גבורת ארי תענית לד

רביעה שניה לחוד סגי אלא ודאי כדפרישית וכי תימא למאי דפי' הוה ליה למיתני איפכא משירדו תחילה ואח"כ עד הגשמים דהוי לא זו דמשירדו הוה עד שתרד דוקא אלא אף זו דעד הגשמים הוה משתרד דווקא אבל השתא דנקיט עד הגשמים תחילה הוה ליה זו ואין צריך לומר זו דמשירדו גשמים. וכה"ג פריך הגמרא בריש מסכת הוריות בשלמא רישא לא זו אף זו אלא סיפא איפכא הוה ליה למימר ואע"ג דמשני לה התם דזו ואין צריך לומר זו קאמר והכי נמי אמרינן בכמה דוכתין בגמרא מכל מקום דרך הגמרא להקשות ולשנויי הכי והכא נמי הוה ליה להגמרא לומר כן:

וי"ל דלפי סידרא זו הוה ליה נמי דרך לא זו אף זו דקמ"ל דלא תימא בנדר עד הגשמים דאיסור נדרו עד רביעה שניה משום דלחומרא אבל במשירדו גשמים הוה אמינא ליתסר מרביעה ראשונה לחומרא דגם רביעה ראשונה בכלל גשמים הוא קמ"ל דאפילו להקל אין בכלל גשמים עד רביעה שניה וכי תימא למה תלה התנא עד הגשמים סתמא בהפסקת הנדר ובמפרש ירידה בהדיא בהתחלת הנדר הוה ליה למיתני בחד גוונא או לשניהם בהתחלה או שניהם בהפסקה אי נמי איפכא במפרש ירידה להדיא בהפסקה ובסתמא בהתחלה הא לא קשיא דהא דלא נקט שניהם בהפסקה דקא משמע לן סיפא דאפילו התחלה בעי רביעה שניה דוקא אע"ג דלקולא ולא סגי בראשונה דהוה ליה לחומרא והא דלא נקט שניהם בהתחלה משום רבותא דרשב"ג נקיט לה לרישא בהפסקה דאע"ג דעד שיגיע הוה ליה לקולא אפילו הכי בעד שיגיע סגי דאילו בהתחלה הוה ליה עד שיגיע חומרא:

ובהכי ניחא נמי הא דלא נקיט ברישא גבי סתמא בהתחלה ובסיפא גבי מפרש ירידה בהפסקה דלהודיעך כחו של רשב"ג קמ"ל דאפילו לקולא דהפסקה בעד שיגיע סגי כדפרישית ושמע מינה מהא דפרישית דת"ק דסבירא ליה עד שתרד לחומרא קאמר אבל בהגיע זמן לחוד לא סגי דאי סלקא דעתך דלת"ק בהגיע זמנו נמי סגי ורשב"ג בעי הגיע דוקא ובזה ת"ק לקולא גבי הפסקה. ורשב"ג לחומרא דתלי בהגיע זמנו ופשטא דמילתא משמע דירידה ממש לדידיה לאו כלום הוא בין לקולא בין לחומרא א"כ אדתני בנודר ותלי נדרו בגשמים סתמא בהפסקה להודיע כחו דרשב"ג ליתני בתולה התחלת נדרו בגשמים סתמא להודיע כחו דת"ק:

ורב זביד אמר לזיתים פירוש וכ"ע אית להו האי סימנא דמשתרד רביעה שניה לענין זיתים דהאי סימני כולן גמרא גמירי להו מרבותיהם אלא דלמר זמן רביעה קודם לדמר וס"ל דקודם זמן רביעה דידיה דרך ללקוט הכל ומכאן ואילך מסחי עניים דעתייהו ומייאשי ולמר לא מייאשי עד הגעת זמן רביעה דידיה מכל מקום קשה לי הא משנה זו היא בפ"ח דפיאה והכי תנן התם ולזיתים משתרד רביעה שניה. אמר רבי יהודה והלא יש שאין מוסקין זיתיהם אלא לאחר רביעה שניה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בד' איסרות אלמא לית ליה לר"י האי שיעורא דרביעה שניה לזיתים. והא ר' יהודה איירי בברייתא דלעיל דג' זמני רביעה דקאמר בשבעה ובשבעה עשר דהיינו רביעה שניה. ולר"י תקשה רביעה שניה למאי נפקא מיניה וכי תימא לדר''י נפקא מיניה אפילו לרב זביד לנדרים או לתבן וקש של שביעית א"נ לשבילי הרשות כדמפרשי שאר אמוראי דא"כ הוה ליה לרב זביד לפרש אליביה דשאר תנאי האי נפקא מיניה כמו אדרבי יהודה כיון דאדר"י אי אפשר לפרש נפקא מיניה לזיתים. ושמא יש לומר דר"י לאו לאיפלוגי קאתי אלא לאסופי אתנא קמא באפלי ובחרפי מודה דרביעה שניה זמן זיתים אבל באפלי שמוסקין אחר רביעה שניה שיעורא בכדי שהעני יוצא ות"ק ור"י לא פליגי אלא מר מיירי באפלי ומר בחרפי דאי לא תימא הכי המוסקין אחר רביעה שניה מאי שיעורא אית ליה דלא שייך למימר דלת"ק לית ליה דיש מוסקין אחר רביעה שניה. דבדבר הנראה לעינים לא שייך פלוגתא אלא ודאי כדפרישית דלא פליגי כלל. לקוטי בתר לקוטי בריש פ"ב דב"מ (דף כ''א) מייתי הגמ' להא רישא דמשילכו הנמושות ומייתי להא דר' יוחנן וריש לקיש ופירש רש"י התם לקוטי בתר לקוטי לשון נמושות כמו לא ימיש שנוטלין ומשין הכל מלפניהם נראה דמשמע ליה לקוטי שניים בתר לקוטי ראשונים וכאן חזר בו ופירש עני מוליך בנו אחריו ונראה לי דמש"ה חזר בו משום דבשמעתין מייתי נמי לבבא דסיפא בפרט ועוללות משילכו העניים ויבאו עוד הפעם ואי בתר לקוטי היינו לוקטין אחר לוקטין היינו שיעורא דסיפא דשילכו ויבואו דמה לי אם הראשונים עצמן באים פעם שניה או חדשים הא דא ודא חדא היא. והוה ליה לתנא לערב רישא וסיפא בחדא בבא בלקט שכחה ופיאה ופרט ועוללות משילכו הנמושות או ליתני אכולהו משילכו העניים ויבואו. מאי שנא דפלגינהו בתרי בבא ותרתי לישני