גבורת ארי תענית קה

להו הקישא אי נמי ר' נתן לית ליה ג"ש כל עיקר ולשון הקודש נפקא ליה מכה עד שיאמרו בלשון הזה כדנפקא ליה לר' יהודה התם והכי נמי משמע מדברי התוס' דהקישא לכולי עלמא אית להו שכתבו נראה לר"י כהן שבירך ברכת כהנים בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקוש ברכה לשירות וגבי שירות אמרינן בפרק ב' דזבחים דיושב מחלל עבודה הילכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד ואי רבנן לית להו האי הקישא היאך למדו מדר' נתן דיחידאי הוא אלא ודאי כולי עלמא אית להו הקישא והכי נמי משמע מהני מפרשים דסבירא להו אין נשיאת כפים בלילה משום דאיתקוש ברכה לשירות ומדברי הירושלמי דפרקין למדו כן שמע מינה דכולי עלמא אית להו הקישא וא"כ אכתי תקשה נקיש נמי למשרת דבעל מום לא ישא כפיו וה"נ שיכור ויהא שיכור אסור בנשיאות כפים מן התורה:

לכן נראה לי דהכי גרסינן אסמכתא נינהו ולקולא ולא גרסינן מדרבנן ולקולא ותיבת מדרבנן תוספת של איזה מפרש הוא שראה בגמרא אסמכתא נינהו וסבר שאינו אלא מדרבנן בעלמא הא דשיכור אסור לברך כדרך שנתפרש לשון זה בהרבה מקומות בגמרא ולא היא תדע דאי לישנא דגמרא הוא הוה ליה למימר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דכן דרך הגמרא בכל מקום כהאי לישנא להקדים תיבת מדרבנן לתיבת אסמכתא ולהזכיר תיבת קרא אלא ודאי תיבת מדרבנן תוספת איזה מפרש הוא ואינו מעיקר הגמרא וליתא דודאי הקישא דרשא גמורה היא והכי משמע מדברי התוספת בשם ר"י מדמקיש מסברא מברך למשרת דבישיבה דיעבד נמי לא וקצת מפרשים נפקא להו מהקישא דבלילה לא והרמב"ם (בפרק י"ד מהלכות תפלה) מפיק מהאי הקישא דכהן שעבד עבודת כוכבים אע"פ שעשה תשובה אינו נושא כפיו כמו שפסול לעבודה ואי האי הקישא אינו אלא אסמכתא אין לנו אלא מה שאמרו חכמים ואין להוסיף על גזירת חכמים מדעתנו והכי נמי משמע מדברי הרמב"ם שכתב שם מי ששתה רביעית יין אינו נושא את כפיו עד שיסור יינו מעליו לפי שהוקשה ברכה לעבודה והרי' ידוע שאין דרכו להביא אסמכתות ושמע מינה מכל הני דהקישא דרשה גמורה הוא הילכך שיכור אסור בנשיאת כפים מן התורה דומיא דמשרת שאסור אפילו אי שתה קודם שנכנס למקדש כדאמרינן בפרק ז' דבבא מציעא (דף צ') ועיקר לימוד דשיכור אסור בנשיאת כפים מהאי הקישא נפקא ליה והאי דבר קפרא דיליף לשיכור שאסור בנשיאת כפים מדנסמכה פרשת מברך לפ' נזיר אינו אלא אסמכתא דודאי אי אפשר ללמוד משם דודאי אין סברא לאסור יין לכהנים לעולם ועוד מדכתב רחמנא גבי כהנים ולהורות את בני ישראל ללמד שאסורין בהוראה בשיכרות והא שיכור שהורה אינו במיתה להורות למה לי תיפוק ליה דכהנים אסורים ביין לעולם ודוחק לומר דמשום הני דלא חזו לנשיאת כפים כמו הני דחשיב בפרק ג' דמגילה או כהן שהרג את הנפש דפרק ה' דברכות אם תימצי לומר דכל הני לא חזי לנשיאת כפים מה"ת ועוד שהרי אהרן ובניו כתובים בפרשת שתויי יין ועלייהו קאי ולהורות ואי ס"ד כהני הראוין לברך אסורים ביין לעולם למה לי לאזהר עלייהו בהוראה תיפוק ליה בלאו הכי אסורין ביין לעולם מפני שראויים לברך וכיון דאי אפשר ללמוד לאסור ביין לגמרי לעולם אלא לאסור לברך בשיכרותו בעוד שלא פג יינו מעליו בכה"ג נזיר גופיה בקדים יינו לנזירתו לית לן בה וכדפי' לעיל ובע"כ הא דשיכור אסור בכה"ג דוקא מהקישא אתיא דמשרת נמי דומיא דזה אסור בדקדים יינו לשירותו בעוד שלא פג יינו מעליו והיינו דקאמר אסמכתא היא פירוש הא דיליף בר קפרא למברך שאסור ביין מדנסמכה לנזיר אינו אלא אסמכתא דהא דומיא דאיסור יין דנזיר למברך שרי וכי אסירה היינו דומיא דמשרת ומהקישא נפקא ליה הא דדרשה גמורה היא לענין כמה דברים והוא הדין לענין יין דאין הקיש למחצה:

ומהשתא בע"כ הא דנסמכה אינו אלא להקל להקיש לנזיר דבעל מום מברך לית לן בה והכי פירושא דשמעתין דכולי עלמא שיכור אסור בנשיאת כפים מנא הני מילי אמר בר קפרא למה נסמכה כו' וקס"ד דעיקר הא דשיכור אסור בנשיאות כפים מדנסמכה יליף לה משום הכי פריך עלה אי מה נזיר אסור בחרצן וה"ה דהוה מצי להקשות כיון דילפת לה מנזיר יהא אסור ביין לעולם דבענין אחר אי אפשר ללמוד מנזיר אלא כיון דסוף סוף אי אפשר להקשות הא אלא מדיוקא דהא איכא למימר אין הכי נמי דאסור ביין לעולם משום הכי פריך לה מתרצן בקיצור ומשני אמר קרא לשרת ולברך וכו' ואין הכי נמי מיניה אתיא נמי מה משרת שיכור אסור בו אף מברך אסור בשיכרותו ופריך אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא וה''ה דהוה מצי להקשות אם כן הסמיכות דמברך לנזיר למה לי דהא דשיכור אסור מהקישא נפקא ליה אלא דעדיפא מיניה מקשה דהאי הקישא לגמרי ליתא דאם איתא נימא דבעל מום נמי לא דהא