גבורת ארי מכות ביצה נזיר קמד

ולזה אין צריך קרא ומסברא ידעינן לה דבכלל מאתים מנה אבל במיתה חמורה יותר ממה שנתחייב מדין תורה מסברא היכא דלא גלי קרא אי אתה רשאי להחמיר עליו אפילו באינו יכול להמיתו במה שנתחייב בה מדין תורה והשתא למ"ד מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל א"כ בכל חייבי מיתות לבד ברוצח ועיר הנדחת דלא גלי קרא לדונם בשאר מיתות באי אתה יכול מ"מ במיתה קלה ממה שנתחייב פשיטא שאתה יכול לדונם וגבי רוצח ועה"נ דגלי קרא להדיא אפי' לשאר מיתות היינו ע"כ אפי' מקלה לחמורה בין שהיא מד' מיתות ב"ד בין אינו מהן דאלו מחמורה לקלה לא צריך קרא סברא הוא אפי' בכל שאר חייבי מיתות נמי ולמאן דאמר מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לקל הא פירשו התוס' טעמא בפ"ג דכתובות (דף ל"ג) משום דגזה"כ הוא דבעינן שיתיר עצמו לאותה מיתה בין קלה בין חמורה וא"כ כיון דה"ט הוא בעדים זוממין דאין צריך התראה כדאמרינן לקמן בפירקין (דף ד') ושם בפ"ג דכתובות וממילא דאין צריכין להתיר עצמם למיתה א"כ מסברא בלא קרא שמעינן ממילא דאם אי אתה יכול להמיתן במיתה שנתחייבו בה דהיינו בא' מד' מיתות ב"ד שרצו לחייב בה את הנידון שאתה יכול להמיתן בקלה אע"פ שאינו מד' מיתות ב"ד דקלה בחמורה מישך שייכא אבל בשאר חייבי מיתות שצריכין שיתיר עצמן למיתה להאי מ"ד דלא הוי מותרה לקל כיון דלא גלי בהו קרא מידי מסברא לחוד אפי' מחמורה לקלה אין לנו דגזה"כ הוא דבעי שיתיר עצמו למיתה והאי דבן נח שבא על אשת ישראל דאמרינן קלה בחמורה מישך שייכא ה"ט נמי דקיי"ל בבן נח אזהרתן זו היא מיתתן ואין צריך התראה ולא שיתיר עצמו למיתה ורוצח ועה"נ אע"ג דבעי התראה ויתירו עצמם למיתה שאני דגלי בהו קרא להדיא ולמאי דפרישית נ"ל דהאי גילוי קרא דרוצח ועה"נ תליא נמי בפלוגתא דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל או לא דלמ"ד הוי מותרה ולדידיה בכל חייבי מיתה אע"ג דלא גלי בהו קרא יכול אתה לדונם בקלה מהן מסברא דקלה בחמורה מישך שייכא [וא"כ] בע"כ הא דגלי קרא ברוצח ועה"נ שאתה יכול לדונם בכל מיתות היינו אפילו לחמורה מקלה דאלו מחמורה לקלה ל"צ קרא סברא הוא אבל למ"ד מותרה לחמור לא הוי מותרה לקל ברוצח ועה"נ דגלי קרא אין לנו אלא מחמורה לקלה משא"כ בשאר חייבי מיתות מגזה"כ דבעי שיתיר עצמו למיתה אבל מקלה לחמורה ברוצח ועה"נ] מנין לנו דדי לן לאוקמי גילוי להו לדונם אפילו בשאר מיתות באינו יכול בקלה מהן אבל בחמורה מהן אי אתה רשאי להחמיר עליו:

והא דאמרינן בפ"ח דסנהדרין (דף ע"ב) גבי בא במחתרת והוכה בכל אדם ומת בכל מיתה שא"י להמיתו ופריך ל"ל קרא מרוצח נפקא דתניא מות יומת אין לי אלא במיתה הכתובה כו' והשתא למאי דפרישית לר"ה דאמר התם מחתרת לא בעי התראה דמיא לעדים זוממים ואפילו בלא ריבוי קרא דומת בכל מיתה שאתה יכול מסברא הוי אמרינן מחמורה לקלה דהא סתם מחתרת דינן בהכאה דהיינו סייף כדפרש"י שם ובע"כ כי רביא באינו יכול להמית בכל מיתות היינו אפילו מקלה לחמורה ואלו רוצח למ"ד מותרה לחמור אינו מותרה לקל כי רביא לרוצח בכל מיתות בע"כ אינו אלא מחמורה לקלה ולא מקלה לחמורה כדפי' וא"כ מאי קשיא ליה מרוצח נפקא הא תרווייהו צריכי דאי רבי קרא כל מיתות גבי מחתרת רוצח לא אתיא מיניה דאלו מחתרת לא בעי התראה אבל רוצח כיון דבעי התראה והתיר עצמו למיתה מגזה"כ ה"א דאינו יכול לדונו בשאר מיתות אפילו מחמורה לקלה ואי כתב רחמנא ברוצח אכתי מחתרת לא אתי' מיניה אלא מחמורה לקלה אבל מקלה לחמורה לא קמ"ל ומת בכל מיתה דאפילו מקלה לחמורה נמי שפיר דמי. י"ל דהאי סוגיא אזלא או אליבא דהאי תנא דס"ל דמחתרת בעי התראה וא"כ רוצח ומחתרת דינן שוין דאין לנו להקל באחד מהן ולהחמיר בחבירו דמאן מפיש א"נ אפי' למ"ד לא בעי [התראה[ י"ל דהאי סוגיא אזלא [אליבא דמ"ד] דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לקל ואכתי רוצח ומחתרת שוים הן בדינם. ודע שהתוס' תירצו עוד התם בפרק נגמר הדין (דף מ"ה) על הא דהקשו האיך הוכיח הגמרא דמותרה לחמור הוי כו' דלמא שאני התם דכיון דאין יכולין להמית במיתתן ממיתין בכל מיתות ותירצו דבורח שאני דבריהם אינם מובנים וקרוב לומר שטעות סופר הוא לפיכך לא הארכתי בו:

חוץ מזוממי בת כהן ובועלה פירשו התוס' שר"י היה מסופק שאם אין הבועל נידון ע"פ עדותן כגון שהיה קטן בן ט' שנים או שלא הכירו הבועל דהשתא לא קרינן ביה לאחיו אי הזוממין נידונין בשריפה כמותה ופשטה מפרק נגמר הדין (דף מ"ו) מיתה אחת מעין שתי מיתות כגון בת כהן ובועלה או ב"כ וזוממי זוממין והשתא ל"ל זוממי זוממין ת"ל דמ"ל דאיכא ב' מיתות בלא זוממי זוממין משום הבועל שהוא בחנק אלא ש"מ דאיירי כגון דליכא דין מיתה בבועלה כגון שהוא קטן כדפי' ואפ"ה קאמרי זוממי זוממין בחנק. ואיני יודע מה ראיה היא זו דהא התם קאי אהא דאמר ר"ח דהא דתנן אין דנין שנים ביום אחד ל"ש אלא במיתה א' כעין ב' מיתות והיכי דמי כגון שתי עבירות אבל במיתה א' ועבירה א' דנין ופריך מהא דתניא אין דנין שנים ביום אחד ואפילו בנואף ונואפת ומשני בב"כ ובועלה או בב"כ וזוממי זוממין. והשתא מאי ק"ל ת"ל דאיכא ב' מיתות בלא ז"ז משום הבועל דלמא מיירי [היכא] שברח הבועל לאחר שנגמר דינו קודם שהוזמו העדים הראשונים שהעידו על הב"כ והבועל וכיון שנגמר דינו ע"פ נידונים במיתת הבועל וה"נ נידונים המזימין אם הוזמו ע"י ז"ז. ועוד בלא"ה אין זה ראיה דהא דאין דנין שנים ביום אחד לאו שאין ממיתין אותן ביום א' קאמר דבהא לא איכפת לן אלא שאין גומרין דין ביום א' ואגמר דין קאי דהא ה"ט משום דא"א לעיוני בתרווייהו הוא כדפרש"י והא זה לא שייך אלא אגמ"ד דבעי עיוני והשתא משכחת לה כגון שגמ"ד של הבועל קודם להב"כ יום א' דהא ב"כ ובועלה אין דנין ביום אחד אלא בב' ימים ומיירי בע"כ שגמרו דינו של בועל קודם לה והשתא קמ"ל דב"כ וזוממי זוממין אין דנין ביום אחד ומשום לתא דזוממי זוממין אתינן עלה דאלו משום לתא דבועל לית לן בהא דהא כבר נגמר דינו מאתמול אבל היכא דליכא דין מיתה בבועל כגון שהוא קטן איכא למימר דנידונין בשריפה כמותה:

ולי נראה להביא ראיה דבע"כ אפילו היכא דליכא דין מיתה בבועל אפ"ה זוממיה בחנק דאלת"ה הא דמיעט רחמנא לאחיו ולא לאחותו ל"ל דהא ב"כ ובועלה אין דנין ביום אחד אלא בשתי ימים אחד היום והשני למחר או הבועל היום ואותה למחר או איפכא והא קיי"ל אין ע"ז נהרגין עד שיגמר הדין שנאמר נפש בנפש כדתנן לקמן (דף ה') וקיי"ל הרגו אין נהרגין שנאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה כדאמרינן לקמן שם וכיון דגמ"ד של ב"כ ובועלה א"א ביום אחד אלא בב' ימים בע"כ מי שנגמר דינו יום אחד קודם הורגין אותו בו ביום של גמ"ד וביום השני גומרין דין של השני והורגין אותו נמי בו ביום של גמ"ד דהא לא אפשר לגמ"ד היום ולהרגו למחר דא"כ נמצא אתה מענה את דינו אם אי אתה הורגו ביום גמ"ד כדאמרינן בסנהדרין (דף ל"ה) גבי אין דנין לא בע"ש ולא בעיו"ט וכיון שכן קרא דלאחיו למעוטי אחותו אי אינו ממעט אא"כ קרינן ביה שיש לקיים בהן עונש הזמתן בשביל הבועל היכי דמי אי נגמ"ד הבועל קודם הב"כ יום א' ובע"כ הרגו אותו בו ביום וא"כ כשהוזמו אחר גמ"ד של ב"כ שלמחר אין נהרגין משום זוממי בועל דהא הרגו אין נהרגין והו"ל כאלו אין הבועל נידון ע"פ עדותן דמה לי אם הבועל נידון ע"פ עדותן אי הם אינם נידונין ע"פ עדות הבועל כמו בהרגו ודאי דא ודא א' הוא דבשניהם לא קרינן לאחיו ודינם בשרפה כמותה. ואי מיירי בנגמ"ד של הב"כ יום א' קודם הבועל ובע"כ הרגו אותה בו ביום וכי נגמר דין הבועל למחר הא כיון דב"כ נהרגה כבר הו"ל לגבי דידה (כאשר עשה] ואין נהרגין משום] זוממי ב"כ אלא משום זוממי הבועל ומהשתא ל"ל קרא לאחיו ולא לאחותו פשיטא דהא אין חיובן משום אחותו שהרגו כבר אלא משום אחיו ופשיטא שנידונין במיתה דחיובן ע"י בא ולא ע"י אחותו. אלא ודאי אפילו היכא דחיובן בא ע"י אחותו ולא ע"י אחיו אפ"ה מיעטי' קרא מלאחיו ולא לאחותו והשתא מ"ל למיעוטי דקרא בנגמר דין הבועל יום א' קודם לב"כ והרגוהו בו ביום בע"כ משום עינוי הדין ואח"כ ביום שלאחריו נגמר דינה של ב"כ דאלו קודם גמ"ד אין נהרגין הזוממין וקמ"ל קרא אע"ג דאין נהרגין