גבורת ארי יומא נב

שאחריה נעשית ע"י נמצא לו ג' ולשוחט אינו אלא א' ולא עוד אלא שג' שלו חשובין שכולן בעו כהונה ופסולות בזר ולשוחט לא נתת אלא א' לחוד וגריע דהא שחיטה בזר כשירה ואפ"ה ל"ל בה כ"ש דאיכא למימר דשוחט מקבל ומוליך ואידך אינו אלא זורק לחוד אע"ג דלזה ג' ולזה א' דל"ל בה וי"ל דודאי מן הסתם היכא דליכא טעמא ראוי לחלק ד' עבודות שבדם שהן שחיטה וקבלה הולכה וזריקה לחצאין בשוה ליתן לזה ב' שהן שחיטה וקבלה ולזה ב' שהן הולכה וזריקה ואין להרבות לא' ולמעט להשני הלכך א"א לומר שהשוחט מקבל ומוליך והשני אינו אלא זורק לבד דאין לזה טעם ליתן לזה ג' ולזה אינו אלא א' א"ו זורק הוא המוליך מיהו הא מ"ל דילמא הוא נמי מקבל אע"ג דהשתא נתת לו ג' ולשוחט ליכא אלא א' מ"מ א"א בענין אחר כדמפרש טעמא דאי אמרת שוחט מקבל זמנין דשחיט זר וכיון דאיכא טעמא ליכא להקשות אמאי זה עביד ג' ולזה אינו אלא א' והא נמי ליכא למימר דלבתר דמקבל הזורק יחזור השוחט ויוליך דהא אכתי אית ליה להאי טעמא זמנין דשחיט זר ועוד בלא"ה נמי אין זה סברא שד' עבודות הדם יהיה נעשים ע"י ב' כהנים בסירוגין שזה ישחט וזה יקבל ויחזור השוחט ויוליך והמקבל יחזור ויזרוק אלא ודאי כיון דזורק מקבל הולכה דאחריו נמי נעשה ע"י מה"ט דפרי' ואע"ג דלזה יש ג' ולזה א' הא איכא טעמא דאי אפשר בע"א אבל אי שוחט מקבל אין טעם ליתן לו נמי הולכה נמצא לו ג' ולזורק אינו אלא א' וזה לא יתכן אלא ודאי זורק הוא דמוליך והא אין לספק כלל וכ"ת אם איתא להאי טעמא דפי' דאין מן הראוי ליתן לזה ג' ולזה א' אלא מן הסתם ראוי לחלק ד' עבודת הדם שביניהם בשוה ליתן לזה ב' ולזה ב' א"כ ל"ל למימר ה"ט דאי אמרת זורק מקבל אגב חביבותיה לא מקבל לכולה דם ת"ל בלא"ה מן הראוי לשוחט לקבל ולא לזורק כדי לחלק ד' עבודות הדם ביניהם בשוה. לק"מ דהא בעל האיבעיא ידע להאי טעמא דבסמוך דזורק מקבל דאי אמרת שוחט מקבל זמנין דשחיט זר דהא בצד השני איהו גופיה מסיק ליה לה"ט הילכך אי לאו דאיכא נמי טעמא להאי גיסא דשוחט ראוי לקבל אע"ג דזימנין דשחיט זר דא"א זורק מקבל אגב חביבותיה וכו' היה ראוי לזורק לקבל ול"ל בה אע"ג דנתת לו ג' ולאידך א' כיון דאיכא טעמא זימנין דשחיט זר אבל השתא דאיכא טעמא שלא יקבל הזורק משום אגב חביבותיה אלא השוחט יקבל לא חייש לה"ט זימנין דשחיט זר ומ"מ [הולכה] ודאי בזורק הוי כיון דליכא טעמא לדחיי' לזורק מהולכה א"א ליתן לשוחט ג' בלי טעמא ולזורק אינו אלא א' משא"כ אם אתה נותן קבלה לזורק מה"ט דזימנין דשחיט זר האי טעמא שייך בהולכה נמי כמו בקבלה ובע"כ אי אפשר אלא א"כ אתה נותן לזורק ג' ולשוחט אינו אלא א':

דף כ"ו ע"א נותן פדר על בית השחיטה ומעלהו הקשו התוס' תיפוק ליה מהא דפדר קודם לכל הנתחים כיון דראש קודם פדר שעליו נמי קודם ותירצו אי לא כתיב הך קרא לא הוי דרשינן ליה אלא לומר' שראש ופדר קודמין לכל הנתחים וק"ל דברפ"ב דחולין (דף כ"ז) נפקא ליה מהאי קרא דאת הראש ואת הפדר דשחיטה מן הצואר דקאמר אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט מנין לרבות את הראש שכבר הותז פי' בשחיטה ת"ל את הראש ואת הפדר. והשתא מנ"ל דשחיטה מן הצואר מדאיצטריך לרבות את הראש מכלל משום שכבר הותז בשחיטה הוא וש"מ דשחיטה מן הצואר דלמא שחיטה אינה מן הצואר ואפ"ה איצטריך למיכתב את הראש בפ' א' לרבות לראש שקודם לכל הנתחים כמו דדרשת לפדר דבהאי קרא דלהכי אתי ללמד דפדר קודם לכל מה"ט נמי כתב רחמנא נמי לראש להקדימו לכל ולא משום שכבר הותז דאין שחיטה מן הצואר ואידך ראש ופדר אתי ללמד שנותן לפדר על הראש ומעלהו ואי לא הוי כתיב באידך קרא אלא את הפדר לחוד ולא את הראש לא הוי ידעינן לה על איזה מן הנתחים הוא נותן את הפדר מש"ה כתב את הראש עם את הפדר ללמד שנותן את הפדר על הראש ולאו מטעמא דקאמר וזהו דרך כבוד של מעלה משום שבית השחיטה מלוכלך בדם הראש דאין כאן לכלוך בראש יותר מבשאר נתחים כיון דאין שחיטה מן הצואר אלא גזה"כ הוא ליתן את הפדר על הראש:

אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמינא ק"ל הא אמרינן בפ' חלק (דף צ"ב) גבי דוד וה' עמו דהלכה כמותו בכ"מ אע"ג דדוד מיהודה קאתי וי"ל דדוד ממרים הנביאה קאתי כדא' בפ"ק דסוטה (דף י"א) גבי ויעש להם בתים ואע"ג דזה מן הנקבות ל"ל בה תדע דהא כל עצמו דב"ב הרי הן כבנים ואפי' בן בתו נפקא ליה מהאי קרא יהודה מחוקקי וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים בפ"ו דיבמות (דף ס"ב) מיהו אכתי ק"ל דהא התם בפ' חלק קא' גבי וה' עמו דהלכה כמותו בכ"מ דמש"ה חלש דעתיה דשאול ואקני ביה בדוד דבשאול כתיב אל כל אשר יפנה ירשיע ובדוד כתיב כל אשר יפנה יצליח והא ברפ"ה דעירובין (דף נ"ג) אמרינן דוד דגלי מסכת כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו שאול דלא גלי מסכת כתיב ביה אל כל אשר יפנה ירשיע והרי האי אכאי"י מייתי לה בהא דפרק חלק דאין הלכה כמותו והשתא ממאי דמשום דלא גלי מסכת הוא דלמא משום דלא אתי מלוי ויששכר דמסקי שמעתתא אליבא דהלכתא דהא מבנימין קאתי ושמא קים ליה להגמרא ששאול נמי אתי מאיזה צד שבו מהני שני שבטים דמסקי שאד"ה. ועי"ל לאו למימרא דא"א לאסוקי הלכתא אלא הני ב' שבטים דמשאר שבטים נמי לפעמים איכא דמסקי וגם הני נמי לא מסקי בכ"מ אלא רוב פעמים קאמר מיהו גבי שאול דכתיב אל כל אי"י משמע דלא אסיק בשום פעם גרם לו על דלא גלי מסכת ודוד אע"ג דמלוי אתי דהא אתי ממרים אי לאו משום דגלי נמי מסכת לא היה זוכה כ"כ דהלכה כמותו בכ"מ כדכתיב כא"י יצליח וכתיב נמי וה' עמו:

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא נפישי להו פייסות ק"ל ל"ל להקשות למאי דס"ד הא אפי' למאי דמסיק נמי קשה דאכתי נפישי להו פייסות דהא מפיסין אפי' בכל יום מימות החול לפייס הקטורת של ערבית בפ"ע:

דף כ"ו ע"ב כיצד עצמו בט' פרש"י והא כראב"י היא דלית לי' חד להעלות מכבש למזבח והתוס' הקשו לעיל (ע"א) על פי' זה דא"כ הו"ל להגמרא להקשות רישא רבנן וסיפא ראב"י ופי' התוס' דה"ט דל"ק הוא עצמו בעשרה משום דקאמר לא פחות ולא יותר ובפחות מט' לא משכחת לה כלל אבל עשרה לא הוי כל שעתא דזימנין דבהעלאת איברים מכבש למזבח זכה א' מהנך שזכו להוליכו לכבש אבל בציר מט' לא הוי ובחג בציר מי' לא הוי וכן כולן ואני תמה על פי' זה דאין זה סברא לומר דמי שזכה כבר באיזה עבודה ע"י פייס שיהי' מן המפיסין עוד הפעם בעבודה של אחרים הא ודאי כיון שזכה כבר באיזה עבודה מן עבודת היום שוב אין מכניסין אותו בתוך המפיסין לעבודה של אחרים וה"נ אותו שזכה בהולכת איברים לכבש שוב אינו נכנס בתוך המפיסין דהעלאת מכבש למזבח ואכתי בציר מעשרה לת"ק דראב"י לעולם ליתא עוד פירשו התוס' דלא חשיב אלא התחלת הולכת איברים שהוא לכבש אבל גמר הולכה שהוא מן הכבש ולמזבח לא חשיב וזה יתכן מ"מ צריך טעם אמאי לא חשיב נמי לגמר הולכה שמן הכבש למזבח ונ"ל דלא חשיב אלא מנין הכהנים ששוין בב' התמידים של שחרית ושל בין הערבים ובה"ע מסתברא דלא היה נחלק לב' הולכות תחלה לכבש ואח"כ למזבח דה"ט דבשל שחר נחלק לב' כדתנן ספ"ד דמסכת תמיד הלכו ונתנו מחצי כבש ולמטה במערבו ומלחום וירדו ובאו להן ללשכת הגזית לקרות את שמע ותנן ברפ"ה א"ל הממונה ברכו ברכה א' והם ברכו קראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר ברכו את העם ג' ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים ואח"כ קתני פייס דקטורת ואח"כ פייס דהעלאת איברים מכבש למזבח וה"ט שהיו קורין את שמע ומברכין קודם הקטרת איברים כדי שיקובל הקרבן ברצון ובדין הוא שיהיה קורין ומברכין כ"ז קודם זריקת התמיד כי הזריקה עיקר אלא שאיחרו לאחר העלאת איברים לכבש ששם מולחין הקרבן כדתניא בפ"ג דמנחות (דף כ"ג) ע"ג הכבש ששם מולחים את האיברים כדי שבתוך כך שירדו ללשכת הגזית ויקראו ויברכו ישהא האבר במלח ויוציא את הדם יפה ואע"פ שבכל הקרבנות אין צריך שהייה במלח כלל מ"מ הכא כיון דבלא"ה היה להם לקרות ק"ש היו שוהין מלקרות עד אחר מליחה כדי לעשות מצוה מן המובחר שבתוך כך יצא כל הדם כמ"ש בחי'