גבורת ארי מכות ביצה נזיר קנב

התוס' דר"א מדיפתי דאמר תוך כ"ד כד"ש תלמיד לרב הוא דלא כר"י ודלא כרבנן [אלא] ס"ל כברייתא [דרפ"ד] דנזיר [וקשה לי דהא] בפרק מרובה מפרש דשאילת שלום תלמיד לרב הוי כדי אמירת ד' תיבות שלום עליך רבי ומורי וכאן אמר א"ר אחא שאינו אלא כדי אמירת ג' תיבות שהן שלום עליך רבי (ונראה לי] דגירסא דשמעתין עיקר דכדי דיבור הוי כדי אמירת ג' תיבות של שלום עליך רבי והיינו כדי שאילת תלמיד לרב דקאמר ר"ל [ברפ"ד] דנזיר דאמרינן התם לימא מסייע [לי' דתנן מי] שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ותו לא פי' ואלו לרבי יהודא נשיאה המ"ל ואני ואני ד' פעמים והקשו התוס' לר"ל נמי ניתני ואני ואני ג' פעמים ותירצו] דלר"ל ל"צ למיתני אלא ב' פעמים דאין סברא לחלק בין ב' לג' ששניהם עומדים תכ"ד והא דנקט ואני ב' פעמים דקמ"ל דגם הב' נתפס אע"ג דהאמצעי מפסיק בדיבורו בין א' לג' אבל לרי"נ א"א דד' נמי נתפס בא' ליתני דהא ודאי חידוש הוא דאע"ג דשהו כבר כ"ד כיון שהוא סמוך לאלתר לכ"ד משום שהתוס' מפ' בג"פ ואני היינו כדי שהות ג' תיבות של שלום עליך רבי בשוה ג' תיבות כנגד ג' תיבות כמ"ש לפני זה בהא דקאמר ר"ל והוא שיתפיסו כולן בתכ"ד. ולי קשה על האי פירושא אם איתא דג"פ ואני הוא מכוון לג' תיבות שלום עליך רבי אכתי לר"ל נמי תקשה ליתני במתני' ג"פ ואני מאי קאמרת דהא ל"צ דאין סברא לחלק בין ב' לג' ששניהם עומדים תכ"ד איברא יש ויש לחלק בין ב' לג' דהא ב"פ ואני הוא בשוה עם כדי שאילת הרב לתלמיד שהוא שלום עליך ב' תיבות נגד ב' תיבות לפי' התוס' דאזלי בתר מנין התיבות ואלו ג"פ ואני הוא שוה לכ"ש תלמיד לרב שהוא ג' תיבות של שלום עליך רבי והא ר"י בפ' מרובה כ"ד של ש"ש רב לתלמיד אית ליה ותלמיד לרב לית ליה והל"ל אפי' לר"ל ג"פ ואני לאשמעינן דאע"ג דה"ל בכדי ש"ש תלמיד לרב אפ"ה מתפס הג' דכ"ז הוא עדיין תכ"ד לאפוקי מדר' יוסי דאלו לר"י כיון דבב"פ ואני כבר כלה כ"ד של רב לתלמיד תו לא מיתפס הג' לר"ל אע"פ שהוא סמוך לאלתר לכ"ד כדסבירא לי' לר"ל בכ"ד דידיה של תלמיד לרב דלא מיתפס הד' אף על פי שהוא סמוך לאלתר לכ"ד זה והא ל"ל דבאמת משנתינו אתי' כר"י דכ"ד דרב א"ל ודתלמיד ל"ל משום הכי לר"ל ניחא הא דלא נקט ג"פ ואני אלא ב"פ דזה שוה לכ"ד של רב אבל ג"פ ה"ל יותר משל רב לא מתפיס אבל לרי"נ וודאי קשיא ולא משום דלא נקט ד' פעמים וע"ד שפי' התוס' אלא מדל"נ ג"פ ואני קא קשיא ליה דאפי' את"ל דמתניתין ר' יוסי הוא אפ"ה הל"ל ואני ג"פ אע"ג דהשלישי הוי אחר כ"ד דר' יוסי שהוא של רב מ"מ מכ"ד של ר"י נשיאה שהוא של תלמיד נשמע לכ"ד של ר"י שהוא של רב לאו ס"ל לרי"נ בתכ"ד דידיה שהוא של תלמיד דהרביעי נמי נתפס אע"פ שהוא לאחר כ"ד של תלמיד הואיל והוא סמוך לאלתר לכ"ד אם איתא לה"ט אפילו אי מתניתין ר"י היא אפ"ה הל"ל ג"פ ואני אע"ג דהג' ה"ל לאחר כ"ד של רב אפ"ה יתפוס הואיל והוא סמוך לאלתר לכ"ד כדס"ל לרי"נ בכ"ד דידיה דהוא של תלמיד הא ליתא דודאי הא לא שייך לומר דמכ"ד של תלמיד נשמע לשל רב דהא טעמא דרי"נ בשל תלמיד במתפיס סמוך לאלתר הוא מטעמא דתוב לא שבקת רווחא לחלמיד להתפיס והא ליתא אלא אי כ"ד הוי בשל תלמיד אבל אליבא דר"י דהוי בשל רב ל"ל תוב ל"ש רווחא לרב להתפיס דהא בע"כ ר"י לא חש לרווחא להתפיס דאפ"ת דמתפיס סמוך לאלתר לכ"ד דרב אכתי לא שבקת רווחא לתלמיד להתפיס אלא ע"כ לא חש ר"י לה"ט דל"ש רווחא ודוחק לומר דל"ש רווחא לתלמיד הוא דלא חש ר"י דמלתא דלא שכיחא היא דבאותו שעה דוקא ששמע לא' שאמר הריני נזיר והוא ג"כ ביקש לומר ואני בתוך כך יעבור רבו לפניו אבל הא שכיחא דבכ"ד של הרב יעבור התלמיד או אדם אחר לפניו שכדי שאילת הרב לתלמיד שהוא ש"ע לאו דוקא הרב אלא כל אדם לחבירו נמי שוה בשאילת שלום כמו הרב והשתא אם איתא לדרי"נ דחייש בכ"ד דידיה של תלמיד לתוב לא שבקת רווחא לתלמיד אע"ג דלא שכיחא כ"ש דבכ"ד דר"י של רב וכל אדם דשכיח דהו"ל למיחש ללא שבקת רווחא להו מש"ה ק"ל להגמרא לרי"נ ליתני ואני ג' פעמים אבל לר"ל ניחא:

ועוד קשה לי הא ר"ל דאמר והוא שהתפיסו כולן בתכ"ד כדי שאילת שלום ומפרש עלה כמה כדי שאילת שלום כדי שאילת תלמיד לרב לא טעמא דנפשיה קאמר אלא לפרושי מתני' אתא וטעמא דמתני' קמ"ל וא"כ אכתי תקשה לפ"ז הל"ל ג"פ ואני במתני' אם איתא להא פי' דמתני' כדר"ל והא נמי אין לפרש דמש"ה ק"ל לרי"נ [ולר"ל] ניחא ליה אע"ג דלר"ל השלישי נמי מיתפס דהא ג"פ ואני היינו כד"ש תלמיד לרב משום דתני בסיפא דההיא הותר הראשון הותרו כולן ואיכא למימר דהאי הותר הראשון דקאמר לאו ע"י שאלה והתרת חכם קאמר אלא מיירי שהותר הא' ע"י חזרה שחזר בו מן הנזירות תכ"ד לקבלת נזירות עליו דכיון דתכ"ד כד"ד יכול לחזור בו מש"ה לר"ל לא קשיא מידי אמאי לא תני ג' פעמים ואני דאם חזר בו אחר ששהא לאחר קבלת נזירותו בכדי אמירת ג' פעמים ואני קודם לחזרתו כבר כלתה כ"ד ואין יכול לחזור בו אבל לרי"נ קשיא דכיון דבסמוך לאלתר לכ"ד כתוך כד"ד לענין התפסה שיכול להתפיס עדיין הד' לענין חזרה כתוך כד"ד סמוך לאלתר לכד"ד יכול עדיין לחזור בו כמו בתוך כד"ד והשתא תקשה לדידיה אמאי לא קתני ואני אלא ב"פ ותו לא המ"ל ואני ג"פ ואפ"ה מצי הדר בו אח"כ הא' שאמר הריני נזיר אע"ג דבשיעור ואני ג"פ כלתה אפי' כ"ד של תלמיד אפ"ה סמוך לאלתר לכ"ד כתוך כד"ד לענין חזרה לדרי"נ כדס"ל הכי גבי התפסה דהא ליתא דהא התם בפ"ד דנזיר מיבעי להו אי חד בחבריה מתפיס או דלמא בקמא למנ"מ לאתפוסי ומזיל א"א חד בחבריה מתפיס מתפיסנן ואזלינן לעולם וא"א בקמא מיתפיס טפי מכ"ד לא מתפיסין ורצה למפשט ממתני' הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ותו לא מידי ש"מ בקמא (הוא דמתפיס דאס"ד חד] בחבריה מתפיס ליתני טובא ואני ודחי תנא כי רוכלא לחשוב וליזל והשתא אי האי הותר הא' הותרו כולן דתנא היינו שהותר ע"י חזרה שחזר [בתכ"ד מקבלת נזירותו עליו מיירי] א"כ אפ"ת חד בחבריה מתפיס אפ"ה לא מצי למיתני ואני טובא אלא ב"פ ולא יותר דאלו [הוי תני ג"פ ואני הא תו לא הוי יכול לחזור בו] דהו"ל לאחר כ"ד וא"א לומר הותר הא' ע"י חזרה הותרו כולן דלא מיבעי כולן דלא הותרו אלא אפילו הראשון עצמו נמי לא הותר] דחזר בו לאחר שהיות ג"פ ואני מקבלת נזירותיו עד חזרתו אלא ודאי ש"מ הותר הא' דקאמר [לאו בחזרה מיירי אלא בשאלה והתרת חכם] כסתם היתר נדרים והשתא הדרא ק"ל אמאי ניחא ליה לר"ל הא לדידיה נמי תקשה אמאי נקט ב"פ ואני הא אפילו לדידיה נמי מצי מתפיס הג'] דהא עדיין קיימו בתכ"ד של תלמיד שהוא ג' תיבות שוה לג' תיבות של שלום ע"ר. לכן נ"ל לפרש דודאי [לאו בתר מנין תיבות אזלינן דהא יש תיבה] קטנה דא"צ שהות באמירתה כמו בתיבה גדולה אלא בתר מנין האותיות שבתיבה אזלינן והא בכדי שאילת תלמיד ה"ל י"א אותיות ובג"פ ואני] ה"ל י"ב אותיות אות א' יותר והשתא לר"ל ניחא הא דל"ק ואני אלא ב"פ משום דבעינן שיסיים [בתכ"ד של שאילת תלמיד שלום עליך רבי דהוא] שיעור י"א אותיות ואלו הוי תני ג"פ ואני הג' לא מתפיס שהרי האות האחרון של אמירת ואני שלו [היא אחר כ"ד] אע"פ שהוא סמוך לאלתר לכ"ד אפ"ה לא מתפיס לר"ל אבל לרי"נ דס"ל דאפילו התחלת הדיבור של ואני אם הוא סמוך לאלתר נמי מתפיס מדאמר תוב לא שבקת רווחא לתלמיד כ"ש אם אמירת כל התיבה של ואני הי' בתכ"ד לבד האות האחרון היא סמוך לאלתר לכ"ד [דמתפיס וא"כ] תקשה הל"ל במתני' פעם ג' ואני ואפ"ה מתפיס ואל תתמה על הא דפי' אליבא דר"ל דאף אם התחיל להתפיס ולומר התחלת התיבה [שלו בתכ"ד] וגמר התיבה היתה לאחר כ"ד לאו כד"ד ולא מתפיס והא בפ"ד דשבועות (דף ל"א) כפרו שניהם כא' חייבים פי' השביע ב' עדים [שיעידו וכפרו] חייבין שניהם קרבן שבועת העדות ובגמרא פריך כפרו שניהם והא א"א לצמצם ומוקי לה ר"י כגון שכפרו שניהם בתכ"ד וא"ל רא"מ מכדי תכ"ד כמה הוי כדי שאילת תלמיד לרב ואיכא דאמרי כ"ש רב לתלמיד עד דאמר שבועה שאא"י לך עדות טובא הוי א"ל כאו"א תוך דיבורו של חבירו (חסר):

ע"ב בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת פרש"י ואם הוזם אחד מהן ולא הוזמו כולן אין