גבורת ארי תענית לה

שמע מינה תרתי שיעורי נינהו אפילו לריש לקיש דלקוטי בתר לקוטי היינו בהליכה אחת אלא שהוא עני המוליך בנו אחריו:

רב פפא אמר לשבילי הרשות והשתא לשנויא דר"פ ורב נחמן ב"י דאמר לבער פירות שביעית היינו ירידת רביעה ממש דהא טעמא דאין להלך בשבילי שדות מכאן ואילך הוא משום שנתגדלה התבואה בשדות מחמת הגשמים כדמוכח סוף פ"ז דב"ק (דף פ"א) דאר"פ גופיה עלה והא דידן אפילו טל קשי לה מפני שצומחין מיד ע"י הטל וכ"ש ההיא דפירות שביעית דלא תליא בזמן ירידה אלא בירידה ממש דהא טעמא משום דמרביעה שניה כלה לחיה מן השדה. והיינו ירידה ממש דהגשם עושה הקש והתבן זבל וא"כ אכתי תקשה שניה למאי נפקא מיניה אימת זמן ירידתן כיון דלא תליא בזמן ירידה אלא בירידה ממש כל אימת שתרד. מיהו בהא יש לומר דנפקא מינה למוליך קש ותבן של שביעית ממקום שגדלו למקום אחר רחוק ממנו דהאי איסורא דכלה לחיה מן השדה במקום גידולו תליא דאם כלה שם אע"פ שהוא עכשיו במקום שלא כלה חייב לבער כדמוכח פ"ד דפסחים (דף נ"ב) גבי מוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו וכו'. והשתא אם מוליך תבן וקש של שביעית ממקום גידולו למקום אחר אע"פ שבאותו מקום שהן עכשיו לא ירדה רביעה שניה ולא כלה שם לחיה מן השדה אפילו הכי כיון שהגיע זמן רביעה שניה חיישינן שמא במקום הגידול ירדה רביעה שנייה כיון דהגיע זמנה וחייב לבער מספיקא אבל בהא דרב פפא דנפקא מיניה לשבילי הרשות קשיא דהא ודאי דבר הנראה לעינים הוא אם ירדה רביעה שניה באותה שדה שהוא רוצה להלך או לא ירדה ואין נפקא מינה בזמן ירידה אלא בירידה ממש אם כבר ירדה אפילו קודם זמנה נמי לא ואי לא ירדה אפילו לאחר זמן לית לן בה וצ"ל דנפקא מינה לאדם שבא לכאן ממקום אחר ואינו יודע אי ירדה כאן רביעה שניה או לא כיון שהגיע זמנה מסתמ' ירדה ואין לו רשות לילך בשבילין שבשדות כאן כיון דירדה קשי לה דריסת הרגל. רביעה ראשונה כדי שתרד בקרקע טפח פי' רש"י אם באין כל כך יפין הן ואין צריך להתענות וקשה לי הא אמרינן לעיל רביעה ראשונה לשאול שניה להתענות והשתא למאי נפקא מינה בהא דקאמר כדי שתרד בקרקע טפח וה"נ פריך לקמן ריש פ''ג (דף י"ט) אהא דתנן סדר תעניות אלו האמור ברביעה ראשונה ורמינהו רביעה ראשונה ושניה לשאול ג' להתענות ומשני הכי קאמר סדר תעניות האמור אימתי בזמן שיצאה רביעה ראשונה ושניה ושלישית ולא ירדו גשמים מיהו בהא דקאמר שניה כדי לגוף נפקא מינה להני דאמר לעיל לנודר עד הגשמים דאסור עד שתרד רביעה שניה. דאם לא ירדו כדי לגוף אין דין רביעה שניה עלה ואכתי עומד באיסורו אי נמי נפקא מינה דאם לא ירדו כל כך אכתי מותר להלוך בשבילי הרשות וכן לענין תבן וקש של שביעית דבשביל גשמים מועטים עדיין לא גדלה התבואה ואין דריסת הרגל קשה לה וגם לא נעשה עדיין תבן וקש זבל ועל דרך דפרישית לעיל אבל הא דרביעה ראשונה קשה למאי נפקא מינה:

מיהו למאן דמפרש להא דאמר ר' זירא בנודר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר דהיינו עד שתרד רביעה ראשונה כדפרישית לעיל. א"כ נ"מ בהא דאמר רביעה ראשונה עד שתרד בקרקע טפח באומר עד הגשם דבפחות מטפח אין שם רביעה עליה ועדיין עומד באיסורו אי נמי נפקא מינה בנודר להדיא עד שתרד רביעה ראשונה או שניה דאינו מותר עד שתרד כשיעור זה דבפחות מזה אין שם רביעה עליהם אבל לפירוש רש"י קשה:

דף ז ע"א הילכך נימרינהו לתרווייהו הרז"ה בספר המאור פרק הרואה פירש דאדרב ור"י קאי שיאמר של שניהם משמע שאינו גורס בדרב פפא רוב ההודאות ואל ההודאות כגי' הספרים שלנו. מיהו כל המפרשים גרסי לה. ואפילו אי לא גרסינן לה אי אפשר לפרש כפירוש הרז"ה דמכדי ר"י מוסיף אדרב מאי בתרווייהו דקאמר הוה ליה למימר הלכה כר"י שוב ראיתי להרמב"ן בספר המלחמות שדחה להאי פירושא מהאי טעמא דאמרן:

נמרינהו לתרווייהו אל ההודאות ורוב ההודאות. הכי גירסת ספרים דידן בשמעתין. אבל בפ"ט דברכות (דף נט) הגירסא איפכא רוב ההודאות קודם וגירסא זו נראה לי עיקר שהרי אל ההודאות הוא לתקן שלא נטעה רוב ולא כל הלכך ראוי לומר התיקון אחר רוב ההודאות שהוא מקום להטעות והטעם הנכון שצריך לומר שתיהן הוא כמ"ש הרמב"ן שם מפני שכל טיפה וטיפה צריכה שבח והודאה צריך להזכיר בחתימה לשון ריבוי מעין פתיחה וכן גירסת כל המפרשים ועיקר וכל העוסק בתורה שלא לשמה וכו' שנאמר יערוף כמטר לקחי קשה לי דהכא דורש להאי