גבורת ארי יומא פד

דשעיר לרבנן דאין מקום למטעי בשעיר עברה אטו לא עברה דבהא לא טעי להכשיר עברה בשעיר דא"כ בכל יה"כ ניחוש שמא יקח שעיר שעברה שנתו ואי נגזור פר אטו שעיר שלא להביאו אחר שנתו הא כל פר אינו כשר אלא בתר שנתו כשהוא בן ג' שנים וא"כ בטלת מצות פר ושעיר לעולם א"ו ל"ח להכי אבל לר' הוא דאיכא למיגזר לא עברה אטו עברה גבי שעיר משום טעות יום א' מימי הלידה וכדפי' והשתא שפיר שייך למגזר פר אטו שעיר ולקמן גבי גזירה משום חטאת שעברה שנתה דקא' תינח שעיר פר מא"ל גזירה פר אטו שעיר הקשו התו' הא פר גופי' פסול בעברו שנותיו לרבנן בפ"ק דמס' פרה דאין כשר אלא בן ג' שנים ותי' דפריך אדר"מ דמכשיר התם אפי' בזקן דמדדחקת לשנויי גזירה משום ע"ש ואע"ג דלרבנן דרבי הוא גופי' ע"ש הוא אלא כדי לאוקמא מילתי' דר"י ככ"ע אפי' כרבי משנית הכי א"כ לר"מ דמכשיר בזקן מאי מתרצת ולמאי דפי' דא"א לאוקמי הני שנויי אדר"י אם לא דס"ל כרבי אין מזה הכרח שרוצה לאוקמי מילתא דר"י ככ"ע ואכתי תקשה הול"ל ר"י כרבנן ס"ל ולא כר"מ. ועק"ל אי כל הני דוחקא דשמעתין הוא לאוקמי דר"י אליבא דכ"ע א"כ במסקנא דאוקי רבא לטעמא דר"י משום תקלה הא אכתי לא אתיא ככ"ע דהא מסיק לקמן ותקלה עצמה תנאי היא ואיכא תנא דל"ח לתקלה:

גזירה משום חטאת שמתו בעליה פירש"י שמא ימות הכהן בשנה זו וכ"ע התוס' ול"נ דזה דבר הנראה לעינים ואפשר לעמוד עליו אי מיית או לא אלא חיישינן דילמא מת א' מכל הכהנים דזה אי אפשר לידע דאפילו אם תמצא לומר מקופיא מכפר ראוי לגזור בפר כשמת א' מן הכהנים משום חטאת שמתו בעליה וקשה לי אם כן מאי פריך תינח פר שעיר מאי איכא למימר ודחיק גזירה שעיר אטו פר ולמה ליה כולי האי הא האי חששא דמיתה מ"ל גבי שעיר כמו גבי פר ואלים מיניה דהא ישראל כמה ידות הן יותר מכהנים ואם יש לחוש למיתת א' מן הכהנים המועטים כ"ש שיש לחוש למיתת א' מישראל המרובים וכ"ש גבי שעיר המשתלח דיש לחוש יותר מבפר דהכא אליבא דר"י קיימינן והא איהו סבירא ליה ריש פרק קמא דשבועות דכהנים נמי מתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבירות הרי במיתת א' כהן או ישראל הוה ליה חטאת שמתו בעליה ועוד דגבי פר מקופיא מכפרים אין כאן משום חטאת שמתו בעליה אלא גזירה בעלמא אבל גבי שעיר הוה ליה חטאת שמתו בעליה מדינא דהא יד כולן שוה ומקביעותא מתכפרין כזה כן זה דהא אתי מתרומת הלשכה שכל ישראל שותפין בו והוא תולה שעיר בפר דקאמר גזירה שעיר אטו פר והוה ליה כלפי לייא אלא ודאי פי' רש"י עיקר דבמיתת א' מן הכהנים לית לן בה אפילו אי מקביעותא מכפרי כיון דלאו מגזא דידהו אתי אלא משל כה"ג ואע"ג דאפקר רחמנא לכולן כדא' בפ"ה לעיל אפילו הכי עיקר של כה"ג הוא והוי חטאת שמתו בעליה במיתתו לחוד אבל שעיר אין עיקר של א' אלא יד כולן שוה בו דממעות של כל ישראל הוא בא בשוה ול"ש חטאת שמתו בעליה במיתת מקצתן משום הכי קא' גזירה שעיר אטו פר דבשעיר ל"ש חטאת שמתו בעליה אלא גזירה אטו פר דשייך גביה במת כהן גדול ומאי דק"ל להתוס' דזה דבר הנראה לעינים הוא אם מת א"י מאי קשה להו אטו אנן קא' שמת כה"ג וסבור שלא מת אלא הכי קאמר שמא ימות הכהן הגדול במשך השנה אע"פ שיודע שמת יטעה הכהן העומד תחתיו ויקריבנו כמו גזירה שמא יאמר הגורל קובע משנה לחברתה ומשום חטאת שעברה שנתה וכה"ג הרבה בכולה גמרא:

דף ס"ו והכהנים והעם העומדים בעזרה כו' היו כורעים ומשתחוים א"י למה פרט לכהנים הוה ליה למימר העומדים בעזרה סתם והא הם נמי בכלל [עם] ואפי' לר"ש דאמר כהנים אין להם כפרה בשעיר המשתלח אין רבותא בכהנים יותר משאר העם דלא מפני הכפרה היתה כריעה ואמירה זו אלא מפני כבוד הזכרת שם המפורש שהיה יוצא מפי כה"ג ונ"ל ה"ה בשעת הזכרת השם דוידוי שעליו ועל אחיו הכהנים ודהגרלה שהיו עושין כן דכולן היו בשם המפורש כדתניא לעיל רפ"ד (דף ל"ט) עשרה פעמים מזכיר כה"ג את ה' בו ביום ג"פ בווידוי כו' אלא תנא ליה הכא שהוא סיום עשרה הזכרות הללו ואכולהו קאי וכן יסד הפיוט בסדר עבודה שהיו כורעים ומשתחוים ואומרים כן בכולן מפני כבוד השם וקשה לי הא דתנן בפ"ז דסוטה (דף ל"ח) ובפ"ז דתמיד גבי ברכת כהנים שבכל יום היו הכהנים אומרים במקדש את השם ככתבו ואמאי לא תנן שם שהיו כורעים ומשתחוים מפני כבוד ה' כמו הכא ונ"ל מכאן ראיה לדברי רב האי שהיה אומר דשם המפורש שהיה מזכיר כהן גדול ביום הכפורים אינו שם בן ד' אותיות ככתבו אלא הוא שם בן מ"ב אותיות המוזכר בפ"ד דקדושין (דף ע') ודלא כהרא"ש שהשיג עליו וא' כיון דילפינן הזכרת השם בגז"ש מעגלה ערופה אין לשנות אלא כמו שנכתב בפסוק שם בן ד' אותיות כן יש להזכירו ואינו מוכרח ואפשר לומר שהיה מזכיר שם בן ד' אותיות עם שם מ"ב ומפני כבוד שם מ"ב היו עושין כן:

ע"ב עתי שיהא מזומן עתי אפילו בשבת ובטומאה אע"ג דעתי אגברא קאי מלמד שיהא מזומן מ"מ דריש ליה נמי לשון עת ומועד לומר שדוחה שבת וטומאה דאי למזומן לחוד היה ליה לומר ביד איש מזומן ומדכתיב עתי דריש נמי להא ומ"מ פשטא דקרא אגברא קאי דהא איש עתי כתיב ש"מ תרתי נ"י:

מ"ד כפרה כתיב ביה דכתיב יעמד חי לכפר עליו וקשה לי הא לכולי עלמא האי לכפר עליו לאו אשילוחו קאי כדתניא לעיל רפ"ד (דף מ') עד מתי הוא זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו דר"י דלכפר בכפרת דמים משמע לר"י לאפוקי מת קודם כפרת דמים צריך להביא אחר ר"ש אומר עד שעת וידוי דברים אבל מת אחר הוידוי קודם שילוח לית לן בה לכו"ע דשילוח אינו מעכב דהאי וכפר עליו לא קאי אשילוח וא"כ איש להכשיר את הזר ל"ל כיון דלא כתיב כפרה אשילוח וי"ל כיון דמ"מ כפרה בשעיר המשתלח נמי תליא אי לר"י במתן קודם מתן דמו של חבירו ואי לר"ש במת קודם וידוי הוה אמינא דשילוח השעיר בזר פסול מ"ד אהקטר חלבים ואברים דאין מעכבין כפרה ואפילו הכי בעי כהונה הואיל ואתו מכח מכפר שזריקת הקרבן מכפר הכי נמי הואיל ותחילתו של שעיר מכפר ומעכב כפרה סופו דהיינו שילוחו נמי פסול בזר קמ"ל דלא:

עתי אפי' בשבת למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתפו קשה לי כיון דלכולי עלמא שילוח השעיר אינו מעכב אמאי דחי שבת דהכי אמרינן במנחות בפ' ר"י (דף ע"ב) דר"א ב"ש דאמר עומר שנקצר שלא כמצותו פסול סבירא ליה כר' עקיבא דאמר כל מלאכה שאפשר לעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת וסבירא ליה כר"י דאמר קצירת העומר מצוה דתנן ר"י אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהוא מצוה ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת ניקצריה מערב שבת אלא מדדחי ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול וש"מ דבר שאינו מעכב בדיעבד ואינו אלא למצוה אינו דוחה שבת וכיון דשילוח שעיר אינו מעכב ואינו אלא למצוה אמאי דוחה שבת ואע"ג דלכתחילה מצותו בשילוח הא פי' התוס' התם אהא דקא' אמאי דחי ניקצריה מע"ש אע"ג דלכתחלה מצותו בלילה כיון דבדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד דכתיב ביה במועדו לומר דדחי שבת ומסתברא דומיא דתמיד בעינן וא"ל ה"נ כן וי"ל דאמרינן התם דאין ללמוד דאפילו אי נקצר שלא כמצותו כשר אפילו הכי דוחה שבת דחביבה מצוה בשעתה דתניא אמר ר' שמעון בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרין כל הלילה ולא היו ממתינים להם עד שתחשך [ודחי] דשאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת פי' וכיון שכבר ניתן שבת לדחות אצל שחיטת קרבן זה ניתנה נמי לדחות אצל הקטרתו משום חביבה מצוה אבל בקצירת העומר ליכא למימר הכי אע"ג דלמחר דחיה הקרבתה את השבת בשעת קצירה מיהו לא נדחית וש"מ דכל היכא דכבר נדחה שבת אצלו אף דבר שאינו אלא למצוה נמי דוחה אפילו אפשר לעשותה אחר שבת משום חביבה מצוה בשעתה כמו אברים ופדרים כ"ש אם זמנה קבוע בשבת דוקא ואי אפשר לעשותה לגמרי אחר שבת והשתא י"ל כיון דשני שעירים דיום הכפורים