גבורת ארי תענית עב

לההוא גברא דהוי קאי בבית הקברות אמר לי' לאו בן איש פלוני כהן אתה אמר לי' אבוה דהאי גברא גבה עינים הוה נתן עיניו בגרושה וחיללו א"כ הדבר ברור שהוא בכלל אזהרת זר לכל דבר ואי אפשר לך לומר אלא דבדעבד אכשרה רחמנא לעבודתו אף לאחר שנודע שהוא חלל מברך ה' חילו אבל לעבוד לכתחלה הוא בכלל אזהרת וכל זר לא יקרב ואם כן קשה הא דיליף דזר שעבד חילל מבעל מום וטמא בהצד השוה שבהן שמוזהרין הא איכא למיפרך חלל יוכיח שמוזהר כזר ואפילו הכי אם עבד לא חילל אלא ודאי שמע מינה דחלל שעבד משנודע חילל מכל מקום אכתי אפילו למאי דפירשתי דחלל שעבד משנודע חילל מכל מקום עבודתו עד שלא נודע אינו מחולל א"כ איך יליף תנא דבי רבי ישמעאל לזר שעבד חילל מבעל מום וטמא ולמסקנא דהתם מבעל מום ואונן מכל מקום נימא חלל יוכיח שאם עבד קודם שנודע לא חילל אף אני אביא זר שאם כסבור שכהן הוא ואחר כך נודע שהיה זר עבודתו שעבד שנודע לו שזר הוא תהיה כשירה כמו חלל ובע"כ צריך לומר דתנא דר"י לית ליה דר' יהושע דבנודע שהוא בן גרושה שעבודה שעבד קודם שנודע כשירה אלא כר"א דפוסלו ואם כן אין משם סתירה לדברי התוספות שפירשו אדרבי ישמעאל:

כל בן נכר כו' בפ"ב דזבחים (דף כ"ב) מייתי להאי קרא אהא דתנן התם ערל פסול פי' דמחלל עבודה ופירש רש"י שם ערל היינו שמתו אחיו מחמת מילה והתוס' בשם ר"ת פירשו דאין אונס בכלל אלא מומר לערלות דווקא וכן בכ"מ שנזכר ערל כגון לענין אכילת פסח וקדשים ומעשר ועבודה פליגי אם מתו אחיו מחמת מילה אע"ג דאנוס הוא שוה למומר לערלות או דהוי כנימול וראיתי לרש"י ז"ל בפירוש החומש פ' בא אקרא דכל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו פי' כל ערל להביא שמתו אחיו מחמת מילה וכל בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים לא יאכל:

נראה דמשמע לרש"י דבן נכר היינו שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים באיזה עבירה שיהיה וא"כ ודאי מוכח שפיר דכל ערל לא יאכל היינו שמתו אחיו מחמת מילה דאי במומר לערלות דוקא למה לי היינו בן נכר. מיהו נראה לי דאין זה ראיה דאין קרוי בן נכר אלא מומר לעבודת כוכבים והשתא אפילו תימא דכל ערל היינו מומר לערלות דוקא אפ"ה אינו בכלל בן נכר וכן פסק הרמב"ם (בפ"ט מהלכות קרבן פסח) דבן נכר היינו מומר לעבודת כוכבים דוקא תדע דע"כ הוא כן דכתיב וכל עבד איש ומלתה אותו אז יאכל בו וכתיב וכי יגור אתך גר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו ומהכא נפקא לן בסוף פ"ט דפסחים (דף צ"ו) דמילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו מאכילת הפסח ועשייתו ומדכתיב ומלתה אותו וכתיב המול לו כל זכר שמע מינה דבבן ועבד הראויין ועומדין למילה מיירי קרא ולא בהני דמתו אחיו מחמת מילה והשתא למה לי קרא דבן ועבד כזה מעכבין אותו מפסח תיפוק ליה כיון דראויין למול ומצותן עליו אם אינו מל הוה ליה בכלל בן נכר אלא ודאי דלא הוי בן נכר אלא מומר לעבודת כוכבים דוקא:

מיהו אין זה ראיה דא"כ תקשה לר"מ דסבירא ליה מומר לדבר אחד הוה מומר לכל התורה כולה אפילו אי לא הוי אלא מומר לערלות כדמוכח להדיא בפ"ק דחולין (דף ה') דתניא הכל שוחטין אפילו ערל אפילו מומר וקאמר האי מומר היכי דמי אילימא מומר לדבר אחד וקסבר מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה היינו ערל אלמא לר' מאיר דסבירא ליה דהוי מומר לכל התורה כולה במומר לערלות נמי ס"ל הכי אע"ג דהוי שב ואל תעשה אם כן קרא דמילת זכריו ועבדיו דמעכבין למה ליה תיפוק ליה דה"ל בן נכר אלא ע"כ קרא דומלתה אותו וקרא דהמול לו לאו למעוטי הראוי למול ואינו מל דההוא מבן נכר נפקא ליה אלא עיקר קרא למעוטי שאינו ראוי למול והכי קאמר אם ראוי למול ומלתה אותו אבל מי שאינו ראוי למול מחמת אונס כגון שמתו אחיו מחמת מילה ואי אפשר לקיים בו ומלתה לא יאכל והכי מפרשינן קרא דהמול לו דבתרי גברי מיירי דבראוי למול המול לו ולמעוטי שאינו ראוי למול והא דכתב רחמנא המול לו ומלתה אותו כיון דלא צריך אלא למעוטי שאינו ראוי למול יש לומר כדדריש רבא בפרק הערל (דף ע"א) דערלות שלא בזמנו אינו מעכב דהמול לו וגו' והאי לאו בר מהילא הוא. וה"נ יש לומר בקרא דומלתה אותו. אי נמי משום גזירה שוה דאז אז כדאמרינן התם מש"ה כתב רחמנא כן:

מיהו מדאמרינן שם בפ"ב דזבחים ובפרק הערל דאי כתב רחמנא בן נכר משום דאין לבו לשמים משמע דבמומר לעבודת כוכבים מיירי דבשאר עבירות לא שייך לומר אין לבו לשמים ובפ"ט דסנהדרין (דף פ"ג) מייתי לה להא דרב חסדא ופירש"י בן נכר כהן מומר לעבודת כוכבים אלמא הדר ביה ממה שמשמע בפירוש החומש דבן נכר קרוי במומר לאחד מן העבירות ולפ"ז אין הכרח לפרש דערל אפי' מתו אחיו מחמת מילה בכלל ומכל מקום פירש שם ערל דהיינו מתו אחיו מחמת מילה נמי במשמע: