גבורת ארי תענית קיד

ואכלו בשר חודש ותסגר מרים שבעת ימים הוה ליה כ"ט בסיון ובו ביום נשלחו מרגלים וישובו מקץ ארבעים יום אלמא מקצת יום השילוח ממנין יום הארבעים וליל תשעה באב היה הבכיה של חנם שעליה הוקבע בכיה לדורות כדאמרינן לקמן. ובעל כרחך שילוח מרגלים בכ"ט בסיון היה בעיצומו של יום הרבה דהא אותו יום היה יום שביעי לסגירת מרים ואין ליל שביעי של הסגר עולה בלילה עד היום כדתנן במסכת נגעים ובגופיה דקרא נמי כתיב ותסגר מרים שבעת ימים דמשמע יום דווקא וכתיב והעם לא נסע עד האסף מרים וכתיב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן ומשם נשתלחו מרגלים בו ביום הרי שבעיצומו של יום אחר אסיפת מרים נסעו וחנו ואחר כן שילחו מרגלים וכבר עבר מן היום הרבה ובכיית חנם של ליל תשעה באב על ידי לשון הרע של מרגלים היתה כדכתיב בקראי ושמע מינה דלא בעינן מעת לעת וגם שמע מינה דמקצת היום בסוף. המנין נמי אינו עולה שהרי פשטי דקראי בפרשה שלח לך משמע דחזרת מרגלים וכל הויכוח של יהושע וכלב עמהם היה ביום והבכייה היה בלילה וכן מבואר בהרבה מדרשים אלמא יום ארבעים מקצתו ככולו נחשב ועוד בכמה מקומות מוכח דתחילת היום בסופו עולה למנין והכי נמי תנן בפרק דנגעים (וכן זבה טובלת ביום השביעי משום מקצת היום ככולו) ואפילו תרי מקצת היום ככולו מקצת היום של תחילתו ומקצת היום של סופו נמי יום שביעי שלו תחילתו עולה לו וסופו עולה לתחילת שבוע ב'. והכי נמי מוכח בסוף פרק ב' דנזיר (דף י"ז) גבי נזירות שלו ושל בנו ובכמה מקומות מוכח הכי משום דאם כן לא היה משה בהר כי אם תשעה ושלשים לילות וקרא כתיב שהיה בהר ארבעים יום וארבעים לילה והא ליכא למימר דעלייתו להר היה בליל שביעי של סיון דהא כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי משמע ביום ועוד דאם כן היו הלילות של ארבעים קודמין לימים וקרא מקדים ימים ללילות דחשיב ארבעים יום ברישא והדר ארבעים לילה ש"מ דעלייתו היה ביום דהשתא חשבון ימי עלייתו קודמין ללילותיהן:

מיהו לקמן (דף ל') אמרינן יום הכפורים הוא יום שניתנו בו לוחות אחרונות משם למדנו שאין יום העליה ויום הירידה מן המנין שהרי בעליה אחרונה עלה בשמונה עשר בתמוז ושהה שם ב' פעמים ארבעים יום כדכתיב בקרא וירד עם הלוחות ביוה"כ וכדפירש רש"י שם ואי יום עליה מן המנין הוה ליה שמונים יום שנים עשר מתמוז שהוא חסר ואב ואלול שאחד מלא ואחד חסר המה נ"ט ימים ועם י"ב דתמוז הוה ליה ע"א יום נמצא כלו שמונים יום בתשעה בתשרי ויום הכפורים הוה ליה פ"א לעלייתו אלא ודאי יום העליה אינו מן המנין ויום הירידה נמנה בחשבון השמונים יום ומהתימה על התוס' שם בפרק ט' דשבת שהקשו בשם ריב"א על מה שפי' רש"י שיום העליה דארבעים יום הראשונים אינו מן המנין דאם כן לא ישלמו ארבעים יום אחרונים עד אחר יום הכפורים ושלמו ביוה"כ שאז אמר הקב"ה למשה סלחתי כדבריך ונהפוך הוא דשמע מינה דיום העליה אינו מן המנין מש"ה החשבון מכוון ששלמו ביום הכפורים דאם לא כן שלמו בערב יוה"כ וכדפר"י מכל מקום שמע מינה דיום העליה של האחרונים אינו מן המנין ארבעים יום כמו בשל ראשונים. והשתא על כרחך לא אמרינן מקצת היום עולה לו בתחילתו בין בשל ארבעים ראשונים בין בשל שניים שעלה ואילו גבי ארבעים יום של מרגלים עלה מקצת יום ככולה בתחילתן ועוד הא גופה תקשה בהא דארבעים יום של עלייתו להר דמקצת יום עליה לא עלה בתחילתה בין של עליה ראשונה בין של שנייה ואילו סופן יעלה מקצתו ככולה מדקאמר כ"ד דסיון וששה עשר דתמוז והא גבי נדה אמר איפכא דמקצת היום עולה בתחילתה ולא בסופה וכדאמר רבא בפרק קמא דר"ה דמהאי ק"ו של נדה לא אמרינן בשום מקום דעולה בסופו ולא בתחילתו:

בתשעה לחודש וכו' ותבקע העיר בירושלמי מפרש דבראשון נמי הובקעה העיר בשבעה עשר והא דכתיב בתשעה קילקול חשבונות היה שם רצה לומר מתוך טירדתם טעו בחשבונם ולא רצה הפסוק לשנות ממה שהיו סבורים כן פירשו התוס' בפרק קמא דר"ה (דף י"ח) ומסיים התוס' ופליגי אש"ס דידן ולא פירש מנין דפליגי אי משום דאמר בשמעתין בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז איכא למימר כמו שהפסוק לא רצה לשנות ממה שהיו סבורים הכי נמי התנא וכן הכי נמי הא דלא חשיב התנא בקיעת העיר לשני דברים גבי שבעה עשר בתמוז והוה ליה ששה דברים שאירעו בו כדחשיב לשני דברים בחמישי שאירעו בתשעה באב החורבן ראשון ושני יש לומר נמי כיון דהפסוק אמר בתשעה לחודש הובקעה מטעמא דירושלמי הכי נמי התנא לא חשיב ליה עם מה שאירע בשבעה עשר והכי נמי אי מההיא דפרק קמא דר"ה מוכח דגמרא דילן פליגי