קישוט טפי אע"ג דפירוש להאי אבל אביה כשהוא אבל ולא היא אפ"ה מדמי לה בשמעתין לאבילות דעצמו דכמו באבילות דעצמו אסור בחמין ה"ה נמי באבילות דמתאבלין עמו דכל בפניו משום כבודו אין לחלק ביניהם:

ובמאי אלימא בחמין אין הבוגרת רשאה והאמר רב חסדא קשה לי כיון דלמאי דרצה לומר בחמין קשיא ליה מהא דרב חסדא דאמר אבל אסור להושיט אצבעו בחמין אלמא לא ניחא להגמרא לומר דחכמים הקילו באבילות לבוגרת יותר מנערה א"כ כי מוקי לה בצונן ורוצה להוכיח דאבל אפילו בצונן אסור אכתי תקשה אמאי הקילו בבוגרת יותר מנערה למה ניחא ליה להקל לענין צונן אי אבל אסור בצונן יותר מלענין חמין ועוד כי משני לא אכיחול ופירכוס והרי אשה אבילה אסורה בהן כדתניא בפ"ק דכתובות ובפרק ב' דמ"ק (דף כ') מי שמת חמיו או חמותו אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ופוקסת וכן היא שמת חמיה וכו' ואפילו הכי הקילו גבי בוגרת מהשתא לוקמי ארחיצה ובוגרת שאני דאקילו בה:

ועוד קשה לי מדקאמר אלימא בחמין והאמר ר"ח אבל אסור משמע בלא הא דר"ח הוי ניחא ליה הא דאין הבוגרת רשאה דמשמעהא נערה רשאה דהכי פירושו אין הבוגרת רשאה דעבדה איסורא כי מנוולת את עצמה כיון דמדינא שרי אבל נערה הרשות בידה להחמיר על עצמה אף על גב דמדינא שרי א"כ כי מוקי לה בצונן מאי מקשה לרבה דמתיר בצונן לאבל דילמא כל אדם הרשות להחמיר בצונן אבל בוגרת לא כיון דמדינא שרי אין הרשות בידה להחמיר כדי שיקפצו עליה להנשא ויש לומר דודאי אי איירי בחמין דהוי דבר של קישוט ותענוג גמור שמעדן את הבשר אי הוה לאבל רשות בוגרת עבדה איסורה אי מונעת מהן כדי שיקפצו הוי ניחא הא דאין הבוגרת רשאה דעבדה איסורא אבל כיון דאמר רב חסדא דאיכא איסורא בחמין אע"ג שהוא דבר של קישוט כיון דאיכא תענוג יתירא לא מסתבר להגמרא שיתירו לבוגרת תענוג יתירא. אבל אי מוקי לה בצונן דאין בו לא קישוט גמור ולא תענוג גמור אם איתא דצונן לאבל רשות ובע"כ האי אין הבוגרת רשאה היינו שחייבת לרחוץ כדי שיקפצו עליה קשה מאי חובה איכא בהא הא אינו קישוט כל כך ועל ידי קישוט זה דצונן לא יקפצו עליה בני אדם כל כך אלא ודאי בצונן איסורא איכא לאבל והאי אינו רשאה דגבי בוגרת היינו אינה חייבת כההיא דפרק ח' דערכין דבצונן כיון דאיכא קישוט קצת ואינו תענוג יתירא רשות איכא משום חובה ליכא אבל אי מוקי לה בחמין אי הוי לאבל רשות אינה רשאה דבוגרת הוי חובה משום דהוי קישוט ותענוג גמור וכי משני לא אכיחול ופירכוס ואע"ג דאיכא איסורא בנערה כיון דאיכא קישוט ולא תענוג יתירא הקילו בבוגרת. אבל פניו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר אבל לסוך אפילו כל שהוא אסור קשה לי הא ריש פרק ג' דמ"ק אמר אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה וכיון דרחיצה מסיכה נפקא ליה כמו דסיכה אסור כל שהוא רחיצה נמי אסור בכל שהוא ואמאי פניו ידיו ורגליו מותר ויש לומר דנפקא ליה רחיצה מסיכה היינו דווקא של חמין שהוא של תענוג ודמיא לסיכה אבל לא של צונן דאינו הנאה יתירא כל כך ולא דמי לסיכה אלא דרבנן גזרו אפילו על רחיצת צונן וכיון דלא נפקא ליה מקרא לא גזרו אלא רחיצת כל הגוף דווקא ותדע דהא לרבא אין אבל אסור בצונן כלל שמע מיניה דסבירא ליה דאין רחיצה בכלל סיכה אלא של חמין בלבד:

ואם לעבר את הזוהמא מותר קשה לי מאי קמשמע לן הא אפילו יום הכפורים דחמיר מאבל תניא בפ"ח דיומא (דף ע"ז) אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם היה חולה או שיש לו חטטיןבראשו סך כדרכו ואינו חושש ושמא התם לא שרי אלא לחולה או לחטטין דאיכא צערא טפי אבל משום זוהמא בעלמא לא מיהו התם גבי איסור רחיצה דיום הכיפורים תניא אם היו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ושמא מלוכלך אלים מזוהמא ואפילו תימא דלא אלים יש לומר הא דשרי להעביר הליכלוך אפילו ביום הכיפורים הני מילי רחיצה שאינה תענוג כמו סיכה אבל סיכה דתענוג יותר לא קמשמע לן גבי אבל דקיל יותר מיום הכיפורים אפילו סיכה דאלים שרי לעבר את הזוהמא:

יחיד שקיבל עליו תענית וכו' בין גואל לרופא. קשה לי מדנקט סתמא יחיד שקיבל עליו תענית משמע אפילו בקיבל תענית יחיד קובע ברכה לעצמו בין גואל לרופא אם כן תקשה הא דתניא בסמוך אין בין יחיד לציבור אלא שזה מתפלל י"ח וזה י"ט אלמא אין יחיד קובע ברכה לעצמו ובדוחק י"ל דהאי יחיד דקאמר כו' היינו ביחיד שקיבל עליו תענית ציבור והברייתא מפרש לה ליחיד שקיבל עליו תענית יחיד וציבור יחיד שקיבל עליו תענית ציבור:

הני תשע עשרה עשרין וארבעה הוו דסלקא דעתך דבשלש תעניות אמצעיות או בשבעה אחרונות איירי דהא משני עלה דמיירי בשלש ראשונות דליכא כ"ד וקשה לי אם כן הוה ליה להקשות הא טובא איכא בינייהו דבאלו אוכלין ושותין מבעוד יום ואסורין במלאכה רחיצה וכו' וכל הני בתענית יחיד ליתא ויש לומר דהאי יחיד דקאמר איכא למימר ביחיד שקיבל עליו תענית ציבור מיירי דאסור בכל הני עוד יש לומר דסלקא דעתך דהמקשה דציבור דקתני היינו בג' ראשונות דמותר בכל הני אלא דסבר דעשרים וארבע בג' ראשונות נמי איכא כדפריך אח"כ והא אין בין קתני וחדא קושיא היא. אין בין שלש ראשונות לשלש אמצעיות אלא שבאלו מותרין בעשיית מלאכה ואע"ג דאיכא בינייהו עוד טובא דבאלו אוכלין מבעוד יום ואסורין ברחיצה כו' משא"כ באלו וכדתנן במתני' יש לומר דבסיפא דההיא ברייתא חשיב לכל הני והגמרא לא הביאה אלא לרישא והיינו דפריך מאי שייר דהאי שייר: