גבורת ארי תענית צ

בפרק קמא דמסכת אבות וא"כ הא גשמים שירדו להם בליל רביעית מאי בעתו הוי הא באותו זמן ליל רביעית שוה לכל הלילות. ונראה לי דבודאי בעתם בלילות משמע ולא בימים דאין דרך בני אדם לילך בדרכים בלילות כבימים מיהו אם ישראל עושים רצונו של מקום כל כמה דאפשר לצמצם בירידת גשמים אפילו בשל לילות שפיר דמי דהא איכא קצת עוברי דרכים בלילות נמי מפני איזה צורך ובלבד שירדו גשמים כדי סיפוקן הלכך אם יורדין ב' לילות בכל שבוע מספיק פחות משני לילות אינו מספיק אלא שקודם רבי חנינא בן דוסא לא היה זמן קבוע לאותן ב' לילות אלא כל שלא ירדו אלא שני לילות בשבוע באיזה מן הלילות אבל אחר ר' חנינא בן דוסא אותן לילות קבועים הן לעולם ליל ד' וליל שבת דליל שבת ליכא בהו עוברי דרכים יותר משאר לילות מפני אגרת והא דנקט תנא וקבע לבעתו ליל רביעית וליל שבת היינו בתר עובדא דר' חנינא דמעתה לילות הללו דוקא קבועים לבעתו דגשמים ושאר לילות יצאו מעתה מכללא דבעתו וההיא דשמעון בן שטח שירדו בליל רביעית וליל שבת אע"ג דהוא קדים לר' חנינא לאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה ולא מייתי מיניה ראייה אלא דסגי בירידת גשמים בב' לילות בשבוע בלבד. והכי מוכח מפי' רש"י וז"ל שכן מצינו כלומר שלא תאמר אין סיפק בגשמים של שני לילות בשבת מצינו בימי שמעון. בן שטח כו':

תדע דהכי הוא כדפרישית שהרי קאמר לקמן וכן מצינו בימי הורדוס כו' והיו יורדין גשמים בלילות ולא קאמר בליל ד' ובליל שבת א"כ מאי ראיה מייתו להא דדריש בעתו ליל ד' וליל שבת אלא ודאי בעתו משמע לילות לאפוקי ימים ועל זה הביא ראיה מבימי הורדוס שהיה קודם ר' חנינא בן דוסא ואז כל הלילות שוין לענין בעתו. מיהו לאחר עובדא דרבי חנינא ליל ד' וליל שבת הוקבע לבעתו אלא אכתי מנלן דסגי בשני לילות בשבוע אי נמי דסגי ליל ד' וליל שבת דילמא בעי ב' לילות בשבוע מרוחקות יותר מכמו ליל רביעית וליל שבת או מקורבות מהם על זה הביא ראיה מבימי שמעון בן שטח דסגי בשני לילות בשבוע הביאו לי פר הודאה פירש"י להתוודות עליו ועשה לו סמיכה והביאו שלמים. ואיני יודע מה ענין וידוי לשלמים הא שלמים אינן אלא לדורון בעלמא ואינן מכפרים כלום והא וידוי אינו אלא על קרבן שמכפר כדאמרינן בפרק ב' דיומא (דף ל"ג:

) ומתוודה על חטאת כו' ועל עולה עון לקט כו' דעולה נמי מכפרת כדכתיב ונרצה לו לכפר עליו וכדאמר התם אבל שלמים אין מתוודין כלל. ולי נראה דהאי פר הודאה לאו לשון וידוי משמע אלא לקרבן תודה הביאו ולשון הודאה כמשמעו כדאמרינן בפרק ט' דברכות (דף י"ד) ארבעה צריכים להודות יורדי הים והולכי מדברות וחולה שנתרפא ומי שהיה חבוש כו' וקרבן תודה נמי עליהם באה כדפירש"י בפ' צו ובפרק קמא דזבחים (דף ז) גבי תודה שם תודה כשירה ופירש רש"י שחט תודת עלייתו מן הים לשם תודת יציאתו מבית האסורים ולאו דוקא הני ד' אלא על כל צרה גדולה שעברה חייבים להודות כמו שכתבו המפרשים וה"ה שצריך להביא עליה קרבן תודה בזמן הבית והא אין לך צרה גדולה מזו שעבר רוב אדר ולא ירדו גשמים משום הכי כשירדו ע"י תפלת חוני הביא קרבן פר זה לתודה בשביל כל ישראל וקרי ליה פר הודאה לשון תודה כשם הקרבן ועוד מפני שאמר עליו דברי שבח בשעת סמיכה כדכתב הרמב"ם בסוף פרק ב' (מהלכות מה"ק) שאין מתודה על השלמים בשעת סמיכה אלא אומר עליו דברי שבח ומסתמא הכי נמי לתודה שאומר עליה בשעת סמיכה דברי שבח משום הכי קרי ליה פר הודאה ע"ש דברי שבח שאומרים עליו בשעת סמיכה. גוזרני עליך נידוי. פירש"י שמנדין היו בזה"ב על כבוד הרב שהגיס דעתו כלפי מעלה ואמר לא כך שאלתי וכו' בפ"ב דברכות (דף יט) דקאמר בכ"ד מקומות ב"ד בזה"ב היו מנדין על כבוד הרב ואחד מהן המגיס דעתו כלפי מעלה ומייתי מהא דגוזרני עליך נידוי דחוני וגם שם פירש רש"י לפי שהטריח לפני המקום על עסק גשמים לא כך שאלתי כמה פעמים וכבוד המקום כבוד הרב הוא וקשה לי הא הכא מפרש טעם אחר לנידוי משום שנים כשני אליהו וכו' נמצא שם שמים מתחלל על ידו אלמא טעמא מש"ה הוא ולא מפני שהגיס וי"ל הא דמסיים שאילו שנים כשני אליהו חדא ועוד קאמר והאי שאילו שנים כו' כמו ואילו שנים כי הא דתנן בפ' ב' דביצה שאפר כירה מוכן הוא מפרש בגמרא ואפר כירה ומילתא באפי נפשיה הוא ולא אדלעיל קאי והכא נמי שאילו כמו ואילו ותרתי קאמר חייב אתה להתנדות אחד מפני כבוד הרב ועוד שהגיס ולאו משום שאמר לא כך שאלתי אלא משום שנשבע שאינו זז מכאן עד שתרחם על בניך ועוד מטעם אילו שנים כו':