גבורת ארי יומא צב

דס"ד דר"ל דבשלמא שמן לא משכחת ללאו דידיה לגמרי אלא ע"י תערובות לכן ואכלת דרישא דקרא שפיר דמי דקרי ליה אכילה דאינה משכחת אלא ע"י אכילה אבל בתירוש דחמרא הוא דמשכחת לה בשתה בעיני' אי אמרת דשתיה אינה בכלל אכילה למה שביק קרא עיקר דרך הנאתו שהוא ע"י שתיה ונקיט לה בלשון אכילה שהוא ע"י תערובות דווקא אלא ודאי שתיה בכלל אכילה ואפי' דרך הנאתו שהוא שתיה אכילה קרוי והגמ' דחי ודלמא ע"י אניגרון והא דשביק עיקר דרך הנאתו היינו משום דרוצה לכלול תירוש עם בקר וצאן דשייך בהו לשון אכילה [ע"כ]:

גמר שכר שכר מנזיר והקשו התוס' לר"י דלא גמר שכר שכר מנזיר דמחייב באכל דבילה קעילית ונכנס למקדש מנ"ל דשתיה בכלל אכילה ותירצו דנפקא ליה מסברא כדאמרי אינשי תא ונטעם מידי ואזלי ואכלי ושתי כדאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כ"ג) ולדידי ק"ל דאין למילף מלשון בני אדם ללשנא דקרא כדאמרינן בסמוך גבי תירוש דבלשון בני אדם כל מיני מתיקה הוי בכלל תירוש חוץ מיין ובלשון תורה הוי להיפך דווקא יין מקרי תירוש ולא ד"א וה"נ בריש פ"ו דנדרים (דף מ"ט) דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם מש"ה הנודר מן הצלי מותר במבושל והתם בפ"ג דשבועות דמפיק לה מסברא התם אשבועה קאי דאמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב מש"ה מ"ל מסברא מלשון בני אדם ומה"ט לא סגי ליה מקרא משום דאין למידין מלישנא דקרא ללשון בני אדם כדפי' וה"ה דאין למידין מלשון בני אדם ללישנא דקרא מש"ה מ"ל מקרא ונ"מ ליוה"כ ועוד נ"מ כמה עניני דקרא כמ"ש בסמוך דמשו"ה מ"ל מקרא ולא סגי ליה בסברא מלשון בני אדם ואפי' שהתוס' לא פירשו שם כן ונדחקו שם הרבה דל"ל קרא כיון דאיכא סברא והמחוור כדפי' והשתא לר"י דל"ל קרא מנ"ל דשתיה בכלל אכילה בלישנא דקרא עוד תירצו התוס' שם לר"י נ"ל מהא דאמ' בירושלמי דכתיב כל דם לא תאכלו ואי בשקרש הא תניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמו שהוא והתורה קרא אותו אכילה ואני תמה ע"ז הא במסקנא דחי ראיה זו בירושלמי גופי' דפריך עלה מהא דתניא המחה את החלב וגמעו הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית חייב מה עבד לה אינו לא אוכל לטמא טומאת אוכלין ואינו לא משקה לטמא טומאת משקין אלמא לפי המסקנא דם שקרש חייב עליו ובגמ' דידן פ"ג דמנחות (דף כ"א) מסקינן אפי' דם חמור שקרש ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות ואפי' למאי דבעי למימר התם דם שקרש ואכלו פטור היינו דווקא בחטאת הפנימית משום וטבל והזה אמר רחמנא והאי לאו בר טבילה והזאה הוא אבל בחטאת החיצונה חייב ולקח ונתן אמר רחמנא והאי בר לקיחה ונתינה הוא וה"ה בחולין דחייב כדמוכח סוגיא דהתם וא"כ לא מוכח מלא תאכלו דם דשתיה בכלל אכילה דאיכא לאוקמי בשקרש והא דאמרינן בפ"ט דחולין דה"ט דהקפה את הדם ואכלו דחייב משום דכיון דאקפיה אחשובי אחשביה והשתא ל"ל ה"ט תיפוק ליה דקרא דלא תאכלו דם בע"כ מיירי בהקפה דהיינו קרוש מדקרי ליה אכילה היינו בתר דנפקא ליה מקרא אחר דשתיה בכלל אכילה דהשתא קרא דדם י"ל דמיירי בהויתו אבל לא בקרוש ואי לאו טעמא דאחשביה ה"א על קרוש פטור אבל כל כמה דלא נ"ל מקרא אחר ה"א דשתיה לאו בכלל אכילה וקרא דדם בקרוש איירי דווקא:

סיכה מנלן דאקרי עינוי דכתיב וסוך לא סכתי הקשו התוס' ת"ל מקרא דמתניתן דבסמוך דותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ותירצו דמהתם הוי אסרינן אפי' סיכה דלאו של תענוג כשתיה להכי מייתי לה מקרא דדניאל להתענות דמשמע של תענוג ואי מקרא דדניאל לא הוי אסרינן סיכה דכמה מיני צער שהיה מענה ומצער עצמו ולא גמרינן מיניה דדילמא חד משאר עינויין שעשה הוי אסרינן אבל סיכה לא קמשמע לן קרא דותבא דסיכה כשתיה. וקצת ק"ל כיון דקרא דותבא אף סיכה שאינה של תענוג במשמע דאיתקש לשתיה א"כ מנלן למשרי סיכה שאינו של תענוג משום דדניאל לא נמנע אלא משל תענוג לבד מ"מ מהקישא נאסר אפי' שאינו של תענוג ואי משום דלהתענות דדניאל אין במשמע אלא של תענוג והוא מגלי אהקישא דלא איתקיש סיכה לשתיה אלא של תענוג דווקא משום דגבי יוה"כ נמי עינוי כתיב א"כ אכתי קרא דדניאל ל"צ דלהתענות דדניאל אמרינן מסברא דאינו משמע אלא סיכה של תענוג אע"ג דקרא סתמא כתיב משום דשאינו של תענוג אינו בכלל עינוי מהא סברא גופא נמי י"ל דבכלל עינוי יוה"כ א"א להביא אלא של תענוג לחוד דקרוי עינוי וקרא דדניאל למה לן וגם מה שפי' מקרא דדניאל לחוד ליכא למילף דהוי אסרי חד משאר עינוים שעשה ולא סיכה איני יודע איזה דבר הוי אסרינן דהא התוס' גופייהו פירשו לעיל דבע"כ להתענות דקרא אסיכה קאי דמי שאינו אוכל לחם חמודות או בשר ויין ואוכל לחם ושותה ד"א לאו עינוי הוא אלא ודאי אסיכה קאי שלא היה סך כלל ועוד ק"ל אי ס"ד דקרא דותבא סיכה שאינה של תענוג נמי במשמע ומקרא דדניאל איכא למימר דלהתענות אד"א קאי ולא אסיכה השתא נמי דמייתא לתרווייהו אכתי נימא הכי ולי נראה דהיינו טעמא דמייתי מקרא דדניאל משום דקאי אהא דאר"ח בריש שמעתין דהני ה' עינויים דמתניתין כנגד ה' עינויים שבתורה ובע"כ א"א להביא בה' עינויים דקרא אלא מה שקרוי עינוי מש"ה קאמר וסיכה מנ"ל דאיקרי עינוי דמייתית ליה מחד עינוי דקרא:

דף ע"ח ע"א מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים כתבו התוס' ששאלו לר' יהודא גאון טבילת נדה מדאורייתא מנלן והשיב ק"ו ממגעה ונ"ל שהגאון לא למד ק"ו זה אלא לענין תרומה וקדשים ואכתי לבעלה מנלן דאין ענין ק"ו ממגעה לבעלה ובשם ר"ת פי' דנפקא מדכתיב במי נדה ודרשינן במס' ע"ז (דף ע"ה) מים שהנדה טובלת בהן ולפי' זה י"ל מדשביק קרא לכל הטמאים ונקט נדה ש"מ משום דמיירי מטבילה שנדה יתירא על כל הטמאים ומאי ניהו לבעלה דאי מטבילת נדה לתרומה וקדשים מיירי וקמ"ל דנדה צריכה להו טבילה דלא מפורש בקרא הא בק"ו ממגעה אתי' אלא ודאי לבעלה איירי מיהו זה לא יתכן להרבה מן המפרשים דס"ל דטבילת כלים חדשים אינן אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והאי מי נדה דקרא מיירי בהזאת מי חטאת משום טומאת מת. ובשם ר"י פי' מדכתיב והדוה בנדתה ודרשינן בפ' במה אשה (דף ס"ד) בנדתה תהא עד שתבא במים וק"ל הא אמרינן התם והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונים עד שבא ר"ע ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה ת"ל והדוה בנדתה תהא עד שתבא במים והשתא לזקנים הראשונים מנלן לטבילת נדה מיהו לאותן מפרשים דס"ל דטבילת כלים מה"ת והא דמי נדה מים שהנדה טובלת בהן דרשה גמורה ראיית ר"ת נכונה ומ"מ לבעלה אכתי לא ש"מ אם לא שנרכיב ג"כ ק"ו ממגעה וכדפי' ובסוף פ"ק דחגיגה (דף י"א) הקשו התוס' אהאי ק"ו ממגעה דק"ו פריכא הוא דהא כמה חציצות וכוונה דבפ"ב דחולין מצינו לטהרות ולא לבעלה ולדידי אין זה דחוי דהא דאמרינן התם אליבא דרב דטהרות בעי כוונה אינו אלא מעלה דרבנן כדמוכח באותה סוגיא ובהדיא אמרינן בסוף פ"ב דחגיגה (דף כ"ד) דהני מעלות דהתם דרבנן נינהו ומשמע שם דאליבא דרב דאמר בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה אלא לטהרות דווקא קאי נמי אהא דתנן התם טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ולטהרות דווקא אינו אלא מדרבנן ומה שהקשו מכמה חציצות מצינו לטהרות ולא לבעלה נראה שכוונו להא דפ"ב דנדה (דף ס"ז) דאיכא מקצת ספרים דגרסי התם ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דכי אתמר הכי לטהרות אבל לבעלה טהורה כי הא דאמר ר"ל האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה וכו' ואין זה דיחוי חדא דרש"י והרבה מפרשים לא גרסי לה אלא כל הני חוצצים בין לטהרות בין לבעלה ואפי' למאן דגרס לה הדבר ברור ומוכרע מעצמו דחציצות הללו אינן אלא מדרבנן ולטהרות גזרו אבל לבעלה לא דאילו בחציצות של תורה ודאי אין לחלק בין בעלה לטהרות ובסי' לרא"ם (סי' קצ"ב) כתב בשם ה"ג דאקשה רחמנא נדה לזבה דכתיב כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה וטבילה לזבה למדנו לר"ש בסוף נדה (דף ס"ז) דכתיב אחר תטהר אחר מעשה אחר טבילה תטהר מאחר דהמעשה סתום יש לנו להעמיד בדבר שראינו שתלה הכתוב טהרה במקום אחר דהיינו טבילה מיהו לרבנן דפליגי עליה דר"ש לא למדנו דדרשי אחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה