גבורת ארי תענית פט

ובלעו זאבים שני תינוקו' כו' וטיהרו כו' הבאתי ההיא דפרק ד' דחולין דיליף בזה דטומאה בלועה אינה מטמא' מדכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ואמר רחמנא טהור ופריך ודילמא שאני התם דלא חזי לגר הניחא לר' יוחנן דאמר אחד זו ואחד זו עד לכלב שפיר אלא לבר פדא דאמר טומאה חמורה עד לגר טומאה קלה עד לכלב משום דלא חזיא לגר הוא ומשני נהי דלא חזיא בפניו שלא בפניו מחזי חזיא ליה פירש"י טומאה חמורה לטמא אדם הוא קרוי נבלה וכ"ז שראוי לגר למאכל אדם אבל מכאן ואילך אין שם נבילה עליו להיות אב הטומאה אלא אוכלין ומשקין הוא דמטמא עד לכלב דלא גרע ממגע נבילה שהוא ראשון לטומאה ומטמא אוכלין ומשקין ומדפירש טומאה חמורה לטמא אדם משמע בין מגע נבילה ובין משאה שניהן שוין לבר פדא ועד לגר ואני תמה דבפרק ג' דבכורות (דף כ"ג) אמר והא דתנן ר' אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ופטורה מן הבכורה ותני ר' חייא אינו מטמא לא במגע ולא במשא ואמאי נהי דבמגע לא מטמא תטמא במשא ודחי שאני הכא דהוה ליה טומאה סרוחה ופריך הניחא לבר פדא דאמר טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב הא לא חזיא לגר אלא לר"י דאמר אחד זו ואחד זו עד לכלב הא חזיא לכלב ופירש"י טומאה חמורה היינו משא עד לגר אבל אם סרחה ואינה ראויה לגר שוב אינו מטמא במשא אבל טומאה קלה של מגע מטמא עד שתפסול מאכילת כלב והרי שפירש לטומאה קלה דבר פדא היינו טומאת מגע וזה סותר למאי דפירש בפרק ד' דחולין:

מיהו בההיא דפרק ב' דבכורות יש לפרש נמי דאינו קרוי טומאה קלה אלא טומאת אוכלין ומשקין אבל מגע בכלל טומאה חמורה הוא והכי נמי בההיא דפרק ד' דחולין יש לפרש דמגע טומאה קלה הוא מכל מקום פריך לבר פדא משום דלא חזיא לגר אף על גב דטומאה קלה דמגע אפילו לבר פדא עד לכלב אפילו הכי אם אכלה סמוך לשקיעת החמה טהור משום דמגע בית הסתרים אינו מטמא והוכחת רבה אינו אלא מטומאת משא דאפילו בבית הסתרים מטמא וכדפירש רש"י התם:

. מ"מ פירש"י דבפרק ד' דחולין נראה לי עיקר דגם טומאת מגע לבר פדא בכלל טומאה חמורה דעד לגר ואינו קרוי טומאה קלה אלא טומאת אוכלין ומשקין דהא בפרק ז' דנזיר (דף נ') בעי אביי מרבה יש נצל לבהמה פירוש לענין טומאת נבילה או אין נצל לבהמה וקאמר הניחא למאן דאמר טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב שפיר פירוש דלהאי מאן דאמר ליכא למיבעיא אי יש נצל דודאי אין נצל דהא לא חזיא לגר אבל למאן דאמר כו' ואי טומאה חמורה היינו משא וטומאה קלה דעד לכלב היינו מגע אם כן להאי מ"ד איכא נמי למיבעי' אי יש נצל לענין טומאת מגע אלא ודאי טומאת מגע נמי בכלל טומאה חמורה דאינו אלא עד לגר דהשתא לבר פדא ליכא למיבעיא כלל אי יש נצל לבהמה כיון דבין מגע נבילה בין משא אינו אלא עד לגר והא ודאי נצל אינו ראוי לגר כלל:

דף כג ע"ב בעתם בלילי רביעיו' ובלילי שבתות פירש"י דאין טורח לבני אדם דאינם הולכין לדרכם בלילי רביעית מפני אגרת בת מחלת כדאמרינן פסחים (דף קי"ב) וק"ל דהכי איתא בפרק י' דפסחים שם מעיקרא הוי שכיחי כולי יומי עד דפגעה ברבי חנינא בן דוסא וגזר שלא תעבורי בישוב לעולם ושבק להו רווחא לילי רביעית ולילי שבתות וא"כ קודם רבי חנינא במאי מתוקם קרא דבעתו הא כל הלילות שוין ולא היו הולכים לדרכים בכל הלילות כלל מיהו בהא יש לומר דכיון דבתחילה הוי שכיחי בכל הלילות ודאי אי אפשר היה למנוע כל הלילות מלילך לדרך תדע הא רבי חנינא הלך ובודאי לא היה סומך על נס דאסור לסמוך על נס כדאמר לעיל ולא הוה בעתו אלא בלילי שבתות בלחוד ותנא דנקט נמי בליל רביעי היינו בתר גזירת ר"ח ומעת שאין עוברים בישוב כל הלילות אלא ליל שבת וליל רביעית אפשר למנוע מלילך בדרך בליל רביעית לחוד מעתה ליל רביעית שוה לליל שבת והוי ליל רביעית נמי בכלל בעתו. מיהו זה לא יתכן אלא לר' עקיבא דסבירא ליה תחומין מן התורה בפרק ה' דמסכת סוטה (דף ל) א"כ בלילי שבתות ליכא עוברי דרכים משום איסור תחומין אבל לרבנן דס"ל תחומין דרבנן אין ליל שבת בעתו יותר משאר לילות ועוד אפילו לר"ע מאי שנא ליל שבת מיומו לענין תחומין שוין הן ועוד קשה לי שמייתי ראיה שכן מצינו בימי שמעון בן שטח שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות והא שמעון בן שטח דרי דרי הוה מקמי רבי חנינא בן דוסא שהיה מתלמידי רבי יוחנן בן זכאי כדאמרינן בסוף פ"ה דברכות (דף ל"ד) ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר"י בן זכאי ור"י בן זכאי הרבה דורות היה אחר שמעון בן שטח כדתנן