גבורת ארי תענית פג

בך אביון פירש רש"י בך בעצמך ואני תמה למה פירש כן הא גרסינן פרק ארבע מיתות (דף ס"ד) העביר עצמו פירוש למולך פטור ר' אלעזר ברבי שמעון מחייב מאי טעמא דר"א דכתיב לא ימצא בך בך בעצמך ופריך ורבנן לא דרשי בך והתנן אבידתו ואבידת אביו שלו קודמת ואמרינן מאי טעמא ואמר רב יהודה אמר קרא אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודמת לשל כל אדם ומשני התם מאפס פירש אפס וכלה ממך עניות הרי במסקנא לרבנן בך לא דרשי ומאפס נפקא ליה הא אע"ג דלרבי אלעזר ברבי שמעון בך משמע ליה ולדידיה בע"כ אפס לא דריש ליה להכי מכל מקום לא היה לו לרש"י לפרש כר"א דיחידאה הוא ודלא כרבנן דרבים נינהו:

אותבי תותי גודא רעיעה. ואע"ג דאמר לעיל אל יעמוד אדם במקום סכנה ורב ושמואל לא הוי חלפי תותי אשישא רעוע מהאי טעמא כל שכן להתעכב ולכרוך ריפתא תותה. צריך לומר דלא אסקי אדעתייהו דההוא גודא רעועה היתה:

נותנין להם סלע. פירש רש"י והא דאמר תנו להם שקל ולא סלע משום דבעי לזרזינהו כדאמרי' בכתובות (דף ע') כדי לזרזן במשא ומתן כדי שיטרחו וילמדו דרך ארץ וירויחו וקשה לי הא האי דלזרזינהו לא קאמר התם אלא אליבא דמאן דלית ליה סיפא דההיא אם אמר לא תתנו אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל דהכי אמר התם אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכתא בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנין להם כל צרכם. ופריך והא קיימא לן כרבי מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת ומשני הני מילי במילי אחרנייתא אבל בהא מינח ניחא ליה והא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דאתא מכלל דלהאי תנא דס"ל אם אמר אל תתנו אין נותנין לית ליה להאי טעמא לזרזינהו:

מיהו יש לומר דתנא דברייתא נמי אית ליה להאי טעמא לזרזינהו והיינו טעמא דרישא דנותנין להם סלע דהאי דאמר שקל לא נתכווין אלא לזרז ולאו דוקא הוא מיהו באומר אל תתנו ס"ל דדוקא הוא ולא משום זירוז אלא קפיד מכל מקום איני יודע מי דחקו לפרש כן ופשטא דשמעתא לא משמע הכי ובכתובות (דף ס"ט) פירש רש"י נותנין להם סלע דאי הוי ידע שיתייקרו המזונות ויצטרכו לסלע לא הוי אמר ומהאי טעמא קשה לי גם על מה שפירש רש"י כאן בסמוך אהא דהא מני ר' מאיר היא דאי לאו מצוה מן הדין נותנין להן כל הראוי להן שהרי כל הממון שלהן הוא ואין בו לאותן אחרים כלום אלא לאחר מיתתן אם יש מותר יש להן ואם לאו לא יטלו כלום ומתוך שאנו רוצים לקיים דבריו שירשו אחרים תחתיהם אנו מקמצין את הממון כדי שיהיה מותר משמע אבל באומר אל תתנו אלא שקל אתיא ככ"ע אפילו מאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת וכו'. וקשה לי הרי התם פריך אהא דמר עוקבא דאמר הלכתא אפילו אמר אל תתנו נותנין והא קיי"ל כר"מ משמע מאן דלית ליה כר"מ אפילו אמר אל תתנו נותנין להם כל צרכם וכן פירש רש"י גופה התם ד"ה הא מני היכא דא"ל אל תתנו כו' אין נותנין אע"ג דסוף סוף כולהו נכסי דידהו נינהו וכו' ואין לומר דרש"י מפרש הא דקאמר הא מני ר"מ אבבי דמצעיתא וסיפא קאי אבל מאן דלית ליה מצוה דר"מ בין באל תתנו בין בירשו אחרים תחתיהן נותנין להן כל צרכן איני יודע מנלן דמאן דלית ליה מצוה דר"מ דבאחרים ירשו תחתיהן דנותנין כל צרכן דודאי בהא מודי דאין נותנין להן אלא שקל דאין כל הממון שלהם אלא כמו שציוה וזיכה להן לחוד ולא יותר ותדע דהא הקשו קמאי אהא דאם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם אין נותנין להם אלא שקל אלמא דבריו קיימין ואם מתו אחרים יורשים אותן והא אמר בפ"ח דבבא בתרא (דף קכ"ט) נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו לדברי ר' יוחנן בן ברוקה דאמר התם דבלשון ירושה אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קיימין ואין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק ואם כן זה שאמר תנו שקל לבני ואם מתו ירשו אחרים תחתיהם אמאי אין נותנין להם אלא שקל הא אין לשני כלום הואיל והראשון בנו וראוי ליורשו ותירצו דשאני התם שלא אמר נכסי לבני ותנו לו שקל בשבת ואם מת ירשו אחרים אלא אמר תנו שקל לבני ועוד לא נתן להם מנכסים אלא כדי שקל בשבת לחוד כל ימי חייו והשאר נתן לאחרים אלו דבריהם וא"כ כיון דלא זיכה לבנו מנכסיו אלא כדי שקל בשבת אפילו מאן דלית ליה מצוה דר"מ אין נותנין אלא שקל דאין לבנו בנכסים שום זכות ביותר משקל לשבת והכל לשלאחריו והא דאמר ואם מתו ירשו אחרים לאו משום דבחיי בנו אין לאחרים זכייה בנכסים דודאי יש להם זכות אלא דאינו יודע כמה ימי חיי בנו משום הכי תלה ירושת אחרים במיתת בנו לומר שאין להם אלא מה שנשאר לאחר שיקח בנו שקל