גבורת ארי תענית מב

לר"ש דאע"ג דאמר פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא גבי מלאכה משום דבטלני ממלאכה שכיחי הלכך לא מחזי כיהורא אבל מתענין לא שייך כולי האי מחזי כיהורא ואי לאו דר"ש דיוקא דרישא וסיפא דרשב"ג דשמעתין הוה ניחא דרישא דקאמר במה דברים אמורים בדבר של שבח איכא נמי אסורא לכל אדם. אבל בדבר של צער מצוה נמי איכא ודבר שאינו לא שבח ולא צער רשות איכא איסורא ומצוה ליכא אבל משום הא דר"ש אי אפשר לומר כן. דהא ט' באב לדידהו אינו לא שבח ולא צער אפ"ה איכא מצוה כמו שכתבתי החולה ונתרפא הרי זה מתענה ומשלים ולא דמי להא דתנן לקמן (דף י"ט) היו מתענין וירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו תענית של גשמים שאני שאין צרה עוברת לגמרי אלא צרה של גשמים לבד אבל בשאר צרות מפני שאינו כן אמרינן דמתענה ומשלים כן פירש הר"ן בשם הראב"ד ולפ"ז אם היה מתענה על החולה ומת לא צריך להשלים דדוקא בנתרפא שייך להאי טעמא שאינה עוברת לגמרי שמא יחזור לחליו ורש"י פירש ונתרפא ה"ה אם מת החולה בעי לקיומי נדרו ולפירוש רש"י קשה מאי שנא מהאי דגשמים ובשם הר"ם פירש הר"ן דיש חילוק בין יחיד לציבור דציבור כשעברה הצרה שמתענין עליה אין מטריחין אותן לגמור ולפי"ז אתי שפיר גם לפירוש רש"י:

טעמא דאיכא דיבור בסוף פ"ט דסוטה (דף מ"ח) פירש רש"י ראויין לשרוף שעל מנת כן בא הרכב אש עליהם וקשה לי הא רכב אש לטובה הוא בא להעלות את אליהו לשמים כדכתיב בקרא ועוד דא"כ עברו אליהו ואלישע אהא שלא דיברו בדרך בדברי תורה מיהו התוספות פירשו שיש במדרש שהיו מדברים דברים בטלים. מ"מ הדבר תמוה מאוד ועוד דהגמרא קאמר בהדיא טעמא דאיכא דיבור משמע שהיו מדברים בדברי תורה. וכאן פירש רש"י והנה סוסי אש וכתיב בהאי עניינא הלוך ודבר ואהכי כתביה לאשמועינן דאי לאו שהיו הולכין בעומקה של הלכה לא היו ניצולין. משמע דהלוך ודבר מיותר להאי דרשה וזה נכון:

דף יא ע"א אמר ר"ל אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף יולד וגו' ואע"ג דחשוכי בנים מותרים לשמש כדמסיק א"כ לא צריך קרא לומר שנולדו לו קודם שני הרעב דאפילו נולדו בשני הרעב נמי לית לן בה כיון דלא היו לו בנים קודם לכן. דיש לומר דהני מילי באין לו כלל אבל אם יש לו אפילו אחד אסור לשמש מטתו בשני הרעבון משום הכי קאמר קרא שנולדו שניהם קודם הרעב דאילו בשני הרעב כיון שנולד לו אחד שוב היה אסור לשמש:

מיהו קשה לי כיון דקיימא לן כבית הלל דאמרי בפ"ו דיבמות (דף ס"א) דאין מקיים פריה ורביה אלא אם יש לו זכר ונקיבה וכיון דחשוכי בנים מותרים לשמש משום מצוה דפ"ו ה"ה נמי אפי' יש לו בנים כל כמה דלית ליה זכר ונקיבה מותר לשמש כיון דעדיין לא קיים פ"ו וא"כ מאי איריא דקאמר קרא שנולדו לו קודם הרעב הא אפילו בשני הרעב ואף אחר שנולדו לו השני בנים היה מותר לשמש כיון שעדיין לא היה לו בת ולא קיים פריה ורביה עדיין וכי תימא בני נח שאני דאין מצווין על פ"ו כדאמרינן בפרק ד' מיתות (דף נט) דפריך והרי פריה ורביה דנאמר לבני נח ואתם פרו ורבו ונשנית בסיני לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ולישראל נאמר ולא לבני נח ומשני ההוא לדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא דאתא כלומר ולא נשנית בסיני מצות פו"ר ולישראל נאמר ולא לבני נח והא קודם מתן תורה היה להם דין בני נח ואפילו חשוכי בנים דידהו היו אסורין לשמש כיון דאין מצווין על פ"ו והא דתני חשוכי בנים מותרים לשמש היינו לאחר מתן תורה ובישראל דמצווין על פ"ו ואין הכי נמי דישראל כל זמן שאין לו זכר ונקבה מותר לשמש הואיל ולא קיים פ"ו עדיין. ליתא דהא דאמר התם נאמר לבני נח ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרו ולא לבני נח היינו מסיני ואילך אבל עד סיני נצטוו אפילו בני נח עליו כדפירש רש"י התם ומוכרח הוא ואם כן בני יעקב וכל בני נח קודם מתן תורה עדיין היה מצווין על פריה ורביה:

לכן נראה לי דודאי יוסף היה מותר לו לשמש בשני רעבון כיון דלא היה לו עדיין בת ולא קיים פ"ו והא דאמר קרא בטרם תבוא שנת הרעב לאו ללמוד על עצמו של יוסף אתא לומר דבשנת הרעב היה אסור לו לשמש דליתא דלדידיה גופה היה מותר כיון דאכתי לא קיים פ"ו אלא קרא יתירה בעלמא הוא ללמוד על אחרים שכבר קיימו פריה ורביה אתא לאסור לשמש בשני רעבון ואל תתמה על זה דקרא דמשתעי ביוסף וגבי דידיה גופיה לא שייך הא ולא כתבה רחמנא אלא ללמוד על אחרים דכה"ג מצינו בפרק ו' דיבמות (דף ס"ד) דנפקא ליה דנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא מאברהם דכתיב מקץ עשר שנים ופריך לילף מיצחק ששהה עשרים שנים עם רבקה קודם שילדה דכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם ומשני יצחק עקר היה ופריך אי הכי אברהם נמי עקר היה ומשני ההיא