גבורת ארי תענית מא

וסיפא אהדדי דברישא קאמר במה דברים אמורים בדבר של שבח כגון להתנאות בסודר של תלמידי חכמים וכדפירש רש"י הוא דאינו עושה אבל דבר שאינו לא של שבח ולא של צער עושה. ובסיפא קאמר בדבר צער עושה משמע אבל דבר שאינו של צער אע"פ שאינו של שבח אינו עושה. ומיהו בהא יש לומר דלא משמע ליה מילתא מציעי בין של שבח ושל צער בדבר המיוחד לתלמיד חכם אלא או של שבח או של צער לחוד משום הכי נקיט הני תרי גווני של שבח ושל צער לחוד ולפ"ז א"א למיקם שפיר אטעמא דרשב"ג אי עיקר האיסור תלוי בדבר של שבח או משום הואיל ואינו של צער לחוד מחזי נמי כיהורא ואסור:

ונראה לי דפירוש סוגיא דשמעתין יתברר ע"פ ההיא דפרק ד' דפסחים (דף נ''ד) דתנן התם מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם. ואמרינן בגמרא למימרא דרבן שמעון בן גמליאל סבר לא חיישינן ליהורא ורבנן סברי חיישינן ליהורא והא איפכא שמעינן להו דתנן חתן אם רוצה לקרות קריאת שמע לילה הראשונה קורא רשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ובפ"ב דברכות מסיים עלה קשיא דרבנן אדרבנן קשיא דרשב"ג ארשב"ג והא ההיא דט' באב לדבר של צער דמי כההיא דשמעתין של תענית דהא לקמן בפ"ד (דף ל') מייתי להא מתני' דמקום שנהגו לעשות מלאכה בט"ב כו' רשב"ג אומר וכו' וקאמר תניא נמי הכי רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם כדי שיתענה אלמא ביטול מלאכה דט' באב לתענית דמי שהוא דבר של צער וכיון שכן הא דקשיא ליה ר"ש דט"ב אר"ש דק"ש אע"ג דט' באב דבר של צער והא דק"ש ודאי לאו דבר של צער הוא במה דלא קרי ובע"כ צ"ל דפשיטא להמקשן דלר"ש של צער דוקא שפיר דמי אבל ק"ש אע"ג דאינו של שבח כיון דאינו נמי של צער לאו שפיר דמי והוא הדין נמי דהוה מצי להקשות ר"ש דק"ש אהא דר"ש דשמעתין דאמר דבר של צער עושה וזכור לטוב כיון דמשמע ליה דשל צער' דוקא אלא מתניתין אמתניתין אלימא ליה לאקשויי ומשני ר"י התם מוחלפת השיטה וצ"ל דמוחלפת ההיא דק"ש ובין בקריאת שמע ובין בט' באב שרי דק"ש כיון שאינו של שבח שפיר דמי דדוקא בשל שבח אוסר ולא כס"ד דמקשה:

) אולי צ"ל דקרי:

"אולי צ"ל של שבח דווקא אסור רצינו לשלוח יד להגיה בדברי קדשו אולי צ"ל שפיר דמי:

וליכא למימר דמוחלפת ההיא דט"ב ור''ש אוסר בק"ש וט"ב דא"כ הא ט"ב דבר של צער ור"ש אמר בשמעתין דבר של צער עושה ורבנן אסרי בק"ש וט"ב אע"ג דט"ב דבר של צער ודלא כרבנן דהכא אלא רבנן דהתם ר' מאיר הוא דאמר בשמעתין דוקא תלמיד עושה כיחיד ולא כל אדם אע"ג דתענית דבר של צער הוא ורב שישא בריה דרב אידי שני התם לא תיפוך ורבנן אדרבנן לא קשיא הכא כיון דכולי עלמא עבדי מלאכה ואיהו לא עביד מחזי כיהורא אבל התם כיון דכ"ע קרי ואיהו נמי קרי לא מחזי כיהורא הא דמשני אליבא דרבנן ניחא לפי שיטה זו דרבנן ר"מ היא אפילו בדבר של צער חייש ליהורא אבל מאי דקאמר דר"ש אדר"ש לא קשיא התם בעינן כוונה ואנן סהדי דלא מצי לכווני דעתיה מחזי כיהורא אבל הכא לא מחזי כיהורא דהרואה אומר מלאכה הוא דאין לו פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא קשה למה ליה למימר גבי ט' באב דשרי מטעמא דכמה בטלני איכא תיפוק ליה דהוה ליה דבר של צער דלר"ש שפיר דמי. וכ"ש אם נאמר דהאי דק"ש נמי דמי להא דט' באב מטעמא דפירשתי אמאי אמר אע"ג דאנן סהדי דלא מצי ליה לכווני מה בכך הא מ"מ לית לן בה משום יהורא וצ"ל דרב שישא לית ליה הא דפרק בתרא דמדמה ט"ב לתענית דהוה דבר של צער. אלא סבירא ליה דט"ב לאו דבר של צער הוא הלכך אי לאו טעמא דכמה בטלני איכא בשוקא הוה אסור דס"ל לרב שישא אליבא דרשב"ג שאינו לא של שבח ולא של צער אסור וסיפא של צער שרי הוא דוקא דהא האי דט"ב ודאי לאו של שבח הוא ואפילו הכי אי לאו כמה בטלני הוה אסור מיהו אכתי קשה לי דרב שישא אמאי קאמר רשב"ג בשמעתין דהא דתענית שרי משום דדבר של צער הוא תיפוק ליה בלאו הכי שרי כדשרי בט' באב מטעמא דכמה בטלני איכא בשוקא אפי' בשאר כל הימים. וה"נ פוק חזי כמה בני אדם איכא שמתענין בשאר יומי וליכא למימר דמהאי טעמא לחוד ליכא אלא רשות לכל אדם לעשות עצמו כיחיד לתענית. אבל מטעמא דצער הוא לו מצוה נמי איכא כדקתני אבל בדבר של צער עושה וזכור לטוב מדקאמר וזכור לטוב אלמא מצוה איכא. ליתא דהא לר"ש דהאי דט' באב ליכא משום צער ואפ"ה קאמר לרבן שמעון בן גמליאל איכא מצוה לכל אדם נמי דקאמר אהאי דט' באב לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם ונפקא ליה לר"ש אולי צ"ל לאו דוקא:

אולי מיותר אמנם לא