גבורת ארי מכות ביצה נזיר קנז

בה אחר שנודע שהיא חסירה אם עבד ודאי עבודתו פסולה אפילו לר"ט ואיכא למימר כשם שעבודתו פסולה לאחר שנודע שהיא חסירה ה"נ פסולה למפרע ולא יוכיח במקריב ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשירה למפרע שכן עבודתו להבא לאחר שנודע נמי כשירה אלא ודאי ש"מ דבבן גרושה נמי אין עבודתו כשירה להבא לאחר שנודע אלא למפרע והשתא שפיר מדמי למפרע דמקוה למפרע דבן גרושה:

שוב ראיתי להרשב"א שם בפ"ג דקידושין שפי' בשם הרמב"ן דבן גרושה לא הכשירה תורה עבודתו למפרע כשנמצא ודאי חלל אלא כשנמצא ספק חלל וס"ל לר"ט דה"ט דאזלינן בתר חזקת כהן למפרע מיהת ולא אזלינן בתר חזקת קרבן שזה מחויב קרבן מספק אל תפטרנו ה"נ לגבי מקוה אזלינן בתר חזקת מקוה ולא בתר הטובל בו והא דילפינן התם מקרא דבן גרושה עבודתו כשירה היינו בספק בן גרושה. הנה מלבד שדבריו דחוקים מאד ואין לשון הגמרא והמשנה סובל פי' זה כלל. קשה על פי' זה משמעתין בנמצא כה"ג בן גרושה מאן דאמר מתה כהונה א"ל כר"י. ואי ר"י ל"ק אלא בספק בן גרושה והא נמצא בן גרושה תתפרש בע"כ בספק בן גרושה דאלו בודאי ל"ל מתה דהא איגלי מלתא למפרע דלא היה כהן מעולם ולכ"ע בטלה כהונה א"כ לא שייך לומר מתה דממ"נ אי חלל הוא בטלה למפרע ואי לא חלל הוא אין כאן לא מתה ולא בטלה ועוד ק"ל דבפ"ח דמס' תרומות תנן היה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה ר"א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר ובפ"ו דפסחים (דף ע"ב) מ"ל הגמרא ור"ל לחד לישנא דה"ט דר"י מכשיר דכתיב ברך ה' חילו ואי לא מכשיר ר"י אלא בספק אבל בודאי בן גרושה לא ומהשתא ההיא דהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא ב"ג דפוטר ר"י היינו בנודע שהוא ספק בן גרושה אמאי מחייב ר"א קרן וחומש מספיקא הא המוציא מחבירו עה"ר וכדתנן בפי"א דיבמות (דף ק') גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה וגבי ספק בן ט' לא' ובן ז' לאחרון דאינן אוכלין בתרומה ואם אכלו אינן משלמין קרן וחומש מספק אלא ודאי דההיא דנודע שהוא ב"ג דעבודה ודתרומה שניהם בודאי איירי ואפ"ה עבודתן למפרע קודם שנודע כשירה מגה"כ. והרמב"ם [בפ"י מהל' תרומות] כתב וכן כהן שהיה אוכל ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה הרי אלו משלמין הקרן בלבד ואם היתה תרומת חמץ והי' ע"פ הרי אלו פטורים לשלם מפני שזמנו בהול לאכול ולא בדקו. ארכביה אתרי ריכשי דהא דפטר ר"י משום דתרומה אקרי עבודה ובתרומה בע"פ דזמנו בהול כדמ"ל התם בפ"ו דפסחים וחמץ דבע"פ פטור לגמרי אף מן הקרן הואיל וזמנו בהול וכל השנה אינו פטור אלא מן החומש אבל הקרן משלם דה"ט דאיקרי עבודה לא מהני אלא לחומשא אבל לא לקרנא וזה תימא באיזה תרומה מיירי אי בתרומה שבא ליד כהן אמאי פטור בע"פ אטו משום דזמנו בהול פטור הפסד ממון חבירו. ואי בתרומה שלא בא עדיין ליד כהן איירי אפילו באכלו כל השנה נמי פטור מלשלם את הקרן כדאיתא רפ"י דחולין (דף קל"ג) המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור ואפי' תרומה בכלל זה כדא' התם באותו סוגיא. ובוודאי אין שום טעם וסברא לחלק לענין קרן דמשלם לחבירו גזילו והפסידו בין ע"פ דזמנו בהול לשאר ימות השנה ולא מהניא האי טעמא דזמנו בהול אלא למידי דאתיא לכפרה כמו חטאת וחומש דתרומה דלכפרה קאתי כדא' שם בפ"ו דפסחים וזה ברור:

דף י"ב ע"א שנאמר אשר נס שמה שם תהא דירתו. לאו מחד קרא דשמה נפקא ליה דירתו ומיתתו וקבורתו אלא משום דתלתא שמה כתיבי וה"נ תנא להדיא בספרי פ' שופטים מה תלמוד לומר שמה שמה שמה ג' פעמים שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו ותנא דמתניתין קרא קמא דכולן קא נסיב. וקשה לי הא ד' פעמים כתיבי שמה תרתי בפרשה מסעי והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה. ותרתי בפרשה שופטים וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וכתיב והיה לנוס שמה כל רוצח ושמא שמה הרביעי לאיזה דרשא אחרינא איצטריך:

שם תהא מיתתו קשה לי למאן מזהר רחמנא דשם תהא מיתתו בשלמא שם תהא דירתו וקבורתו קא מזהר רחמנא לב"ד וגם שם תהא דירתו לרוצח גופיה נמי קא מזהר אבל שם תהא מיתתו למאן קא מזהר ול"ל דנ"מ אם הרוצח עבר עבירה בעיר המקלט שחייב עליה סקילה ונידון בב"ד ואמרינן רפ"ו דסנהדרין (דף מ"ב) בית הסקילה היתה חוץ לג' מחנות דכתיב הוצא את המקלל מחוץ למחנה וגמר חוץ למחנה בגז"ש מפרים הנשרפים וסד"א אם הרוצח נידון בסקילה יסקל חוץ לג' מחנות כתב רחמנא שמה יתירא דשם תהא מיתתו ויסקל בעיר המקלט דווקא ולא חוץ לג' מחנות דהא ליתא דהא לא שייך אלא בירושלים דאיכא ג' מחנות או בעיר המוקף חומה שיש לה דין מחנה ישראל כדתנן בפ"ק דכלים כמ"ש התוס' שם והא דמוקף חומה בעינן דוקא מימות יהושע בן נון כדתנן התם בפ"ק דכלים והא עיר מקלט מוקפות חומה מימות יב"ן לא משכחת ליה כדתני' לעיל (דף י') ערים הללו אין עושין אותן לא טירים קטנים ולא כרכים גדולים והיינו מוקפות חומה אלא ערי פרזים בלא חומה דווקא כדאמרינן להדיא בספ"ב דערכין (דף ל"ג) וכמש"ל וכיון דעיר מקלט מוקף חומה ליתא אין עליהם דין מחנה ישראל ומותר להיות שם בית הסקילה והשתא למה לי קרא לרבויי שם תהא מיתתו של רוצח לאפוקי שלא יסקל חוצה לה פשיטא מהיכי תיתי להוציאו לסקילה חוצה כיון דאין עליה דין מחנה ישראל ואפשר לסקלו בתוכו פשיטא שאסור להוציאו ולסקלו חוצה לה:

דף י"ג ע"א אבל בארבעים ושתים ד"ה היו מעלים להם שכר. ק"ל הא תנן בפ"ה דמעשר שני ר"מ אומר אף לא כהנים ולוים פי' אין מתוודין על המעשר שלא נטלו חלק בארץ פי' ואינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי ר' יוסי אומר יש להם ערי מקלט ואמרינן עלה בירושלמי תני למחלוקת ניתנו פי' ערי מקלט שניתנו לכהנים ולוים ניתן להם בתורת חלוקה כחלק שאר כל השבטים דברי ר' יוסי ר"מ אומר לבית דירה ניתנו כלומר לא ניתן אלא לדור בהם בלבד אבל אין גוף הקרקע שלהם אתיא דר"י כר' יהודא ודר"מ כדעתי' דתנינן מעלין היו שכר ללוים ד"ר יהודא ר"מ אומר לא היו מעלין שכר פי' לר"י דאמר מעלין להם שכר אלמא גוף הקרקע שלהם לפיכך מתוודין וקרינן בהו את האדמה אשר נתת לי ולר"מ דאמר לא היו מעלין שכר משום שאין הגוף שלהם שלא ניתנו להם אלא לבית דירה לא קאמר אשר נ"ל לפיכך לא היו מתוודין והשתא אי לא פליגי אלא בשש ע"מ אבל במ"ב אפי' ר"מ מודה דהוי מעלין להם שכר אלמא במ"ב גוף הקרקע שלהם אפילו לר"מ אמאי קאמר דלא מתוודין כיון דיש להם מ"ב ע"מ שניתן להם למחלוקת שפיר קרינן אשר נ"ל כמו שמתוודים כל השבטים משום חלקם ה"נ כהנים ולוים יכולין להתוודות משום חלקם שהן מ"ב ע"מ שניתן להם למחלוקת:

סליק אלו הן הגולין פרק שני ואלו הן הלוקין פרק שלישי דף י"ד ע"ב כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו פרש"י אפי' למ"ד לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו הנ"מ בעשה הבאה אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו אלא אחר עבירת הלאו אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אין זה ניתק הלאו ואפילו תקיימנה אחר עבירת הלאו לא נפטרתה מן המלקות. הרי שפי' שקדמו עשה היינו דשייך העשה קודם שעבר הלאו וכן פירשו התוס'. מיהו יש לפרש להאי קדמו לאו היינו דשייך העשה קודם שעבר הלאו אלא שהקדים רחמנא לכתוב העשה קודם הלאו כמו בא למקדש טמא דלקמן דהעשה דוישלחו כתיב קודם הלאו דולא יטמאו וכן אונס העשה דולו תהיה לאשה קדים בקרא דלא יוכל לשלחה ומה שהכריחו התוס' פירושם מדק"ל הא לאו דגזילה קדמו עשה דוהשיב את הגזילה ואפ"ה אין לוקין עליו מש"ה פי' דשאני לאו דגזילה שאין יכול לקיים העשה אלא לאחר שגזלה הלכך לאו שניתק הוא אבל קדמו דקאמר הכא לאו דוקא קדמו אלא היינו דשייך העשה קודם שעבר הלאו. ולי אין זה הכרח דאפילו תימא האי שקדמו עשה היינו שנכתב בקרא העשה