גבורת ארי תענית לא

אפילו ר"ה לא עשו אלא חד יומא דסמכי ארוב שנים וכמ"ש שם משום הכי נקיט בהתחלה לרבותא לא מבעיא הפסקה דפסח דאדר פעמים מלא פעמים חסר דלא כמר עוקבא דאמר התם (דף י"ח) אדר הסמוך לניסן לעולם חסר דהא איתותב התם הלכך פוסק וחוזר ומתחיל לרב בו ביום במנחה פוסק ולשמואל בערבית אלא אפילו בהתחלה דחג דרוב פעמים אלול חסר אפ"ה חוזר ופוסק לכל חד כדאית ליה ולא אמר ניזיל בתר רובא לגבי האי מילתא ויום טוב ראשון עיקר וכיון שהתחיל בראשון לא יפסיק עוד לגמרי מיהו י"ל דרבא דאמר כיון שהתחיל שוב אינו פוסק לא אמר אלא בהתחלה דאית לן למיזל בתר רובא אבל בהפסקה לא אמר ובסמוך תראה הכרח להא דפרישית:

דף ה ע"א מונה כ"א יום כדרך שמונה מר"ה עד יוה"כ. רש"י פירש ב' פירושים ושניהם תמוהים דהא דרב לאו אארץ ישראל קאי אלא אגולה שעושין ב' ימים טובים וסימנא כדרך שמונה מר"ה עד יוה"כ למה לי ולי נראה לפרש דטעמא יהיב למילתא בהאי סימנא מ"ט כיון שהתחיל שוב אינו פוסק אע"ג דספיקא הוא משום דמר"ה ועד יוה"כ מונין בגולה מיום א' דר"ה ועשירי לו עושין יוה"כ יום אחד ובע"כ ה"ט משום דסמכינן ארובא להקל באיסור כרת ועושהו כודאי שאלול חסר כל שכן שנסמוך אהאי רובא לענין הזכרה ולעשות שמיני של חג כאילו הוא ודאי שמיני של חג וכיון שהתחיל שוב אינו פוסק ונפקא מינה בהאי טעמא דלא הדר ביה רב אלא בהתחלה שהוא דחג ומטעמא דרובא אבל בהפסקה דפסח דליכא למימר זיל בתר רובא אכתי בשיטתיה קאי דפוסק במוספין ואומר עד מוסף דיום ב' וחוזר ופוסק:

ובהכי ניחא לי הא דאיצטריך הגמרא לקבוע הלכה דכיון שהתחיל שוב אינו פוסק. דפשיטא כיון דר"ש ורבא הכי סבירא להו ואף רב הדר ביה הוה ליה שמואל יחידאה לגבייהו ופשיטא דהלכה כרבים אבל למאי דפי' אתי שפיר דאע"ג דקיימי בהתחלה דחג בחדא שיטה מ"מ בהפסקה דפסח לא קיימי דשמע מינה מסימנא דיהיב רב דדוקא בהתחיל שוב אינו פוסק הדר ביה אבל בהפסקה קאי בשיטה ראשונה דפוסק במוסף וחוזר ומזכיר עד מוסף יום ב' וכל שכן לשמואל דאפילו מהתחלה לא הדר ביה כ"ש מהפסקה דס"ל דחוזר ומזכיר ור"ש ורבא דלא יהבי סימנא להתחלה אלא אמרי סתמא כיון שהתחיל שוב אינו פוסק ולדידהו שוה הפסקה להתחלה כמו שהתם שוב אינו פוסק ה"נ בהפסקה שוב אינו מזכיר וה"ל רב ושמואל נגד רב ששת ורבא תרי לגבי תרי בהפסקה משום הכי איצטריך הגמרא לפסוק כיון שהתחיל שוב אינו פוסק סתמא ולא מטעמא דרב ולפ"ז בהפסקה נמי כיון שפסק שוב אינו מזכיר אפילו ערבית ושחרית דיום ב:

רבי מאיר אומר עד שיצא ניסן שנאמר ויורד לכם וגו' קשה לי הא מפרש בגמרא דבימי יואל נתקיים מקרא זה דירד להם רביעה שניה בה' בניסן ובאותה שנה גדלה התבואה באחד עשר יום ע"י נס. וא"כ אין מכאן ראיה דזמן גשמים הוא לאחר הפסח עד שיצא ניסן ודלא כר"י דאמר עד שיעבור פסח הא רביעה זו ירד להם בה' בניסן הרבה ימים קודם לפסח. ועוד הא אין מתפללין על הדבר שהוא שנוי הטבע ומנהג העולם:

דתנן יורה במרחשוון. דתניא גרסינן דברייתא היא לקמן ולא מתניתין:

ע"ב והא בר חמשין ותרין הוה פירש"י דכתיב עד יגמל הנער וכ"ד חדשים נקרא תינוק וכתיב וישב שם עד עולם עולמו של לוים חמשים שנה שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה. ואני תמה אע"ג דדבר זה אמרו בירושלמי פ"ד דברכות ומדרש שוחר טוב ע"כ גמרא דידן לא סבירא לה הכי דהכי אמרו התם א"ר לוי בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור חנה ע"י שריבתה בתפלה קצרה בימיו של שמואל שאמרה וישב שם עד עולם והא אין עולם של לוים אלא חמשים שנה שנאמר ומבן חמשים וגו' אמר ר' יוסי ב"ר בון שתים שגמלתו והא הגמרא דידן קאמר שמת שמואל משום לתא דשאול ואילו לרבי לוי מתחילת לידתו נגזר שיהיו ימיו כ"כ ולא יותר כדאמרה אמו בתפלתה. ובתוספות החשבון מכוון כהוגן ע"פ מקראות וכן פירש רש"י גופיה בפ"ב דתמורה (דף ט"ו):

דאמר מר מת בנ"ב שנה זהו מיתתו של שמואל הרמתי. פי' רש"י ולא כרת היה במס' שמחות מפרש מת בכך שנים זו היא מיתת כרת בכך וכך שנים זו היא מיתת אסכרה ואני תמה איך נעלם מרש"י דהא ברייתא זו היא בסוף פ"ג דמועד קטן והכי תניא התם מת בן חמשים שנה זו היא מיתת כרת בנ"ב זו היא מיתתו של שמואל הרמתי ששים זו היא מיתה בידי שמים ואמר רבה עלה מחמשים ועד ששים שנה זו היא מיתת כרת. והאי דלא חשיב להו משום כבודו של שמואל הרמתי. ועוד קשה לי דבמס' שמחות לא אמרו הכי. והכי תניא התם בפ"ב מת בפחו' מנ' מת בהכרת.