גבורת ארי תענית עא

משא"כ ערל שלא עשו בו קריבין כמקריבין דמה ערלות שייך בבהמה ואומר אני שנעלם מהם גמרא ערוכה ריש פרק ב' דזבחים (דף ט"ז) דיליף תנא דבי ר"י לזר דאם עבד חילל מהאי ק"ו מבעל מום שאוכל ולא פריך חלל יוכיח אבל הא פריך מה לבעל מום שכן עשו בו קרב כמקריב והיינו טעמא דלא קאמר התם חלל יוכיח משום דהא איכא למימר נמי כה"ג אונן וטמא בקרבן ציבור יוכיחו שאינן אוכלין ועובדין אלא דאין זה פירכא דמה להנך שכן אין מוזהרין תאמר בזר שמוזהר מכל זר לא יאכל אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל כדאמר התם וכמ"ש התוס' שם והשתא ליכא למימר חלל יוכיח דהא חלל נמי אינו מוזהר וא"כ הכא נמי ליכא למילף ערל בק"ו מבע"מ דאיכא למימר אתחילת דינא הנך יוכיחו ואי משום שאינן מוזהרין הא ערל נמי אינו מוזהר והא התם לא קם לן האי קל וחומר דזר מבעל מום אלא מה"ט שכן מוזהר דפריך התם מה לבעל מום שכן עשו בו קרב כמקריב טמא יוכיח מה לטמא שכן מטמא בעל מום יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שכן מוזהרין ואם עבדו חיללו אף אני אביא זר שמוזהר ואם עבד חילל דאי לאו האי טעמא דשכן מוזהר איכא למימר הנך דאמרן יוכיחו. שוב ראיתי להתוס' שם שפירשו כן ומסיימי מהאי טעמא צריך לקמן בערל הלכתא גמירי לה דלא אתיא בק"ו והיינו כמו שכתבתי:

עוד נ"ל דליכא למימר חלל יוכיח דעובד דודאי חלל מחלל עבודה ועד כאן לא מכשיר התם מברך ה' חילו אפילו חללים שבו אלא אם בשעת הקרבה לא נודע שהוא חלל אע"פ שאחר כך נודע לא פסלינן עבודתו למפרע ונפקא מיני' שהבעלים יוצאין י"ח נדרם או חובתם אבל אם עבר והקריב לאחר שנודע שהוא חלל עבודתו מחוללת והשתא אין מקום לומר בחלל שאינו אוכל ועובד כיון דאין עובד אלא בשעה שלא נודע לו שהוא חלל לא שייך לומר שאינו אוכל דהא אינו ידוע שהוא חלל ובחזקת כהן כשר קאים ומשום אכילת פסול אין הקרבן נפסל ואע"ג דאמרינן ריש פרק ה' דפסחים (דף נ"ט) כמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי דתני' ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וכיון שהוא פסול אכילתו לאו כלום הוא ואין הבעלים מתכפרים הא פירשו התוס' דדוקא היכא דאין הבשר ראוי לאכילה מן התורה אבל היכא דראוי לאכילה מן התורה אע"ג דלא אכלי מתכפרי והביאו ראיה מהא דדם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה מדרבנן להתיר בשר באכילה ואפילו הכי בעלים מתכפרי אלא שמסקנת התוס' שם משמע דליתא לה"ט ואין זה מקומו:

עוד יש לומר דאיסור אכילת קדשים נמי אין חל על החלל מה שאכל קודם שנודע שהוא חלל אע"ג שנודע לו אחר כך ואכילה דמי לעבודה. ונפקא מינה למ"ד אין איסור חל על איסור וזר שאכל קדשי קדשים בטומאת הגוף פטור מקרבן טומאה דאין איסור טומאה חל על איסור זרות ואם אכל כהן בטומאה חייב הוא הדין נמי אם אכל חלל בטומאה בעוד שלא נודע לו שהוא חלל ואחר כך נודע לו דינו ככהן וחייב ולא מבעיא למאן דאמר בפרק ב' דמכות (דף י"א) גבי נגמר דינו ונעשה כה"ג בן גרושה דמתה כהונה והוה לי' כנגמר דינו ואח"כ מת כה"ג דאינו גולה אלמא קודם שנודע שהוא חלל דינו ככהן כשר לכ"ד וה"ה לענין אכילת קדשים נמי אלא אפי' למ"ד בטלה כהונה דדוקא לענין עבודה גלי קרא ברך ה' חילו אבל לא לדבר אחר אלא אפילו למפרע דינו כזר לכל דבר איכא למימר דאכילת קדשים לעבודה דמי דהכי אמרינן בפ"ז דפסחים (דף ע"ב) אהא דתנן היה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור"י פוטר משום דתרומה איקרי עבודה דכתיב עבודת מתנה אתן את כהונתכם כלומר מתנות כהונה שנתתי לכם הרי זה כעבודה ועבודה רחמנא אכשר מברך ה' חילו וכיון דאכילת תרומה הוקש לעבודה לענין זה כ"ש שאכילת קדשים דהוי כעבודה לענין זה ואפשר דאפילו רב ביבי בר אביי דמוקי לה להאי בבא בתרומה בערב פסח דזמנו בהול ולית ליה להאי טעמא דאכילת תרומה הרי הוא כעבודה ומשמע דהלכה כמותו דבפרק ג' דיבמות (דף לד) לא מייתי הגמרא אלא להא דרב ביבי לחוד שמע מינה דהאי טעמא עיקר אפילו הכי אפשר לומר דלא פליגא אלא אאכילת תרומה דגבולין אבל באכילת קדשי מקדש שהכפרה תליה בה מואכלו אשר כופר מודה דאכילתם עבודה מיקרי והשתא אין מקום לומר בחלל שעבד ואינו אוכל אלא עבודה ואכילה שוין בו למפרע להכשר ולהבא לפסול. ותדע דהכי הוא כדפירשתי דהא חלל הרי הוא כזר גמור אפילו להקל כדתניא בת"כ גבי אזהרת כהנים על טומאת מת בני אהרן יכול חללים תלמוד לומר הכהנים ואמרינן בפרק קמא דסנהדרין רבי (ואית דגרסי ר' חייא) חזייה