גבורת ארי תענית מו

דאמר המתרץ אפילו לר"א הקפר נזיר טהור לאו חוטא הוא אלא טמא ממילא משמע דלא מיתוקים אלא בנזיר נדבה כזה דבא מן הדרום א"כ בכהאי גוונא אפי' לתקלה נמי לא חיישינן והא דמפליג בדר"א בין נזיר טהור לטמא ולא מפליג בטהור גופיה בין של נדר לשל נדבה כההוא דמן הדרום היינו משום דבעי לאפלוגי בנזיר נדבה דקיימינן ביה דמיניה מיירי מתניתין דקרי ליה נאה אלמא לא חייש לתקלה והיינו נזיר נדבה אפ"ה בטמא אפילו בשל נדבה חוטא מיקרי כדמסיק ואזיל דאיידי דבעי למיסתר דילמא אתי למיעבר על נזירותו והיינו משום דילמא אתי לידי תקלה וכמו שאפרש ולא כדפי' התוס' דכבד בעיניו המעשה ותוהה על הראשונות דליתא דכיון דקרי תנא לנזירות אנאה ולא חיישינן לתקלה אלמא בנזירות נדבה כההוא שבא מן הדרום קמיירי וא"כ אפי' בנטמא לא חיישינן לתוהה על הראשונות בנזיר לשם שמים כזה כדמסיק התם הא דלא אכל שמעון הצדיק אשם נזיר טמא לאו משום דאתי על חטא הוא דאם כן כל אשמות לא ליכול דעל חטא אתו אלא היינו טעמא כשהן תוהין נוזרין וכשהם מטמאים ורבין עליהם ימי נזירות מתחרטין ונמצא שמביאין חולין לעזרה אבל נזיר טהור אינו מתחרט דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנזור ומ"מ אשם נזיר טמא של זה דבא מן הדרום אכל דכיון דנזר לשם שמים אע"ג דרבה עליו ימי נזירות ע"י הטומאה אינו מתחרט בהן מיהו יש לדחות הא קצת כמו שכתבתי לעיל דלמא מיירי בנזירות של חסידים ראשונים ואליבא דרבי יהודה אבל אינו כן וכדלקמן ועוד דבלאו הכי אי אפשר לפרש כפי' התוספות דהא דאמר נזיר טמא חוטא הוא מפני שתוהא על הראשונות דהא הגמרא קאמרה בהדיא דלמא אתי למיעבר על נזירותיה אלא טעמא לאו משום דתוהא. והיינו כדפרישית דמיירי בנזיר נדבה כההוא דמן הדרום מדקרי לנזירות דידיה אנאה ולא חיישינן לתקלה והא בנזיר כזה לתוהא נמי לא חיישינן דמש"ה אכל שמעון הצדיק לאשם טמא דידיה. אלא הכי קאמר נזיר טמא איידי דבעי מיסתר דילמא אתי לידי תקלה למיעבר על נזירותו דבשלמא נזיר של נדבה דטהור לא חיישינן לתקלה שיעבור על נזירותיה דמסתמא אמודי אמיד נפשיה בשעת נזרו שיכול לעמוד באותן הימים שנזר ולא יבוא לידי תקלה אבל נזיר טמא אפי' של נדבה נהי דלחרטה לא חיישינן מחמת רבוי הימים שע"י הטומאה דהואיל ונזר כל כך לשם שמים אינו מתחרט מ"מ מחמת רבוי הימים על ידי הטומאה חיישינן לתקלה באותן הימים שנתרבו עליו ע"י סתירת טומאתו דעכשיו באותן הימים חזר מנזירות נדבה ודמי לנזירות נדר דהוה ליה נדרי רשעים כמו שארי נזירים הואיל ולא אמיד נפשיה וחיישינן לתקלה ע"י איזה ענין שהרי לא נזר אלא כמנין הימים שקיבל עליו ולא יותר אלמא מעיקרא אמיד נפשיה שעד מנין הימים שקיבל עליו יכול לעמוד בהן ולא יותר והשתא על ידי ריבוי ימים דטומאה חזר לחשש תקלה והוי ליה חוטא מעתה וכי תימא למאי דפי' דאפי' לרבנן נזיר טהור של נדר חוטא מיקרי מפני חשש תקלה אם כן מאי איכא בין רבנן לר"א הקפר דמיקרי חוטא מפני הצער אי בנדר לרבנן נמי חוטא הוא מפני התקלה ואי בנזירות נדבה אפילו לר' אלעזר הקפר לאו חוטא הוא ואפילו משום צער ליכא. יש לומר דנפקא מינה ליושב בתענית דלרבנן לאו חוטא הוא ולר"א חוטא מיקרי כדאמרינן הכא אי נמי נפקא מיניה דלרבנן רשאי לחבל בעצמו ולר"א אינו רשאי כדאמרינן בסוף פרק ח' דב"ק (דף צ"א). ואי נמי יש לומר דנפקא מיניה בהאי גוונא דאמרינן התם בפ"ק דנדרים בלישנא בתרא דמוקי לה אליבא דר' יהודה דסבירא ליה התם טוב מזה ומזה נודר ומשלם היינו בנדבה אבל בנדר לא ומוקי לה למתני' דבנדרי רשעים דמחלק בין נדר לנדבה כרבי יהודה ופריך נדבה דנזירות מאי איכא למימר ומשני ר"י לטעמיה דאמר חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידן מה היו עושין עומדין ומתנדבין נזירות למקום כדי שיתחייבו קרבן חטאת למקום אלמא דבכהאי גוונא לא חיישינן לתקלה מדקרי ליה נזירות דנדבה ומ"מ למאן דחשיב ליה חוטא מפני הצער כה"ג נמי חוטא הוא שהרי רבי שמעון פליג התם עליה דר' יהודה ואמר דנזירות לא התנדבו כדי שלא יקראו חוטאים שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ומהא דייק התם דסבירא ליה לר"ש דנזיר חוטא הוי מפני הצער שמע מיניה דנדבה כה"ג שעושין כדי שיתחייבו קרבן חטאת גריעי מנדבה דכה"ג דבא מן הדרוס שעשה כדי לכוף את יצרו דאילו התם לר"ש אפילו משום צער לית לן בה שהרי האי לה' דגבי נזיר מוקי לה לנזירות כה"ג אלמא לאו חוטא הוא לגמרי ואפילו משום צער ליכא דלכוף את יצרו עדיף טפי ואילו הכא נהי דמשום תקלה ליכא דמהאי טעמא קרי ליה נדבה לר"י אפ"ה משום צער איכא ולר' שמעון דאמר חוטא הוא מפני הצער לא התנדבו כה"ג:

וכי תימא א"כ אמאי לא מוקי לה להא דהאומר אהא נאה דהוי נזיר בכה"ג ואליבא דרבנן דלית להו