גבורת ארי תענית צג

שתי שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלאי למפרע שהיה גדול בשעת התראה ולא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידע איזהו אביו. ומכל מקום ההיא דהרודה פת ודהשולה דגים לא סגי בהאי טעמא דהתם גבי אכל חלב באותו שעה שאכל עביד איסור בודאי ואין זה אלא גילוי מילתא בעלמא כשנעשה בן י"ח ונולדו בו סימני סריס שהיה גדול למפרע בשעת אכילה ובר עונשים אבל גבי אופה ושולה אין כאן איסור ודאי בשעה ששולה ושמדבק פת בתנור דשמא יחזירנו למים קודם שיבש או ירדנו קודם שתאפה נמצא דלא עביד איסורא כלל הא ודאי הוה ליה התראת ספק ודמי לשבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלו ולמותיר דהוה ליה התראת ספק בשעת התראה שמא יאכל עוד וכן ההיא דביטלו ולא ביטלו דלוקח אם על בנים נמי חשיב ליה התראת ספק מהאי טעמא:

וגם על עיקר חילוק של התוס' שפירש דההיא דאכל חלב לא חשיב התראת ספק מטעמא דאיגלי מילתא למפרע דגדול היה הא ריש פרק בן סורר (דף ס"ט) רצה ר"י מדיפתי להוכיח דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות מדתנן בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה וחייבים עליה משום אשת איש ואמאי אימא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קידש אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא ורוב נשים לאו איילונית נינהו והשתא מאי ראיה היא זו דילמא אין הכי נמי דלא קטלינן להבא עליה בקטנותה עד לאחר זמן שתגדיל ותביא שתי שערות דאיגלאי דלאו איילונית היא למפרע אלא ודאי כל כי האי גוונא למאן דאמר התראת ספק לא שמה התראה הוה ליה התראת ספק כיון דבשעת העבירה עדיין לא נודע אי עביד איסורא אע"ג דלאחר זמן איתגלי איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן והוכיח ר"י מדיפתי אליבא דמאן דאמר התראת ספק לא שמה התראה והכי נמי גבי אכל חלב הואיל ולא נודע בשעת עבירה והתראה דבר עונשין הוא אע"ג דלאחר זמן נודע הוה ליה התראת ספק ולא אמרינן איגלי מילתא למפרע וגדולה מזו מצינו בפרק ה' דפסחים דף ס"ג) גבי שוחט פסח על החמץ דלר"ל אינו חיוב עד שיהיה עמו בעזרה משום דהוה ליה התראת ספק ופירש רש"י אפילו השוחט יודע בשעת שחיטה שיש לו חמץ בביתו כיון דהמתרה אינו יודע הוה ליה התראת ספק אע"פ שהתוס' תמהו עליו מכל מקום יישבו דבריו ומכל מקום ההיא דהשולה למאן דאמר התראת ספק לא שמה התראה אי אפשר לפרש במזיד אם לא על דרך פירוש ר"ת וכמ"ש:

וכי תימא בלאו הכי ניחא דהא מרא דשמעתא דהשולה שמואל הוא והכי אמרינן גבי אכל חלב פטור מטעמא דאינו נקרא סריס למפרע הא לאו הכי היה חייב והא כה"ג הוה ליה התראת ספק שמע מינה דסבירא ליה לשמואל התראת ספק שמיה התראה הא ליתא דאיכא למימר דההיא דאכל חלב איירי באכל שוגג ולענין חטאת פליגי תדע דאי במזיד ולענין מלקות מ"ש חלב דנקט הוי ליה למימר בשאר איסור שאכל שחייבים עליהם חטאת אלא ודאי בשוגג מיירי משום הכי נקט חלב דבר כרת הוא ושגגתו חטאת ואין להאריך כאן בזה יותר. מכל מקום איני יודע למה לי לרש"י לפרש בשאין מחוסר צידה משום דקשה ליה אטו בתרי קטלי קטלית ליה הא יש לומר דמיירי בשוגג ואפילו מחוסר צידה וחייב שתי חטאות משום צידה ומשום נטילת נשמה ועוד אפילו אי במחוסר צידה ובמזיד איירי אפילו הכי אתי שפיר וכגון שלא התרו בו משום צידה אלא משום נטילת נשמה לחוד:

הוו טשו מיניה דכל מאי דהוי גביה יהיב להו וכו'. קשה לי הא בפרק ה' דכתובות (דף י') אמרינן באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ומשמע ודאי דאלעזר איש ברתותא בימי אמוראים ובתר תקנת אושא הוה ועוד דאמר בירושלמי פרק קמא דפיאה מעשה ברבי ישבב שעמד וחילק את כל נכסיו לעניים שלח לו ר"ג הרי אמרו חומש מנכסיו למצוה ופריך ור"ג לאו קודם לאושא הוה ומשני כך היתה הלכה בידם ושכחוהו ועמדו השניים והסכימו על פי הראשונים ללמדך שכל דבר שבית דין נותנים נפשם עליהם הוא מתקיים כמה שנאמר למשה מסיני אלמא קודם לאושא היתה תקנה זו וליכא למימר דלא ביזבז אלא מה דהוה בידו באותה שעה ומ"מ לא היה יותר מחומש בכל נכסיו דא"כ אמאי טשו מיניה גבאי צדקה כיון דלא בזבז יותר מכשיעור ועוד מדאמר אין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל שמע מינה שנתן את כל אשר לו לגבאי צדקה ולא פש גביה מידי לפיכך כלל את בתו בתוך שאר עניים ליטול מחיטי הללו כמותן. וראיתי להרמב"ם בפירוש המשנה שם אהא דתנן התם גמילות חסדים אין לו שיעור שפירש ר"ל לעזור האדם בגופו אך שיעזור אותו בממונו יש לו שיעור והוא חמישית ממונו ולא יתחייב ליתן יותר מחמישית ממונו לבר אם עשה כן ממידת