גבורת ארי מכות ביצה נזיר קס

הגמרא דשייר מלקות דלא יחל דברו וזה מהתימא על כל הני רבוותא בפרט רבותינו בעלי התוס' אשר נהירין להו שבילי דגמרא כשבילי דמתא איך נעלם מהם זה. וא"ת למאי דפי' תקשה הא אמרינן התם לענין בל תאחר נמי איתקש נזירות לנדרים ואמרינן התם בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה ומוקי לה רב אחא בר יעקב כגון שנדר והוא בבית הקברות וקם ליה בבל תאחר משום דקא מאחר נזירות דטהרה ואמר ר"א הואיל וכן נזיר שטימא את עצמו במזיד עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה וא"כ איכא עוד לאו בנזיר ולילקי ט' וי"ל דלא מיבעי' למאי דפי' התם הרא"ש דאין עובר בבל תאחר דנזירות טהרה אלא בשהה בטומאתו ג' רגלים כמו בל תאחר דקרבנות דאתי שפיר דהשתא ליכא מלקות בשהה ג' רגלים או משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה או משום דה"ל התראת ספק כדאמרינן לענין שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלו ברפ"ק דשבועות דפטור ממלקות מטעמי דאמרן אלא אפי' למאי דפי' הר"ן שם דנזיר שטימא את עצמו במזיד דעובר בבל תאחר לאלתר ולקי וכן עיקר כמש"כ שם בחידושי למס' נדרים בס"ד אפ"ה ניחא דודאי אי לא משכחת לה לנזיר שנטמא בלתי מלקות דבל תאחר ודאי קשה דלילקי נמי משום ב"ת כדפריך ולילקי משום זורע ביו"ט כיון דאי אפשר לחורש ומחפה בלתי מלאכת הזריעה אבל הא ודאי משכחת לה לנזיר שנטמא ואין עובר בלאו דבל תאחר והיכי דמי כגון שנטמא כבר בו ביום קודם חרישה זו אבית הטומאה בשוגג או במזיד דהשתא אינו מאחר לנזירות טהרה ע"י חרישה זו של בית הטומאה דהא מחמת טומאה קמייתא דבו ביום אי אפשר לחול עליו נזירות טהרה עד יום הז' מהיום לר' יוסי ב"ר יהודא דאמר בפ"ג דנזיר (דף י"ח) דנזירות טהרה מז' חייל או עד יום ח' לרבי דס"ל התם נזירות טהרה עד ח' לא חייל וע"י טומאה שניה זו דחרישה נמי יחול עליו נזירות טהרה ביום ז' או ח' מהיום ולא משכחת לה לבל תאחר בטומאה בתר טומאה אלא א"כ נטמא בשניה למחרת טומאה קמייתא או להלן דהשתא מאחר לנזירות טהרה ע"י טומאה שניה משך יום או יותר ומ"מ אפילו בנטמא בו ביום לקמייתא אפ"ה עובר משום לא יטמא ובל יחל אפי' לר"ה דאמר בפ"ו דנזיר (דף מ"ב) דבטומאה וטומאה אינו עובר על טומאה ב' משום בל יטמא היינו דווקא בטומאה בחיבורין דבעוד שנוגע במת א' נגע בשני דאינו מוסיף טומאה על טומאתו אבל לאחר שפירש מן הא' חזר ונטמא בשני מודה דחייב דמוסיף טומאה על טומאתו דלאחר שפירש הנוגע בו אינו אלא ראשון וכאשר נוגע במת שנית הנוגע בו אב הטומאה דהא דמסיק התם לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין אד"ר, א"ר הונא מסיק לה כמו שהוכחתי שם בחידושי ובתשו' בס"ד וכן משמע שם מדברי התוס' וכיון דעובר על בל יטמא בכה"ג ממילא עובר נמי בבל יחל דכיון דאסור לטמא כשמטמא מחלל דברו וכיון דמשכחת לה לבל יטמא ובל יחל בלתי בל תאחר בנטמא וחזר ונטמא בו ביום מתניתין בכה"ג איירי וקאמר דליכא בטומאת דנזיר פחות מב' לאוין ואע"ג דזימנין דמשכחת לה ג' לאוין בלא נטמא קודם בו ביום לא חשיב להו כי היכי דלא חשיב לכל הני וליחשוב דמקשי כל הני אמוראי וכ"ש דניחא הא דאמרינן התם דבטומאה וביאה בב"א חייב הנזיר תרתי ואפ"ה לא חשיב להו במתניתין בהדי הני לאוי כיון דרוב פעמים ליכא משום לא יבוא כלל כגון בחורש בגלוי בשדה ואינו מאהיל על הטומאה כל עיקר דאין כאן כלל משום ביאה:

ואין חילוק מלאכות ביו"ט. פי' ריב"ן אם עשה ב' או ג' מלאכות בהעלם א' או עשה מלאכה שיש בה ב' אינו חייב אלא א' ע"כ. ואיני יודע מה ענין העלם לגבי יו"ט הא אין שגגתו חטאת אלא ודאי לענין מזיד לחוד מיירי ולמלקות והא דקאמר חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט לאו בחדא גוונא קמיירי דחילוק מלאכות דשבת בשוגג ולקרבן דאלו במזיד אטו בתרי קטלא קטלת ליה וחילוק מלאכות דיו"ט לא איירי אלא במזיד ולמלקות. אי נמי הא דחילוק מלאכות לשבת נמי במזיד מיירי וכגון דאתרו ביה למלקות ולא אתרו ביה לקטלא ור' ישמעאל היא דאמר לעיל בריש פירקין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ומצי מיירי חילוק מלאכות לשבת למלקות ונ"ל דהיינו טעמא משום דנפקא ליה חילוק מלאכות לשבת מהבערה וסבירא ליה הבערה לחלק יצאת וקרא סתמא מיירי בין בשוגג ולחטאת בין במזיד ולמלקות. אי נמי אפי' לר"ע דאמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד א"ה כאן לא סיים רבינו את דבריו]. ומ"מ ק"ל מאי פריך אביי ואי אין חילוק מלאכות ביו"ט משום הבערה לא לחייב דהא אחייב ליה משום בשול נהי נמי דלא רבי רחמנא חילוק מלאכות ליו"ט במזיד היינו דוקא בעשה ב' מלאכות בבת אחת כגון מחפה דמתניתין דאיכא משום חורש ומשום זורע אי נמי בזה אחר זה כגון חורש עם בונה דכוותיה בשאר איסורים כגון אוכל ב' מיני שרצים בבת אחת או אפי' בזה אחר זה ובהתראה א' אינו חייב אלא א' ה"נ כיון דלא רבי רחמנא חילוק מלאכות ליו"ט הו"ל כשאר כל איסורין שבתורה דאינו חייב אלא א' וכדאמרינן בסוף פ"ה דחולין (דף פ"ב) גבי הזורע כלאים כלאים לוקה דבבת אחת והתראה א' אינו לוקה אלא א' והאי ובהתראה א' דקאמר היינו או בהתראה א' ואפי' בזה אחר זה וכן פירשו התוס' שם והכי משמע לעיל גבי קרחה אבל בזה אחר זה ובב' התראות לא מיבעי' בעושה ב' מלאכות חלוקות ביו"ט אלא אפי' בעושה וחוזר ועושה מלאכה א' ב' פעמים כיון דבזה אחר זה עשה ובב' התראות לא גרע משאר איסורים דחייב ב' כדתנן לעיל א"ל אל תשתה אל תשתה אל תטמא אל תטמא אל תגלח אל תגלח אל תלבש אל תלבש חייב על כל אחת ואחת ולהא לא צריך רבויא דהתראה בין עבירה לעבירה במזיד מחלקת כמו שידיעות בין עבירה לעבירה מחלקות לחטאת בשוגג וכדאמרינן התם וכדתנן אכל חלב וחלב בב' העלמות חייב ב' ולא צריך קרא לחילוק מלאכות בשוגג גבי שבת גופיה אלא כשעשאן בהעלם א' וקמ"ל דמלאכות מחלקות כידיעות או כב' מיני איסור וכדתנן אכל חלב ודם בהעלם אחד חייב ב' וכן כתב הרמב"ם [בפ"א מהלכות יו"ט] העושה אבות מלאכות הרבה ביו"ט בהתראה א' כגון שזרע ובנה וסתר וארג בהתראה א' אינו לוקה אלא א' חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט והיינו כדפי' וזה ברור והשתא מאי קושיא דלא לחייב אהבערה הואיל וחייב אבישול הא כיון דהבערה ובישול אי אפשר אלא בזה אחר זה ראוי לחייבו ב':

וה"נ קשה הא דאמר בפ"ג דפסחים (דף מ"ז) דסבירא ליה לרבה האופה מיו"ט לחול אינו לוקה הואיל וחזי לצרכי אורחים חזי ליה ופריך ליה מהא דהמבשל גיד הנשה ביו"ט דאהבערה לא לחייב הואיל וחזי לי' לצרכו ומשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה פי' דאההיא הבערה ליכא למימר הואיל וחזי לצרכו דמן התורה אסור להשתמש בעצי מוקצה ופריך מהא דאין חילוק מלאכות ליו"ט ומאי קושיא הא הבערה ובישול כיון דאיתני' בזה אחר זה הא ודאי בב' התראות חייב ב':

וי"ל מדנקט בברייתא לוקה משום הבערה לבסוף בתר דתני דלוקה משום מבשל דיו"ט ודבב"ח ואי מיירי במבעיר קודם בישול הו"ל לאקדומי למלקות דהבערה קודם למלקות דבישול די"ט ובשר בחלב אלא ודאי מיירי בענין דאיסור הבערה לא קדים לאיסורי דבישול והיכי דמי כגון ששפת הקדירה של בב"ח ואח"כ הביא שם את האור דע"י הבערה זו שהבעיר את העצים תחת קדירה זו בא ביחד איסור הבערה ואיסור בישול בין די"ט בין דבב"ח וכי הא דתניא בפ"ד דביצה (דף ל"ד) אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדירה וא' מביא את המים כו' כולן חייבין ופריך והתניא אחרון חייב וכולן פטורין ומשני לא קשיא הא דאייתי האור מעיקרא פי' אזי כולן חייבין הא דאייתי האור לבסוף הוא חייב אבל אינהו לא עבדו מידי וה"נ במייתי האור לבסוף מיירי דאיסור בישול והבערה בבת אחת באו והשתא פריך שפיר אי אין חילוק מלאכות ליו"ט משום הבערה לא לחייב דהא אחייב ליה אבישול ואפי' אי מיירי בב' התראות אפ"ה לא מחייב [אהבערה[ כיון דאין חילוק מלאכות ליו"ט ותדע דהכי הוא כדפירשתי דמיירי דאתו הבערה ובישול בב"א וכגון דאייתי האור לבסוף דאי בתחלה מבעיר ולבסוף מבשל מיירי וכגון דאייתי האור בתחלה א"כ היכי קאמר אהבערה לא לחייב דהא איחייב ליה משום בישול איפכא הוי ליה למימר דלא לחייב משום בישול דלבסוף כוון דחייב אהבערה דקדים דהא בשעת הבערה מחייב משום הבערה וכי סלקא אדעתין דאתי בישול אחרי' ומפיק חיוב מלקות דהבערה דקדים וכבר חלה מה"ט דאין חילוק מלאכות