גבורת ארי יומא פה

מעכבין זה את זה כדתנן סוף פ"ג דמנחות וכדמוכח בכולי פירקין הוה ליה שעיר של שם ושל עזאזל כחד וכאילו הן קרבן א' ושחיטת שעיר של שם דדחי יום הכפורים מהני לשל עזאזל כאילו הוא גופו דנימא כבר דחתה שחיטה את השבת וכיון שדחתה כבר אפילו משום חביבה מצוה בשעתא בכה"ג ראוי לדחות שבת כ"ש שעה עוברת לגמרי כמו שילוח השעיר שאין לו תקנה אלא בשעתיה ביום הכפורים דוקא שדוחה שבת:

זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת כו' ה"ג עירוב והוצאה בוי"ו ובפ"ק דביצה (דף י"ב) אמר עירוב והוצאה לשבת [ואין עירוב והוצאה ליום טוב ופירש"י שם] דתרי מילי נינהו עירוב היינו עירובי חצירות דתקינו משום לתא דאיסור הוצאה והתו' שם גרסי עירוב הוצאה בלא וא"ו וחד מילתא] היא ופי' דעירוב הוצאה היינו שנתערבה איסור הוצאה עם שאר מלאכות לשבת ולא לי"ט וכן ליום הכפורים [לא נתערבה איסור הוצאה עם שאר מלאכות] והכי מסתברא דלפרש"י ק"ל דלמה ליה להזכיר כאן ובפ"ק דביצה לעירובי חצירות דרבנן לגמרי הא אנן [באיסורי הוצאה דאורייתא איירינן שם וכן כאן] הלכך נ"ל פי' התוס' עיקר:

ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים פרש"י דדייק לה הכי דאי יום הכפורים [כשבת להוצאה למה לי קרא להתיר] משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי וקא' רחמנא שלחנו וקשה לי מאי ראיה היא זו דאפילו תימא [יש] איסור [הוצאה ביום הכפורים אפילו הכי לא ידעינן שבת] דיום הכפורים בכרת דקיל ושבת בסקילה דחמיר ואי הותר איסור הוצאה לגבי שילוח אצל יום הכפורים הקל אי אפשר [ללמוד ממנו היתר לשבת דחמיר א"ל דכתב רחמנא] עתי שדוחה אפי' שבת דחמיר דבשלמא אי הוי יוה"כ חמיר כשבת הוי ש"מ שפיר דאין איסור הוצאה [ביום הכפורים דאם לא כן למה לי דכתיב רחמנא עתי] לאף בשבת דאע"ג דביוה"כ גרידא ליכא אלא חדא איסורא ובחל בשבת איכא תרתי דיום הכפורים ושבת [אפילו הכי בלא עתי נמי הוה שרינן דאמרינן] מה לי חדא איסורא מה לי תרתי ולא צריך קרא לאף בשבת דהואיל ואישתרי ביום הכפורים אישתרי אף [איסור שבת דהכי אמרינן בפ"ק] דיבמות (דף ז') סד"א הואיל ואישתרי איסור אשת אח אישתרי נמי איסור אחות אשה [וכדאמרינן גבי מצורע שראה קרי בח' הואיל והותר לצרעתו] הותר נמי לקריו מיהו הדבר ברור דלא שייך לומר הואיל והותר הותר אלא היכא דאין האיסור השני חמור מן הראשון [אבל היכא דאיסור הב' חמור מאיסור הא' לא] שייך למימר הואיל והותר הקל נתיר נמי החמור ואם כן אפילו תימא דיש איסור הוצאה ליום הכפורים [אפילו הכי איצטריך עתי למשרי אפילו בשבת דאי לא כתב רחמנא עתי] לא הוי אמרינן הואיל מדאשתרי יום הכפורים אשתרי נמי שבת החמור דמקל לחמור ליכא למימר הואיל ובעל כרחך צריך קרא לאפילו [בשבת והשתא קשה איך מוכח מזה דאין] איסור הוצאה ליום הכפורים ולי נראה לפרש דהכי דייק לה רפרם דהא רב ששת מוקי להא דאפילו בשבת באם [חלה השעיר מרכיבו על כתיפו ובלא זה אין איסור הוצאה] וכיון דאיסור הוצאה אינו מוכרח בשילוחו לעולם אלא על ידי מקרה באם חלה מנא ליה לדרוש מעתי [לדחות שבת החמור אי סלקא דעתך דיש] איסור הוצאה ליום הכפורים דלמא לא רבי קרא להתיר איסור הוצאה אלא יום הכפורים הקל באם חלה אבל [שבת החמור לא דחי אלא על כרחך ש"מ דאין עירוב והוצאה] ליום הכפורים והשתא על כרחך קרא למשרי שבת אתא והא ליכא למימר מנא ליה לרפרם למידק דאין איסור הוצאה [ליום הכפורים דילמא לעולם יש איסור הוצאה וכי תימא לוקמי ביום הכפורים] לחוד הא בעל כרחך עתי בכל גוונא משמע שלא יעכב עליו שום דבר ושום זמן דאם לא כן מנא ליה למדרש [מעתי למשרי אפילו בשבת ואפילו בטומאה] דלמא לחד מהן לחוד אתי דהיינו לטומאה דקיל דאינו אלא בכרת אבל לא שבת דחמיר דבסקילה אלא ודאי עתי בכל גוונא משמע ליה דשבת וטומאה בכל מקום כי הדדי נינהו [כדא' בפסחים פ"ז (דף ע"ו) חמשה דברים] באין בטומאה דלמעוטי חגיגת ט"ו אתי סלקא דעתך אמינא כיון דקרבן ציבור הוא וקביע ליה זמן תדחי טומאה קא משמע לן [וכו' ומדשבת לא דחי ל"ד טומאה ואמאי] נימא אע"ג דלא דחי שבת החמור דבסקילה מ"מ טומאה הקל דאינו אלא בכרת לידחי אלא על כרחך [כהדדי נינהו ושקולין הם אי דחי טומאה דחי נמי שבת הכי נמי] אי מרבית עתי לטומאה ממילא שבת נמי דחי דשקולין הן כהדדי וא"א שנדחה זו בלתי חבירו [ואי סלקא דעתך דיש ערוב והוצאה ליום הכפורים אם כן נימא דצריך לגופה כיון דאיסור הוצאה] איכא דעתי ליום הכפורים לחוד אין במשמעות דעתי לא שבת ולא טומאה אלא ליום הכפורים לחוד אתי [אלא ודאי כיון דמרבה לטומאה ושבת ע"כ אין עירוב והוצאה ליום הכפורים מיהו] אכתי איכא למידק דבפ"ג דכריתות (דף י"ד) מייתי לה הכי איש להכשיר את הזר עתי ואפילו בטומאה ואפילו בשבת עתי במזומן קתני עתי אפילו בשבת אמר רפרם ז"א עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים ממאי שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביום הכפורים בכך אלא דרפרם בדותא היא ומשמע מהא. [עיין בתשובת שאגת ארי' לרבינו ושם תראה פלפולו]:

אין חכמה לאשה אלא בפלך לכאורה משמע שהפליגה בדברים מפני שלא שמע מרבו דדבר הלמד מענינו הוא ובירושלמי פ"ק דסוטה לא משמע כן דא' הכי מטרונה א' שאלה את ר"א מ"מ חטא א' במעשה העגל והן מתים בה ג' מיתות והשיב לה אין חכמה לאשה וכו' אמר ליה הורקנוס בנו בשביל שלא להשיבה דבר אחד מדברי תורה איבדת ממני ג' מאות כור מעשר בכל שנה אמרו ליה ישרפו ד"ת ואל ימסרו לנשים משמע לאו משום שלא שמע מרבו הוא דלא השיב לה אלא משום דאין מוסרים ד"ת לנשים הוא דלא השיב לה ועוד דגרסינן התם א"ל תלמידיו רבי לזו דחית לנו מה אתה משיב ר' ברכי' בשם ר"א כל מי שהיה לו עדים והתראה היה מת בב"ד עדים ולא התראה היה נבדק כסוטה והיינו בהדרוקן דגמ' דידן וכדפרש"י לא עדים ולא התראה היה מת במגפה ואי לא שמע זה מרבו אפילו לתלמידיו לא היה משיב שהרי לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם משמע אפילו לתלמידיו לא אמר וי"ל דגמ' דידן נמי סבירא ליה הא דלא השיב לה היינו טעמא משום דאין מוסרין ד"ת לנשים אבל דבר זה שמע מפי רבו אלא משום דדמי להני דלעיל דלא השיב לשואליו מייתי לה הכא אע"ג דלאו חד טעמא דהני דחלה וחביריו ודפלוני מהו לעה"ב וחביריו הא דלא השיב משום דלא שמע מרבו וההיא דעגל מטעמא דאין מוסרין דברי תורה לנשים הוא תדע דבהא דחלה וחביריו ע"כ טעמא דלא השיב משום דלא שמע הוא והא דלא מפרש האי טעמא להדיא משום דסמוך אהא דמפרש בתר הכי אהני שאלות דפ' מהו לעה"ב וחביריו ואי הא דלא השיב אההיא דעגל הוי נמי מה"ט דלא שמע הוא הוה ליה למימר להא שלא מפני שהפליגן בדברים בתר שאלה דעגל מ"ש דקא' לה בתוך השאלות אלא ש"מ דהא שאלה דעגל שמע ומטעם אחר לא השיבה דאין מוסרין דברי תורה לנשים וכדברי הירושלמי [מיהו ע"כ הירושלמי פליג] אגמרא דידן דשם משמע דהדרוקן דהיינו נבדק כסוטה חמיר ממת במגפה שהרי קאמר עדים כסוטה לא עדים במגפה ועוד א' התם רב ולוי חד א' זיבח [וקיטר מת ב"ד טיפח] ושיחק היה נבדק כסוטה שמח בלבו היה מת במגפה והא שמח בלבו ודאי קיל מטיפח דזה עשה מעשה וזה לא עשה מעשה הרי לפי הירושלמי [הדרוקן חמיר ממגפה ובגמ' דידן] בסמוך איפכא עדים במיתה היינו במגפה לא עדים בהדרוקן ועוד קאמר גיפף ונישק במיתה שמח בלבו בהדרוקן והא ודאי גיפף ונישק חמיר [משמח בלבו דזה עשה מעשה וזה לא עשה] מעשה ש"מ מיתת מגפה חמיר מהדרוקן ועוד אתה רואה כמה חילופים בין גמרא להירושלמי בהא והדבר מבואר מעצמו:

בסייף רש"י פי' שעדיין לא נתפרש] להו ד' מיתות בית דין ונידונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף כדאמרינן בפ' דיני ממונות (דף נ"ו) וקשה לי הא פרש"י בפי' התורה גבי מקושש [שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחיללו] והא שבת במרה נתנה כדא' התם פ' ד"מ נמצא שבת שניה היה קודם מעשה עגל ואי במעשה עגל היה מיתתן עדיין [בסייף] כ"ש במקושש והא אמרי' בפ"ח דב"ב (דף קי"ט) יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזה מיתה ימות ופי' התוס' [למה לא דן אותו בחנק דהא כל מיתה האמורה] בתורה סתם הוא חנק דמסברא היה נ"ל