גבורת ארי יומא נד

דהעלאה ליתא דהא כל הני תנאי ל"ל אלא ד"פ לחוד מיהו בהא ס"ל כת"ק דראב"י דחייש לברוב עם לפיכך מצריך כהן חדש להעלאה וכוללו בתוך פייס ב' ששם מקומו בהדי פייסות דעבודת קרבן תמיד ועוד דא"א לכלול בהדי ב' פייסות אחרונים דמחתה ודקטורת דכיון דס"ל דהיה פייס למחתה בפ"ע מפני חשיבתה שמעשרת ממילא אין מפיסין לה אלא חדשים כמו לקטורת עצמה א"א לכלול האי דהעלאה עמם וצריך לקובעה להעלאה בפייס כמותה שכולן שווין חדשים עם ישנים לכן הויא בפייס ב' והשתא האי תנא בהא ס"ל כמר ובהא כמר ואין אומרים סברא חדשה דלא ידע:

איל קרב בי"א. ק"ל מנלן הא בשלמא רישא דתמיד הוא עצמו קרב בט' נ"ל בגמ' מוערכו שנים וכו' למדנו לטלה שטעון ו' אבל הא דפר ואיל מנלן (מיהו הא דחביתין וסולת ויין דבא' א' נמי א"י מנין) וראיתי בירושלמי שא' ולמה איל קרב בי"א ופר בכ"ד כדי לעשות פומבי לדבר פי' פרהסיא והרגש לדבר ע"ש בבית אלהים נהלך ברגש מיהו בגמ' שלנו פ"ה דסוכה (דף נ"ב) משמע דה"ט משום דברוב עם הדרת מלך דאמרינן התם אמרו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי יריכות של שור הגדול שלקוח באלף זוז ומהלך עקב בצד אגודל ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן משום ברוב עם הדרת מלך:

אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב פירש"י אם רצה כהן יחידי להקריב את הכל ובלא פייס. וק"ל הא בע"כ אפי' בקרבן יחיד צריך מנין הכהנים בהקרבה כמנין דתנינן במשנתינו למעלה דהא אי' באגדה במדרש איכה על פסוק העיר רבתי עם מבקש את לידע כמה אוכלסין הוו בירושלים מכהניא את ידע הה"ד ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר כ"ב אלף וצאן ק"כ אלף ותנינן פר קרב בכ"ד ואיל בי"א והא התם קרבנות יחיד היו ולא של חובת ציבור ואפ"ה אין איל קרב בפחות מי"א ופר בפחות מכ"ד. ועוד ק"ל מההיא עובדא דפ"ה דסוכה דבנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל ב' יריכות של שור הגדול ולא הניחוהו לעשות כן משום ברוב עם ואי בק"י אם רצה א' להקריב מקריב א"כ ההיא עובדא בע"כ בק"צ הוה מדלא הניחוהו והאיך אפשר לומר [כן הא] היה ע"י פייס וכ"ד כהנים זכו בהולכה זו דפר ע"י פייס והאיך אפשר לומר שהיה נוטל ב' יריכות לחוד מה שזכו בו ג"כ שאר כהנים והא לא מצינו ועוד מאי איריא לא הניחוהו משום ברוב עם ת"ל דא"א לו לגזול את שאר הכהנים שזכו עמו בפייס ג"כ בהולכת איברים הללו [ואין] לומר ששאר כהנים שזכו עמו מחלו לו חלקם דחלילה לומר כן דה"ל כמבזין קדשי שמים ח"ו הלכך נ"ל דהא דקאמר אם רצה להקריב מקריב היינו בלא פייס קאמר והיינו לישנא דאם רצה כלומר דברצה הדבר תלוי ולא בפייס אבל מ"מ פר קרב בכ"ד וכן כולן אפי' בק"י ואע"ג דלא תנינן פייסות גבי פר ואיל דק"צ דמוספי ר"ח ושל מועדים מ"מ ארישא דפייס דתנינן גבי טלה תמיד קאי וה"ק איל של ק"צ קרב בי"א וע"י פייס וכן פר בכ"ד נמי ע"י פייס ועלה קאמר בד"א דצריך פייס בק"צ אבל בק"י אם רצה להקריב בלא פייס מקריב. ומ"מ אגדה זו ק"ל דהא פר קרב בכ"ד וכן איל בי"א היינו בעולה שכולה כליל ומקטיר את הכל אבל הא דויזבח שלמה משלמים מיירי שאין מקריב מהם אלא חלבים ופדרים בלבד ובחד כהן סגי להו וי"ל מ"מ הא קתני סיפא דפר קרב בכ"ד הסולת והיין בג' ג' נמצא אפי' פר של שלמים צריך עכ"פ ז' כהנים וגבי איל תני הסולת והיין בב' ב' נמצא איל של שלמים אינו קרב בפחות מה' כהנים דהא שלמים טעונין נסכים דהיינו סולת ויין והא דקאמר ותנינן פר קרב בכ"ד איל בי"א ל"ד לומר דכ"כ כהנים היו צריכים לכל פר ואיל דשלמים דשלמה אלא אסיפא סמיך דהסולת והיינו דפר בג' ג' ודאיל בב' ב':

הפשטן ונתוחן של אלו ואלו שוין. בגמ' מפרש שוין בזר וק"ל מאי קמ"ל דהפשט וניתוח של ק"צ שוה לק"י להכשיר בזר פשיטא מהיכי תיתי לחלק בין של צבור לשל יחיד לענין הכשר זר והא דנ"ל בגמ' דכשירה בזר ואפ"ה לא איצטריך תנא לאשמועינן דאין לחלק בה בין ק"י לשל ציבור והא ודאי דאפילו בקרבן צבור נמי כשירה בזר כדאמרינן לעיל (דף כ"ה) גבי תמיד דק"ל הוי או דילמא זורק מקבל דא"א שוחט מקבל זימנין דשחיט זר ואע"ג דשחיטה חשובה דחייבין עליה משום שחוטי חוץ וגם היא מד' עבודות שמפגלין בהן ופוסלין במחשבת פסול כדאיתא בפ"ק דזבחים כ"ש הפשט וניתוח הקלין דפשיטא כיון דרבי רחמנא שכשירים בזר דאין לחלק בין ק"י לק"צ. ונ"ל דמלתא אגב אורחא קמ"ל דניתוח דק"י שוה לשל ציבור לכל דבר ומשום דתני לעיל טלה של תמיד איבריו קרב בה' ואיל בה' ופר בט"ו וכולן בק"צ דבעי פייס מיירי דגבי פייסות תני להו חוץ מהקרביים והיין והסולת שלהן וטעמא דמילתא משום דרחמנא א' ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה כדאמרינן בפ"ק דחולין לפיכך טלה ואיל שהן מן הצאן ובהמה דקה אי מנתחים לה יותר מלה' נתחים כאילו דתנינן הו"ל נתחיה לנתחיה ופר שהוא מן בהמה גסה וגדול במינו אי מחלק ליה עד ט"ו נתחים כפי המפורש במשנתינו ה"ל לנתחיה אבל לא יותר דהו"ל נתחיה לנתחיה וק"ל דק"י שוה לק"צ בהא דלא נתחיה לנתחיה ולא תימא דטלה או איל או פר עולה ש"י קרב אפי' במנין כהנים יותר ממנין המפורש לעיל ול"ל בה משום נתחיה לנתחיה בק"י קמ"ל דניתוח ש"י וש"צ שווין בהא. ומיהו מדתני נמי להפשט בהדי ניתוח בע"כ שוין בזר נמי קאמר וקמ"ל תרתי דהפשט ונתוח כשירים בזר ומיהו מש"ה ל"צ למיתנא דשוין בזר ק"צ לש"י דפשיטא אלא משום ניתוח ששוין ש"י לש"צ קמ"ל דאע"ג דכבר תנינן לה גבי פייס אפ"ה ש"י שוין להו וקמ"ל עוד מדתני הפשט דכשירין בזר וה"ה לניתוח דתני לה עם הפשט דקמ"ל כשירה בזר וזה שלא כדברי הרמב"ם שכתב בפ"ו מהל' מעה"ק אחר שכתב שמנתחין האברים של טלה ואיל ופר ע"ד ששנינו כתב ולמה לא יחלקו אבר הגדול של שור לחלקים שנאמר ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה בד"א בעולת הציבור אבל עולת היחיד אם רצו להוליך נתחים בפחות מאלו או ביותר מוליכין:

שייך לדף כ"ד ע"ב מבית לפרוכת הוא דעבודת מתנה ולא עבודת סילוק ק"ל הא מבית לפרוכת בלא"ה במיתה הנכנס לה ואפי' כהן חוץ מכה"ג ביוה"כ להזאת דם פר ושעיר ולהקטרת קטורת ולהוצאת כף ומחתה כדתנן ספ"ק דכלים ותניא בפ"ג דמנחות (דף כ"ז) וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים מבית לפרוכת דהיינו לפני ולפנים אל פני הכפורת היינו שהלך עד לפני הארון במיתה וא"כ האי עבודת סילוק דמיעט רחמנא זר ממיתה היכי משכחת לה מבית לפרוכת תיפוק ליה דחייב מיתה על הכניסה להתם ועוד ל"ל קרא לחייבו מיתה על עבודת מתנה התם ת"ל דחייב מיתה בלא"ה משום כניסה לשם ואפי' לר"י דאמר התם דכל ההיכל ולמבית לפרוכת בארבעים ואל פני הכפורת לחוד במיתה אפ"ה קשה הא בין עבודת מתנה בין עבודת סילוק שמבית לפרוכת אל פני הכפורת דווקא הן כדתנן לקמן בפ"ה (דף נ"ב) הגיע לארון נתן את המחתה בין ב' הבדים צבר את הקטורת ע"ג גחלים ותנן נמי נטל את הדם ממי שהיה ממרס בו נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו א' למעלה וז' למטה ובהוצאת כף ומחתה נמי נכנס עד אל פני הכפורת שהרי [שם] הניחם ומשם צריך להוציאם ולקמן בפ"ה (דף נ"ג) תניא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר א' מכל סממניה חייב מיתה ופריך ת"ל דקא מעייל ביאה ריקנית ושני ר"ש הב"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה רא"א אפ"ת דהזיד בזה ובזה כגון דעייל ב' הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה אביאה לא מחייב דהא עייל שלימה אהקטרה מחייב דהא מקטיר קטורת חסירה והשתא הניחא לר"ש הכי נמי א"ל הכי דנ"מ דשגג בביאה והזיד בעבודה שידע שזר חייב מיתה בעבד עבודה מבית לפרוכת אבל לר"א דלא ניחא ליה לאוקמא בהכי וכן ר"ז דפריך בפ"ב דשבועות (דף י"ז) אלא הא דקיי"ל טמא ששימש במיתה המ"ל כלומר תיפוק ליה דחייב כרת משום ביאת מקדש בטומאה ושקלי וטרי אמוראי התם בהא ולא משני בשגג בביאה והזיד בעבודה אלמא לא ניחא ליה לאוקמא קרא בהכי א"כ קשה הא דהכא דמחייב קרא מיתה לזר שעבד מבל"פ עבודת מתנה וממעט ליה בעבודת סילוק הא בלא"ה איכא מיתה משום ביאתו להתם וי"ל דהתם בפ"ג דמנחות דריש מאל פני למעוטי דרך משופש ופירש"י שלא נכנס בפתח שבמזרח אלא עשה פתח בצפון או בדרום ונכנס א"נ נכנס בפתח שבמזרח וצידד פניו