גרש ירחים צט

חלטתא מ"מ פשיטא ליה טפי דמתני' איכא לאוקמא באישתכח אבראי, ואי קשיא פשיטא י"ל דקמ"ל דלא חיישינן לפירעון להכי רמי מתני' אברייתא דבס"ד משמע ליה טפי דאיכא רבותא בברייתא דבאין שיירות מצויות ולא הוחזקו פשיטא דבברייתא אין להעמיד הך רבותא דלא חיישינן לפירעון וקנוניא דבגט לא שייך פירעון וקנוניא שהרי כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ויוכל לכתוב לו כמה גיטין, וכמו שאפרש בלשון רש"י בס"ד, לכן ס"ד דקמ"ל רבותא דלא חיישינן לשני יב"ש ומשמע ליה טפי דאיירי בשיירות מצויות, ומשני מ"מ איכא למימר בשאין שיירות מצויות נמי צריך הברייתא לאשמועינן דלא הוי פשיטא כ"כ, והשתא שפיר איכא למימר אע"ג דמתני' דמעב"ד איירי בשטרי חלטתא מ"מ צריך לאשמועינן גם באין שיירות מצויות דלא חיישינן לתרתי כמו הברייתא, א"כ ממילא איכא לאוקמא באשכח אבראי ומשום דמשמע ליה דהברייתא איירי נמי באין שיירות מצויות ומ"מ אינו מילתא דפשיטא ממילא גם המשנה מתפרשא שפיר באישתכח אבראי אע"ג דמיתוקמא בשטרי חלטתא ואדרכתא, כן נ"ל ודו"ק, אח"כ ראיתי בפ"י הרגיש בקושיא זו על ר"ז ודחק, והנלענ"ד כתבתי:

שם הא אמר תנו נותנין. וקשיא לי מאי פריך בש"ס הא לפום שינויא דרבה איירי בהוחזקו וכיון דהוחזקו שני יב"ש אפי' הגט בידה אינה נאמנת עד שתביא עדי מסירה בפנינו, וכמ"ש רמ"א באה"ע סימן קל"ו דצריכה להביא ראיה שגירשה בפני האחר או בעדי מסירה והכא אם האחר בא ואומר שלא גרשה הוי כלא הוחזקו וע"כ תצטרך להביא עדי מסירה בפנינו, וא"כ י"ל שפיר שנותנין לה וכשתביא ע"מ בפנינו יועיל לה לראיה לענין כתובה אבל אם לא תביא ע"מ בפנינו לא יועיל לה הגט, וא"כ אין חשש כלל כשיתנוהו לה דבלא אמר תנו י"ל שאין נותנין לה כדלקמן בברייתא דשמא נמלך ולמה יתנוהו לה אף שצריכה עדי מסירה בפנינו שמא יגרשנה אח"כ ותטמין גט הראשון לענין כתובה כשתוחזק מגורשת כמו שפירש"י לעיל דף כ"ב ע"ב דכיון שהותרה בב"ד יש קול לדבר, ובשני יוסף בן שמעון לא תוציא בלא עדי מסירה בפנינו, עיין לעיל ר"פ כל הגט, ונראה ליישב דאמר תנו נותנין משמע שנותנין לה עכשיו שיכולה להתגרש גם עכשיו בגט, א"כ כשתביא עדי מסירה שנתנו לה עכשיו הגט יאמרו שעכשיו נתגרשה והן הן עדי מסירה שיחשבו שניתן לה הגט אז להתגרש בו, כן נ"ל:

וארווח לן בזה קושיית מהרש"א על התוס' שהקשו בד"ה הא כמבואר בדבריהם, והקשה המהרש"א דהא קשיא ליה להש"ס שפיר איך נאמן כלל שכתב הגט כיון דלדברי התוס' לא מהימן לומר גרשתי כדלקמן ריש ע"ב, א"כ קשיא ליה להש"ס שפיר מנ"ל שכתב גט כלל כיון דחוששין לשנים, ונדחק, עמ"ש בלשון התוס', אבל לפמ"ש א"ש טובא דכך קושיית התוס' דאי הוה סברא דנמלך א"כ כל גט שנכתב ניתן מיד ואין מחזיקין לשום גט שלא ניתן, וא"כ שפיר הקשו התוס' כיון דאמר תנו יתנו לראיה, ואין לומר שמא אינו שלו דהא לא יועיל לה הגט כיון שהוחזקו שני יב"ש צריכה עדי מסירה בפנינו, ואין לומר דיסברו שניתן לה אז בשעה שהחזירוהו לה להתגרש דלא יתכן כלל כיון דנקטינן הסברא דכל גט ניתן מיד לא משכחת גט שינתן אחר זמנו להתגרש, לכן בעינן חששא דנמלך דאין ראיה מכל גט שכבר ניתן וממילא יכולין לסבור שעכשיו ניתן לה להתגרש לכן אפי' אמר תנו אין נותנין, משא"כ למסקנא דאין ראיה מן גט שבודאי כבר ניתן שפיר כתבו התוס' לר' זירא דאינו נאמן על הגט, ונכון כפתור ופרח בדברי התוס', ועיין מ"ש בסמוך:

בתוס' ד"ה הא אמר כו' תימא כו' דא"צ אלא לראיה כו' עכ"ל והקשה המהרש"א הא לשיטת התוס' לקמן אינו נאמן למפרע כיון שאינו נותן לה הגט בתורת גירושין, וא"כ קשיא שפיר איך נאמין לו שהיה לו כלל גט שמא של אחר הוא כיון שאין הבעל נאמן על למפרע, ועמ"ש מהרש"א ודבריו סתומים, וצריך לפרש דבריו דאף אם יש עדים שבעל האשה כתב לו גט כיון שיש מציאות שלא ליתן יש לחוש שאחר הוא, משא"כ אילו לא היה מציאות לגט שנכתב שלא ינתן לא היה חשש בדבר כיון שעכ"פ ידוע שכתב לו גט, וכבר כתבתי ליישב קושיית מהרש"א, ולכאורה היה נ"ל עוד לפי שיטת הרמב"ן בחידושיו והביאו המ"מ פ"ג מגירושין דסובר דמחזירין לכל אחד גט אפי' אינו צורבא מרבנן רק בשליח יש לחוש שמשקר שלא יפסיד שכרו, וא"כ י"ל דגם כאן ס"ל להתוס' דשפיר י"ל כשהשליח תובע שאבד גט ואילו לא היה סברא שנמלך היה נאמן שאין לחושדו, דממנ"פ אם לא כתב גט מעולם לא היה משקר וע"כ לומר שכתב גט ואבדו, א"כ במקום שאין לחוש לשני יב"ש שפיר מחזירין לו הגט שהרי ע"כ לא היה משקר, וכיון שהיה לו גט אילו לא אמרינן נמלך שפיר יכולין ליתנו לה אבל כיון שחוששין לנמלך יש לחוש שמא אחר הוא לגמרי, מיהו מלשון התוס' לקמן בד"ה כאן שהקשו מנא ידעינן שהיה לו גט משמע שאין השליח נאמן שהיה לו גט, ואיפשר דבהוחזקו אפי' לצורבא מרבנן לא מהדרינן דלא מצינו נאמנות טפי לצורבא מרבנן בדבר שבערוה שצריך שנים, וצ"ל דלא מיקרי איתחזק כיון דמ"מ הגט נמצא רק יש ספק בו של מי הוא והוי כמ"ש הר"ן באומר אני קדשתיה אע"ג דדבר שבערוה הוא מ"מ כיון שאינו מוציאה מחזקתה מהימן, וכאן כיון דעכ"פ יש יוסף בן שמעון שכתב גט אינו אלא מברר שהוא הכותב ולא בעינן תרי, אלא דנראה לדברי הרמב"ן כ"ש שהבעל יהיה נאמן שכתב גט ושלא כדברי התוס' דאע"ג דאינו נאמן לומר גרשתיה למפרע מ"מ בהא שנמצא הגט ראוי שיהיה נאמן שהוא שלו, וא"כ אין שיטת התוס' כשיטת הרמב"ן ודו"ק:

ומה שהקשה בפני יהושע הא מ"מ קשיא ניחוש שמא באמת נתגרשה אבל גט זה של יב"ש אחר וכשיומסר לה תטרוף הפירות שלא כדין ללקוחות שלא ידעו מן הנפילה ולא שייך קלא אית ליה כיון דהגט שנכתב בתשרי נמסר בזמנו, והאריך בקושיא וכתב שמצא כן בתוס' ישנים ב"מ, לא ידעתי מקום לדבריו דמי הגיד לו זה דלא ידעו לקוחות לומר אייתי ראיה דהא אמרינן בב"מ דטעמא דיאמרו אייתי ראיה משום דהלקוחות סבורין דלא אהדרוה לגט רק לינשא בו ומ"מ אומרים אייתי ראיה, א"כ גם בגט זה שלא נמסר ביום הכתיבה קלא אית ליה ואפי' גרשה בגט אחר מ"מ כשנותנין לה גט זה שנכתב בזמן קדום קלא אית ליה שלא נתגרשה בזמן שנכתב בגט, וגם בתוס' ישנים לא נתכוונו להקשות רק לומר דמ"מ איכא רבותא וקמ"ל הא גופא דלא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן, וקושייתם אפי' למ"ד דאין לבעל פירות משעת חתימה איכא רבותא וצ"ל דיאמרו אייתי ראיה, אבל לומר דלא שייך בזה אייתי ראיה לא עלה בדעת התוס' מעולם ע"ש ודו"ק, עיין מ"ש בחידושי ב"מ:

מיהו נלענ"ד לעיקר הקושיא דהא ודאי פשיטא שא"צ ליתן טעם במצא גיטי נשים שלא יחזיר משום נמלך הא פשיטא כשאין יודעין ממי נפל אי איפשר להחזיר, אלא עיקר רבותא אפי' אנו יודעין שזה כתב גט לאשתו ועשה שליח להוליכו אע"ג דבמסר ליד שליח תו לא חיישינן לנמלך, אי משום שאין יכול לבטלו או דלא חיישינן לכך כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות גירושין דמוקמינן ליה אחזקתו, מ"מ זה דוקא בכבר נמסר ליד שליח אבל כשלא נודע אם מסרו ליד שליח חיישינן לנמלך ואין השליח נאמן, אע"ג דכשהגט בידו נאמן על השליחות אפי' בלא עדות מ"מ עכשיו שלא נודע שהגט בידו אפי' ידוע שנעשה שליח יש לחוש שנמלך שלא ליתנו, וע"ז קשיא שפיר דמשמע דלא חיישינן לאחר דאל"כ אפי' לא נמלך דהיינו דנימא כיון שעשאו שליח מסתמא כבר מסרו לו מ"מ יש לחוש שגט אחר הוא, אבל שיצטרך ליתן טעם שלא נאמר שכיון שכתבו מסתמא כבר נמסר ליד האשה פשיטא דליתא דכמו שנאבד מיד האשה יוכל להיות שנאבד מיד הבעל וא"צ טעם נמלך רק כשידוע שעשאו שליח שאין השליח נאמן שנמסר לידו דשמא נמלך ולא מסרו לידו, א"כ מוכח שפיר דלא חיישינן לאחר, והיינו גירסת הספרים טעמא דנמלך, כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ואור"י דדייק מדאיצטריך ונמלך כו' ור"ז סבר כו' אורחא דמילתא כו' עכ"ל. והוקשה למהרש"א א"כ אמאי קאמר לקמן לר' זירא דילמא כדקיי"ל לאלתר הא אינו מדייק כלל מן המשנה, ולענ"ד כוונת התוס' דודאי גם לר' זירא מוכח מן הדיוק כיון דלא תני ולא נתנן מוכח באמר תנו נותנין, אלא דרבה ס"ל דע"כ נקט נמלך לרבותא דמשום לאלתר מ"מ הוה ליה למיתני ולא נתנן דבאמר תנו לאלתר פשיטא דנותנין, ור"ז ס"ל דנמלך לא אתא לאורויי הרבותא דבאמר תנו נותנין שנאמר דאי לאלתר לא צריך רבותא אלא משום דאיכא מציאות באמר תנו דנותנין נקט לשון נמלך משום אורחא דמילתא כיון דעכ"פ באמר תנו נותנין לאלתר, אבל אי לא הוה שום מציאות דנותנין באמר ה"ל למינקט ולא נתנן, כן נ"ל ברור כוונת התוס':

בא"ד ועוד אור"י כו' דמשמע ליה דומיא דשטרי חליצה ומיאונין כו' עכ"ל. בפני יהושע הקשה דמה הועיל ר"י בתירוץ זה דמ"מ תיקשי לרבה מנ"ל דאיירי בהוחזקו דילמא איירי בלא הוחזקו ולא שכיחי וע"כ לומר דבכה"ג פשיטא הוא ואין דבריו מוכרחים דהא לחד לישנא לר' זירא ע"כ איירי בלא הוחזקו ולא שכיחי ומ"מ אינו פשיטא, וכ"ש לרבה דהדיוק אמת אפי' בלא הוחזקו ושכיחי ואינו מוכרח דרבה דייק כן מהכרח לשון המשנה דהא איכא לאוקמא כר' ירמיה וכרב אשי בנקב בצד אות פלוני, אלא שנראה לרבה כן מכח סברא, ותדע לך שהרי הר"ן חשב זאת לקושיא על הרי"ף וכמה פוסקים ס"ל כן דרב אשי לא פליג ארבה כלל רק דאמר שיש מציאות נמי בהוחזקו ושכיחי אף שאין דברי רבה מוכרחים מן המשנה, כן נ"ל פשוט:

ותדע לך עוד דהא לר' זירא דמוקי לחד לישנא בלא הוחזקו ולא שכיחי לא פריך מאי למימרא ואר' ירמיה דמוקי באמרו עדים פריך מאי למימרא וא"כ תיקשי לר' ירמיה אמאי לא מוקי בלא הוחזקו ולא שכיחי וא"כ נידוק דר' ירמיה ס"ל אפי' לא הוחזקו ולא שכיחי נמי לא מהדרינן והא ודאי ליתא דמוכח ממתני' דכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר אפי' נוקי באישתכח אבראי א"כ ר' ירמיה לא פליג אר"ז כלל, אלא דקמ"ל אפי' בהוחזקו ושכיחי יש מציאות, מיהו יש לדחות:

עוד נ"ל ליישב קושיית מהרש"א על התוס' שכתבתי די"ל שפיר באמר תנו היינו בנמצא ביום שנכתב, וכמ"ש התוס' בדיבור שאח"ז דבהא דאמר שהגט שלו שפיר נאמן משום בידו לגרשה ואילו הוה אמרינן