גבורת ארי תענית קיג

ועוד כיון שכל כבוד כהונה שלו מסר ליה יפה ואגב חביבות שעובד בה והאי טעמא לא שייך הכא גבי עצים. עוד כתבו התם התוספות אפילו לבן בוכרי דאמר בפרק הקומץ רבה (דף כ"א) כל כהן ששוקל אינו חוטא ופריך כיון דלכתחילה לא מחייב לאיתויי כי קא מייתי מעייל חולין לעזרה ומשני דמסר ליה לציבור אם כן אפילו אם תמצא לומר דסבירא ליה כרבנן דפרק הבית והעליה בההיא אפילו רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לציבור יפה יפה ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרי יפה האי טעמא נמי לא שייך הכא גבי עצים:

ומ"מ נראה לי דיש להשוות גמרא דידן עם הירושלמי בסברא זו דמכשירי קרבן משום דקשיא לי על הירושלמי בין למאי דסלקא דעתך ההיא דכתנות ר' יוסי היא ובין למאי דמסיק דבמכשירי קרבן אפילו רבנן מודו הא קתני סיפא דההיא דכתונת דירושלמי גופיה ובלבד שימסרנה לציבור והשתא מסירה למה לי ונראה לי בעל כרחך דהכי פירושו דודאי גם הירושלמי סבירא ליה כגמרא דידן דר' יוסי ורבנן פליגי בחששא דשמא לא ימסור יפה ועומר דגופיה קרבן אינו משתנה משל יחיד לשל ציבור מן התורה ומכשירי קרבן כגון כתונת ועצים מן התורה משתנה ומדרבנן הוא דאינו משתנה ובעי מסירה מדרבנן והשתא הכי פירושו ר"ל מוקי לה כרבי יוסי דאמר אף הרוצה מתנדב שומר חנם ובע"כ על ידי מסירה לציבור קאמר דהא עומר גופיה קרבן והוא הדין כתונת במסירה לציבור סגי כדתנן ובלבד שימסרנה לציבור והוא הדין לעצים בעי מסירה לציבור כמו כתנות אבל כרבנן לא אתיא דכמו דגבי עומר חיישי לשמא לא ימסרנה יפה הכי נמי חיישי גבי כתונת ועצים ור' הילא משני דברי הכל היא דעל כרחך לא פליגי אלא גבי עומר דגופו של קרבן דכיון דמן התורה בעי מסירה חיישי רבנן לשמא לא ימסרנה יפה אבל במכשירי כולי עלמא מודו שהוא קרבן יחיד משתנה לקרבן ציבור פירוש מן התורה משתנה ואף על גב דמדרבנן אין משתנה אפילו הכי במסירה סגי כדקתני גבי כתונת וכיון דאינו צריך מסירה אלא מדרבנן כולי עלמא מודו דלא חייש לשמא לא ימסרנה יפה ומהשתא אינו צריך למה שחלקו התוס' בפרק ג' דיומא בין הא דספיחים אליבא דרבנן ובין האי דכתנות דהתם דבלאו הכי ניחא דהא מן התורה והא מדרבנן וכדפירש רש"י:

ע"ב עשרים וארבע דסיון ושיתסר דתמוז וכו' בשיבסר בתמוז נחית בפ' ט' דשבת (דף פ"ט) אמרינן בשעה שעלה משה אמר להם לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא ופירש רש"י דאותו יום שעלה בו אינו מן המנין והוא אמר להם ארבעים יום שלמים יום ולילו עמו ויום עלייתו אין לילו עמו שהרי שבעה בסיון עלה נמצאו יום ארבעים היה בשבעה עשר בתמוז והקשו התוס' בשם ריב"ם מהא דכ"ד דסיון ושיתסר בתמוז מלו ארבעים יום אלמא דיום עלייה מן המנין ואיכא ארבעים יום וארבעים לילה כשתחשוב לילה שאחר היום מכל מקום קשה לי אי יום עלייה מן המנין ומלו ארבעים יום בששה עשר בתמוז כיון דמשה לא נחית עד י"ז הוה ליה אחד וארבעים דכמו שמקצת היום העליה מן המנין הכי נמי מקצת יום הירידה יהיה מן המנין שהרי ירד בתחילת שש בשבעה עשר כדאמרינן לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא וכבר עבר מיום שבעה עשר הרבה מיהו לפירוש התוספות יש לומר דחד מקצת היום או עלייה עולה לתחילת ארבעים יום משום בתחילתו או בסופו אבל תרי מקצת היום ככולו תחילת יום בתחילתו ובסופו לא אמרינן דהכי אמרינן בראש השנה (דף י') דאין תחילת היום עולה לה בסופו משום הכי מלו ארבעים יום הירידה בששה עשר בתמוז דאין כאן אלא תרי מקצת היום ויום העליה נחשב אבל מקצת יום הירידה אינו נחשב ליום ארבעים ואחד דאז הוה ליה תרי מקצת ומהאי טעמא דסוף היום עולה בתחילתה תחילת היום בסופה אינו עולה ובפרק קמא דיומא (דף ד') פירש רש"י דכמה שנכנס בתוך השביעי כשעלה נתעכב לירד בתוך שבעה עשר בתמוז שהוא ארבעים יום שלמים. ולפי זה משמע אין מנין הימים אלא אם כן שלמים מעת לעת שמשעה אל שעה ונמצא יום הארבעים של ההר נשלם על ידי צירוף שני ימים קצתם מיום העליה ומקצתן מן היום הירידה וגם לפי זה תקשה מהא דבשיתסר בתמוז מלו להו ארבעים יום אלמא אינו צריך שלמים:

ולכולהו פירושא יש לי להקשות הא דודאי אינו צריך ימים שלמים מעת לעת ולא כדפרישית לשיטת התוספות דהא אמרינן לקמן גבי בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו בארץ ונפקא ליה מדנעלה הענן בעשרים באייר ונסעו דרך שלשה ימים דהוה ליה כ"ב