גבורת ארי תענית מג

דיצחק מיבעי ליה לייחס שנותיו של יעקב אבל הא קרא דאברהם אי לאו ללמד על מי שאינו עקר שאינו רשאי לשהות יותר מעשר שנים למה לי דכתב רחמנא להאי מקץ עשר שנים אלמא אע"ג דהאי מקץ עשר שנים דמשתעי באברהם לא שייך גביה כיון דעקר היה אמרינן דללמד על אחרים קאתי והכא נמי דכוותיה:

ובהכי ניחא לי מה שהקשו התוספות מיוכבד שנולדה בין החומות בשני הרעב ודחקו לומר מתוך זה דליכא איסורא לשמש בשני הרעבון אלא מדת חסידות בעלמא ודברים תמוהים הן הא ר"ל אמר אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון אלמא איסורא נמי איכא ולא מדת חסידות לחוד. ועוד כיון דנפקא ליה מקרא ליכא למימר דמשום מדת חסידות הוא דאיכא והרבה תירוצים אמרו המפרשים על קושיית התוס' ואין ממש בכולן אבל למאי דפירשתי ניחא דודאי בין יוסף בין לוי כיון שלא היה להם עדיין בת ולא קיימו פריה ורביה מותרין היו לשמש וקרא יתירא דבטרם תבוא שנת הרעב ללמד על אחרים שקיימו פריה ורביה כבר הוא דקאתו:

ושמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם בפרק קמא דחגיגה (דף יז) מייתי להא סתמא אכל עבירות. ואיני יודע למה מייתי הכא הגמרא אהא דמצטער עם הציבור בפרט. גם כמה שנויים יש בין גירסא דהכא לדהתם דהתם גרסי' דחכמים אמרו נשמתו מעידו ור' זריקא אמר שני מלאכי השרת וחכמים בתראי אמרי איבריו והכא הגירסא בענין אחר:

. משוכבת חיקך. שם בפרק ב' דחגיגה מסיים עלה איזה דבר ששוכבת בחיקו של אדם הוי אומר זו נשמה:

אל אמונה כשם שנפרעים אל תתמה איך שייך לשון אמונה גבי פורעניות דכבר פי' רש"י ריש פרשה וארא דשפיר שייך והביא ראיה מקרא בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה' למדנו כשהקב"ה מאמן את דבריו אפי' לפורעניות מודיע ששמו ה' וכו':

מיהו קשה לי אמאי מפרש ודרש לקרא דאל אמונה לפורעניות ואין עול למתן שכר:

אימא איפכא אמונה למתן שכר ואין עול לפורעניות והכי שפיר טפי דרוב אמונה בכל מקום הוא לטובה כדדרשינן אני ה' נאמן ליתן שכר ושמא לא שייך גבי פורעניות לשון ואין עול:

אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא. הקשו התוספות הא אמרינן בפרק החובל (דו (דף צ"א) החובל בעצמו רשאי אבל אחרים שחבלו בו חייב ומפרש התם הא דקאמר החובל בעצמו רשאי אמר שמואל ביושב בתענית אלמא משמע דשמואל קאמר דיושב בתענית לא נקרא חוטא ואני תמה ששינו הסוגיא דהתם דלא מוקי שמואל התם להא דהחובל בעצמו רשאי ביושב בתענית אלא הכי אמרינן התם ואין אדם רשאי לחבל בעצמו והא תניא מה הטבה רשות אף הרעה רשות אביא נשבע להרע בעצמו ולא הרע אמר שמואל ביושב בתענית הרי הדבר להיפוך דמוקי שמואל להא דאף הרעה רשות רשאי ביושב בתענית אבל לחבול בעצמו אינו רשאי מ"מ עיקר קושיות התוס' ודאי קשיא. ותירצו התוס' דודאי נקרא חוטא כדאמרינן הכא בקל וחומר מנזיר מכל מקום המצוה שהוא התענית גדול יותר מן העבירה ממה שהוא מצער נפשו דמצוה לדור כדאמרינן בסוטה (דף ב') הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום יש קצת חטא מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת דקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת ומאי תקנתיה ליתיב תעניתא לתעניתיה וקשה לי כיון דאי אפשר לנזירות ותענית אלא אם כן מצער עצמו נזיר מן היין ומתענה מכל דבר ואי אפשר להם בלתי מצטער על כרחך מצות נזירות ותענית דאי אפשר להם בלתי מצטער כי דחי מצותם לאיסור צער אין כאן שום חטא כלל ואין צריך כפרה ודמי להא דקיי"ל עשה דוחה לא תעשה משום דעשה אלימא מלא תעשה משום הכי דחי לה והתם ודאי לאו חוטא מיקרי הואיל דבדין הוא דדחי הכא נמי גבי נזירות ותענית כיון דהמצוה רבה על העבירה בדין הוא דדחי לה ולאו חוטא מיקרי:

וכי תימא שאני עשה דדחי לא תעשה דבע"כ רמי רחמנא העשה עליה ואי אפשר לו להפטר מן העשה בשום ענין משום הכי כי דחי לל"ת לא מקרי חוטא כיון דעל כרחך רמי חיובא דעשה עליה אבל נזירות ותענית לא רמי חיובייהו עליה בע"כ אלא על ידי ביטוי שפתים רמי עליה משום הכי אע"פ שהמצוה רבה על העבירה חוטא איקרי הואיל ועל ידי מעשיו ונדרו מצער עצמו בגירי דילי' הא הרי סדין בציצית דקיימא לן דאתי עשה דתכלת ודחי לא תעשה דכלאים אע"ג דלא רמי רחמנא עליה בעל כרחך לדחות הלא תעשה דהא אפשר שלא לעשות ציצית שעטנז ללבוש של פשתן שיהא חייב בציצית ולדחות הל"ת דכלאים ואפילו הכי מאן דלבש סדין בציצית לאו חוטא מיקרי והרי אמרי' בפ"ב דשבת (דף כ"ד) גבי ר' יהודה בר אלעאי דמתעטף