גבורת ארי תענית קכו

תשעה באב לא דמי לאבל בקום ועשה מיהו כפיית המטה לר' יוחנן משום גררא דשב ואל תעשה הוא דאסור לישן בתשעה באב על גבי המטה לר' יהודה ומשום היכרא מצריך כפיית המטה מה שאין כן עטיפת הראש קום ועשה גמור הוא מודה ר' יהודה דאין צריך ובהכי ניחא הא דפליגי חכמים אדרבי יהודה ומחייבי בכפיית מטתו לבד ולא מטות שבבית ואמאי אי מדמה תשעה באב לאבל הא גבי אבל אמר התם דכופה כל המטות שבבית ואי לא דמי לאבל מטתו למה כופה. ולמאי דפירשתי ניחא דכפיית המטה דט"ב אינו אלא משום הכירא וסבירא להו דבמטתו בלבד די להכירא ורבי יהודה סבירא ליה כיוון דצריך לכפיית המטה כאבל לא תחלק ובאבל צריך לכפות כולן הכא נמי צריך לכפות שלא תחלק:

בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום. שנתנו בו לוחות האחרונות קשה לי הא מתניתין תלה טעמא בלוחות ובנין בית המקדש ולא משום סליחה ומחילה דקאמר ביום חתונתו זו מתן תורה דהיינו נתינת הלוחות ועוד דמתניתין נמי תלה הטעם משום בנין בית המקדש ובגמרא שייריה ולא מדכר לה כלל ונראה לי דביום חתונתו וביום שמחת לבו דקאמר קרא לאו למימרא דנקט לתרווייהו לפרושי לטעמא דרישא קאתי דמהאי טעמא קאמרינן צאינה וראינה בנות ציון פירש שתצאו ותשמחו מפני שהוא חתונה ושמחת הלב דליתא דאין טעם השמחה אלא משום דהוי יום חתונה לחוד והא דקאמר נמי יום שמחת לבו לסימנא בעלמא נקטה איזה יום הוא יום חתונה שהוא שמחת לבו דהוא יום מתן תורה של לוחות אחרונות דאי מיום חתונתו לחוד הוי אמינא מתן תורה ממש שהוא ו' בסיוון לתנא קמא או ז' בסיוון לרבי יוסי שבו ניתנו עשרת הדברות לישראל כדאמר לעיל להכי קאמר לסימנא ביום שמחת לבו כלומר איזהו יום חתונתו יום שהוא שמחת לבו דהיינו יום הכפורים שהוא בנין בית המקדש והיינו טעמא נמי דקא מוסיף הגמרא מפני שהוא יום סליחה דאי מטעמא של מתן תורה דלוחות בלבד כל שכן שהיה ראוי לצאת ביום שניתן עשרת הדברות שהוא מתן תורה ממש אלא הך טעמא דיום הכיפורים מפני שהוא יום סליחה נמי דאית ביה תרתי ואף על גב דקרא לא תלה לה אלא מפני שהוא יום חתונתו לחוד לא חש לפרש מעלת יום סליחה דזיל קרי בי רב הוא ולא מפרש אלא לטעמא דחתונתו לחוד של לוחות שאינו מפורש בתורה בהדיא והא דלא קאמר הגמרא דביום שמחת לבו לא משום סימנא נקטיה אלא לפרושי טעמא דצאינה קאתי והא והא גורם מפני שהוא יום שמחתו נמי שהוא בנין בית המקדש משום דלא מסתבר להגמרא אפילו לעשותו סניף ליום טוב שהרי בנין בית המקדש ניגמר קודם לכן והוא אינו אלא אחד מז' ימי חנוכת הבית:

יום שניתנו בו לוחות אחרונות פירש רש"י שבשבעה עשר בתמוז ירד משה מן ההר תחילה ושיבר את הלוחות ובשמונה עשר עלה למרום ונשתהה שם שמונים יום ארבעים יום עמד בתפלה דכתיב ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה וארבעים יום עמד כבראשונה חשוב משבעה עשר בתמוז עד יום הכפורים והוי להו שמונים יום שנים עשר שנשתיירו מתמוז דהוא חסר ושלשים דאב ותשעה ועשרים דאלול הרי שמונים יום וליל צום השלים כנגד לילו של שבעה עשר בתמוז דלא הוה בחושבניה דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה השתא הוי להו שמונים שלימין לילה ויום ובוקר יום כפור ירד. שהוא עשרה בתשרי וקשה לי אטו אותן השמונים ימים שמשבעה עשר בתמוז עד יום הכפורים נשתהא בעליה אחת הא לאחר ארבעים יום לעליה האמצעית זו של תפלה ירד לפסול את הלוחות כדכתיב בפירוש בפרשה עקב בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים ונמצא ירידה אמצעית היתה בתשעה ועשרים באב כשתחשוב תמוז חסר וליל תשעה ועשרים כנגד ליל שמונה עשר בתמוז דנפקיה ליה כבר קודם שעלה הרי שירד בתשעה ועשרים באב ולא עלה עד שלשים באב עם הלוחות שבידו כדכתיב בפרשת כי תשא ויפסול שני לוחות אבנים כראשונים וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני נמצא שעליה אחרונה זו לא הוה עד שלשים באב שהוא ערב ראש חודש אלול ולמאי דפירש"י דאלול היה חסר נמצא לא ירד עד אחד עשר בתשרי דהא לא נותר מאב אלא יום אחד וכ"ט דאלול שהיה חסר הרי שלשים ועשרה מתשרי וליל יום העשירי דתשרי להשלים נגד ליל שלשים דאב דנפיק ליה כבר קודם שעלה הרי שלא ירד עם הלוחות עד אחד עשר שהוא מוצאי יום הכפורים ואיך קאמר הגמרא דביוה"כ ניתנו:

וראיתי לקצת מפרשים שעליה זו של לוחות אחרונות הוה בראש חדש אלול