גבורת ארי תענית קכה

ציבור דדברי קבלה וחד טעמא הוא אין מזה יוכיח על מלאכת ארבעה עשר דלאו חד טעמא עם מלאכת ארבעה עשר דהא איסור מלאכה שלו מפני התענית ושל ארבעה עשר מפני הקרבת הפסח וכמו שכתבו המפרשים אבל הא ודאי קשה דלא דמי של תשעה באב לתענית ציבור ללמוד ממנו וכדפירשתי וכי תימא למאי דפי' הא דאמר ר' יוחנן בפרק ד' דפסחים (דף נ"ד) תשעה באב אינו כתענית ציבור ורצה לומר דלענין מלאכה איירי ופריך מאי קמשמע לן מקום שנהגו לעשות עושין וכו' מחמת זה מוקמינן ליה להא דר' יוחנן לענין אחר והשתא אכתי הוי ליה למימר דר' יוחנן לענין מלאכה קאמר ואיפכא דלחומרא קאמר ליה ובמקום שנהגו שלא לעשות אי נמי תלמידי חכמים דבטלים בכל מקום חמיר תשעה באב דאפילו בלילה אין עושין ואילו תענית ציבור ביום אין בלילה לא והא ליכא למימר אי לחומרא אמר ר' יוחנן דתשעה באב חמיר טפי אם כן איפכא הוה ליה למימר תענית ציבור אינו כט"ב דמשמע דאין חומר דתענית ציבור כחומר ט"ב יש לומר דתלו דלא תניא תשעה באב בתענית ציבור דתניא לה דיום אסור ולילה מותר וקמ"ל דתשעה באב אינו כן ואפילו לילה נמי אסור ועוד בלא זה אין הכרח דלהקל קאמר ליה מדלא אמר איפכא דהא רב פפא קאמר התם מאי אינו כתענית ציבור אינו כראשונות כו' ואסור והיינו לבין השמשות דבתשעה באב אסור ובתענית ציבור מותר הרי אף על פי דקאמר להחמיר אפילו הכי לא אמר איפכא לא קשיא מידי דאי ר' יוחנן קאמר אינו כתענית ציבור לאסור ליל ט' באב מאי קמשמע לן פשיטא דהא היינו טעמא דתלמידי חכמים ודמקום שנהגו שלא לעשות אינו אלא משום היסח הדעת מן האבילות ודאי אין לחלק בין יומו ללילו וכן נראה מדברי המפרש דליל ט"ב כיומו במקום שנהגו שלא לעשות:

תניא נמי הכי שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם כדי שיתענה משמע משום שהוא דמי לעינוי מה שאין עושה מלאכה ולית לן בה דלא מיחזי כיוהרא במה שאין עושה והכי נמי תניא לעיל בפרק קמא (דף י') גבי תענית של יחידים לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים בדבר של שבח אבל של צער עושה וזכור לטוב שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו:

וקשה לי דבפרק ד' דפסחים (דף נ"ה) ובפרק ב' דברכות (דף י''ו) רמינן הא מתניתין דמקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב אלמא רבן שמעון בן גמליאל לא חייש ליוהרא ורבנן חיישי ליוהרא והא איפכא שמעינן דתנן חתן אם רצה לקרות קריאת שמע בלילה הראשון קורא רבן שמעון בן גמליאל לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ומשמע התם דקשיא ליה דר"ש אדר"ש דמשני דר"ש אדר"ש לא קשיא התם אנן סהדי כו' הא דר"ש אדר"ש בלאו הכי לא קשיא מידי דמלאכה של תשעה באב כיון דדמי לעינוי וצער לית ביה משום יוהרא אבל גבי קריאת שמע לא שייך להאי טעמא משום הכי חייש ליוהרא (ועיין לעיל (דף י"ב) מה שהאריך רבינו בזה):

ר"י מחייב בכפיית המטה קשה לי הא בריש בפרק ג' דמועד קטן (דף ט"ו) מפרש טעמא דכפיית המטה דאבל משום דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתם כפו מטתכם עליה והאי טעמא לא שייך גבי תשעה באב מיהו התם מבעיא ליה מנודה ומצורע מה הן בכפיית המיטה אף על גב דבהו נמי לא שייך הך טעמא דאבל ורש"י פירש ר' יוחנן מחייב בכפיית המיטה ולא יישן עליה משמע מפירושו דעיקר כפיית המטה דתשעה באב היינו רק שלא יישן על גבי המטה דרך הנאה וכבוד אלא יישן על גבה שיצטער בשכיבתו אף על גב דבאבל אם ישן על גבי הקרקע לא יצא ידי חובת כפיית המטה עד שיכפה מטתו דווקא והשתא י"ל דכיון דחייב להצטער לר"י בשכיבתו בתשעה באב וישן על גבי המטה משום צער צריך נמי לכפות מטתו לעשות היכר לדבר שלא ישכח ויישן עליה מיהו אי לאו חיוב כפיית המטה גבי אבל משום דמות דיוקני הוי סגי בתשעה באב בהיכרא אחרינא אבל כיון דבאבל צריך כפיית המטה ממש משום דמות דיוקני עביד ליה ר"י האי להיכירא כמו באבל והאי טעמא דמבעיא להו התם גבי מנודה ומצורע מהו בכפיית המטה דאעיקר מילתא מבעיא להו אי אסורין לישן ע"ג מטה משום צער וממילא משום היכרא צריכין כפיית המטה או מותרין לישן על גבה וממילא אין צריך כפיית המטה להיכירא והא דלא מבעיא להו אעיקר מילתא אי מותרין לישן על גבי המטה אי לא ואיידי דנקיט התם גבי אבל דחייב בכפיית המטה נקט לבעיין דמנודה ומצורע בכפיית המטה ומיהו אעיקר מילתא גופא מבעיא להו:

ובהכי ניחא לר"י מאי שנא דמחייב בכפיית המטה כמו אבל ומאי טעמא לא מחייב נמי בעטיפת הראש כמו באבל אלא ודאי