גרש ירחים ק

שבודאי ניתן אין לחוש לכלום, אבל כיון שיש לומר נמלך י"ל שאין זה הגט שכתב ולק"מ ודו"ק:

בד"ה הא אמר תנו כו' וא"ת ואמאי לא פריך כו' עכ"ל. לכאורה י"ל בפשיטות דודאי בנאבד מיד שליח א"כ כיון דכל גט שע"י שליח הוא מוקדם א"כ לא מסתבר לחוש בגט זה יותר מכל גיטין, א"כ י"ל במתני' דתלי טעמא בנמלך וקשה פשיטא דלא יחזיר שהרי אין ידוע ממי נפל וע"כ הרבותא אע"פ שידוע שהוא שליח שהבעל עשאו שליח ולא חיישינן לביטול השליחות היינו דוקא כשכבר הגיע הגט ליד השליח לא חיישינן לנמלך, אבל הכא יש לחוש שנאבד קודם שבא ליד השליח ונמלך קודם שבא ליד השליח והשתא כשאומר תנו הוי ככל גיטין שניתנין על יד שליח שכולם הם מוקדמים ולא גזרו בהו, אבל במצא גט אשה בזמן שהבעל מודה משמע שמודה שכבר נתנו לה לשיטת התוס' א"כ מעולם לא בא ע"י שליח רק להכשירו עכשיו הוי כאילו נעשה מוקדם ביד הבעל שאין לו תקנה אפי' ע"י שליח לכמה פוסקים, ואפי' לפוסקים המכשירים גט מוקדם ע"י שליח לשון יחזיר לאשה משמע אפי' ע"י הבעל עצמו וא"כ יש לחוש שמא הוא מוקדם ולק"מ. עוד י"ל דדיוקא דמתני' לא מוכח די"ל דמיירי בארוסה דלית לה פירי, אבל ברייתא דנקט בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ולפמ"ש התוס' לעיל בגט ארוסה כותבין ארוסתי ואם כן הכא דנקט בעל ואשה משמע דבנשואה מיירי פריך שפיר:

עוד נ"ל בפשיטות דודאי במתני' אדיוקא ליכא לאקשויי די"ל דנותנין לה רק להתגרש בו, וא"כ לפמ"ש בש"ך ח"מ סימן מ"ג דגם אשטר מוקדם כשכותבין עליו שהוא מוקדם גובה שפיר מזמן שני, וא"כ יש תקנה לכתוב על הגט זמן שבא לידה או שקורעין אותו מיד ונותנין לה רק להתגרש בו, אבל ברייתא דנקט יחזיר לאשה משמע כפשוטו פריך שפיר, ואתי שפיר:

ועוד נ"ל כיון דלרבה מיתוקמא מתני' באין שיירות מצויות א"כ מיירי בהוחזקו שני יוסף בן שמעון דלרבה בעינן תרתי לריעותא ובחד ריעותא לא חיישינן א"כ תו לא שייך לאקשויי דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי דהא בשני יוסף בן שמעון אין הגט מועיל לה רק עד שתביא עדי מסירה בפנינו כמ"ש רמ"א בסימן קל"ו, א"כ לא תוכל להוציא הפירות עד שתביא עדי מסירה שהלקוחות יכולין לטעון שקיבלה הגט מאשת יב"ש השני שלא היה בעלה של זו, וכיון שצריכה עדי מסירה ממילא נודע אימת שבא לידה וליכא חשש שתטרוף לקוחות שלא כדין, וקושיית הש"ס בב"מ היינו ללישנא דר' זירא דמוקי ברייתא בלא הוחזקו ואין שיירות מצויות דבזה א"צ להביא עדי מסירה כשהגט בידה פריך שפיר שתטרוף שלא כדין, וא"כ א"ש דממתני' לא מצי לאקשויי דבין לרבה בין לר' זירא י"ל מתני' בהוחזקו, אלא דלר' זירא מוקי מתני' לאלתר, א"כ שפיר י"ל דמיירי בהוחזקו דע"כ צריכה להביא עדי מסירה ואפי' תביא עדים שנמסר לה ע"י ב"ד ממילא ידעו שאז בא לידה, אבל אברייתא פריך שפיר ללישנא דלר' זירא בלא הוחזקו איירי וא"ש:

ובזה מיושב נמי מה שהקשו התוס' אמאי לא מוקי רבה בלא הוחזקו ושיירות מצויות, ולפ"ז א"ש דרבה לא ס"ל שינויא דש"ס לר' זירא דיאמרו לה אייתי ראיה לכן ניחא ליה לאוקמא בהוחזקו דוקא דבזה אין לחוש כלל לשמא כתב ליתן בניסן כיון דצריכה להביא עדי מסירה בפנינו, והכל נכון וברור:

בא"ד וי"ל דבנמצא לאלתר כו' דברי התוס' דחוקים למאד דגם באותו יום מצי לפרושי שלא לאלתר, ויותר נראה דקשיא בסיפא מאי קמ"ל באין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, וקשיא פשיטא, וי"ל דקמ"ל אפי' יש עדים שנפל מיד הבעל אין מחזירין לבעל דיש לחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ויתננו לה בצינעה, וא"כ תיקשי רישא נמי, ומשני דאמרי אייתי ראיה, והיינו דוקא כשנותנין לה עתה בעדים, אבל אם יחזירוהו לבעל יש לחוש שיתן לה בצינעה, עמ"ש בתוס' לעיל דף י"ז ע"ב וא"כ מוכח דלא איירי באותו יום:

ועוד נראה דאי באותו יום דוקא איירי ובלא"ה אין מחזירין מטעם שתטרוף לקוחות שלא כדין, א"כ תיקשי אדתני סיפא אין הבעל מודה לא יחזיר הא פשיטא באין הבעל מודה דלא יחזיר לאשה וליפלוג בדידיה דאם ביום אחר אפי' הבעל מודה לא יחזיר אע"כ דאין חילוק ופריך שפיר ודו"ק:

בד"ה כאן במקום שאין השיירות כו' וי"ל כגון דידעינן שמזה יב"ש נפל כו' עכ"ל. והקשו מהרש"ל ומהרש"א הא כתבו התוס' לקמן ע"ב דהבעל נאמן על זה ונדחקו, ולי נראה דהקושיא כיון דיהיב טעמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנן א"כ מיירי בלא אמר תנו וא"כ קשה ל"ל טעמא דנמלך הא בלא"ה כיון שלא אמר תנו אין ליתנו דשמא לא אבד הוא רק אחר, וע"ז תירצו דידעינן שמזה יב"ש נפל, ולקמן שכתבו דנאמן הבעל י"ל נמי טעמא דנמלך הוא אפי' ידוע שמזה נפל, ואפי' למ"ש התוס' לקמן דכשהגט ביד השליח תו ליכא למיחש לנמלך ע"כ איירי כאן דידעינן שנפל מיב"ש או שלוחו והיינו שידוע שהגט של יב"ש אבל אינו ידוע אם נפל ממנו או משלוחו, וא"כ שפיר יש לחוש שכתובים היו ונמלך ולא ניתן ליד שליח כלל דנמלך ולא נתנו לשליח כלל, אלא דקשה לפ"ז גם לקמן מאי הקשו לקמן נוקמא ג"כ שידוע שנפל, ומהרש"א כתב דלקמן לא מצי איירי בראו שנפל דא"כ ראינו בידה ופשיטא דיחזיר אפי' אין הבעל מודה, ולפמ"ש י"ל דידוע שנפל מאחד מהם מן הבעל או מן האשה ולא עבר זר בתוכם דליכא לספוקי באחר כיון שלא חתמו אלא א', מיהו נ"ל דבלא"ה דברי מהרש"א דחוקים, ובלא"ה לק"מ דהתוס' לקמן הקשו שפיר לגירסא דאמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט של יוסף בן שמעון אחד ולא גרסי על יב"ש זה כגירסת רש"י, א"כ ל"ל דאיירי באופן שידעינן שנפל מן הבעל או מן האשה דהא גופא קשיא ל"ל לאוקמא בכה"ג דה"ל לאוקמא טפי שאמרו מעולם לא חתמנו רק על גט יוסף בן שמעון זה וא"צ לאוקמא במציאות רחוק, אע"כ לאורויי אתי אע"פ שאין יודעין העדים של מי היה הגט וא"כ ע"כ לא איירי בידוע שמזה נפל דאם ידוע שלא נפל רק מן הבעל והאשה היינו ממש זה, אע"כ עיקר רבותא לאורויי דלא בעינן דוקא יוסף בן שמעון ידוע שממנו הוא הגט א"כ ע"כ לא איירי שידוע שנפל ממנו, מיהו לפ"ז לא א"ש מ"ש התוס' לעיל דבזמן שהבעל מודה אי לאלתר א"כ ראינו גט בידה הא משכחת לה שידוע שנפל מן הבעל או מן האשה, לכן נ"ל כפשוטו שמסתמא ידוע ממי נפל רק שידוע שעשה שליח על גט שנמצא וידעינן שהבעל אבדו וכיון שידוע שעשאו שליח לגרש א"כ ס"ד שינתן לשליח קמ"ל דחיישינן שנמלך על השליחות דקודם שנמסר ליד השליח י"ל שנמלך כיון שעדיין לא מסרו לו יש לחוש לנמלך, וא"כ דברי התוס' ברורים דכאן ידוע שנפל מיב"ש ושעשה שליח לגרש רק שלא נודע אם כבר נמסר לשליח י"ל נמלך, ולקמן לא מצי איירי בהכי דא"כ היינו יב"ש זה ולמה נקט אחד כדפרישית, ודו"ק היטב:

בגמרא אמר רב הונא חיישינן לשני שוירי. וקשה לי לרב הונא דחייש לשני שוירי א"כ אפי' הגט יוצא מתחת ידה איך תתגרש ליהוי כהוחזקו שני יוסף בן שמעון דצריכה להביא עדי מסירה דשמא קיבלה הגט מאחר שאינו בעלה כמ"ש רמ"א באה"ע סימן קל"ו, וצ"ל דמ"מ יש חילוק דבהוחזקו חיישינן טפי שהאחר ידוע, אבל בלא הוחזקו אע"פ שהשיירות מצויות מ"מ לא ניחוש שבא אחר ונתן גט ליד אשה זו, וכן נראה מדברי התוס' לעיל ר"פ כל הגט דף כ"ד ע"ב בד"ה בע"מ, וכן נראה מדברי הרא"ש כאן, לכן י"ל דוקא בנפל חייש לשני שוירי שאינו ידוע ממי נפל, אבל לחוש שאחר נתן לה הגט לא חיישינן רק בהוחזקו, אבל בר"ן משמע דשיירות מצויות הוי טפי ריעותא מהוחזקו, א"כ קשה לר"ה תצטרך להביא עדי מסירה בפנינו כמו בהוחזקו שני יב"ש דבעינן זה בפני זה, ונראה דהר"ן ס"ל דהא דבעינן זה בפני זה היינו בשני יוסף בן שמעון יש לחוש לכתחילה דילמא ממטי גיטא להיאך כדאיתא בב"ב פ' ג"פ והתם איכא לתקוני זה בפני זה, אבל בדיעבד לא חיישינן שאחר נתן לה הגט כמו בשעת סכנה דכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין, וא"כ בשיירות מצויות דליכא לתקוני לא חיישינן, ואיפשר להר"ן באמת אם הגט יוצא מת"י לא חיישינן שקיבלתו מיב"ש האחר בדיעבד עמ"ש ר"פ כל הגט וצ"ע, ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה בי דינא כו' וכתוב בו הנפק כו' עכ"ל. וקשה לפ"ז למה פירש"י שנפל מיד השליח הא יש לפרש שהאשה תובעתו ופשיט ממעשה ב"ד דמסתמא נפל מיד האשה דהיא מקיימת הגט וכמ"ש התוס' ומוכח דאין לחוש לתרי, ובב"מ פירש"י בהדיא שנפל מיד השליח, וכן משמע כאן שכתב והוא תובעו, ואיפשר לומר דקשיא לרש"י אי חיישינן לשני שוירי אפי' הגט בידה ניחוש כמו בשני יב"ש כמ"ש בסמוך, וצ"ל דדוקא כשאינה טוענת ברי חיישינן דהיא עצמה אינה יודעת אם נתגרשה אבל בטענה ברי לא חיישינן, א"כ ע"כ איירי שהשליח תובעו דאין לאשה טענת ברי וידוע שנעשה שליח מן הבעל והשליח נמי מקיים הגט לכן לא יתננו לאשה כיון שהיא לא טענה ברי יש לחוש שמא אחר הוא, ובאין הגט מקויים לא מצי איירי דא"כ יש לחוש שהבעל נמלך ולא נתנו לשליח מאחר שלא ראו הגט ביד השליח רק ידוע שנעשה שליח, אבל במקויים נאמן שכבר בא לידו דהבעל לא מקיים הגט רק השליח א"כ מסתמא כבר בא לידו, ומשמע ליה לרש"י כיון דאישתכח בי דינא ע"כ לקיימו הובא שם, ועפ"ז איפשר לפרש מה שאמר רב חסדא לרבה פוק עיין בה דלמחר בעי לה רב הונא מינך למה דוקא מרבה, ולפ"ז י"ל דודאי יש לפרש שמסתמא אין הבעל מקיים הגט א"כ קשה השליח למה מקיימו דהא השליח נאמן על הקיום כדלעיל ריש מכילתין, וצ"ל דלא היה אצל הכתיבה ואין יכול לומר בפני נכתב ובמקויים א"צ בפני נכתב, מיהו היינו דוקא לרבא דס"ל משום קיום, אבל לרבה לשיטתיה דס"ל משום לשמה ע"כ צריך לומר בפני נחתם משום לשמה א"כ הוא עצמו נאמן על הקיום ג"כ וא"כ למה לו להשליח לקיימו וכיון שנתקיים שלא כמנהג יש לחוש שמא הבעל קיימו ונמלך שלא ליתנו ולזה נפק דק ואשכח וכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר משמע אפי' אין המלוה תובעו רק אחר תובעו בשביל המלוה שהוא הניח לקיימו לטובת המלוה, וא"כ י"ל גם השליח קיימו לטובת האשה והוא לפמ"ש הרא"ש בריש מכילתין סימן ח' דלא גביא הכתובה רק מבני חורין אבל ללקוחות טענינן מזוייף, א"כ י"ל דהשליח מקיימו לטובת האשה שתגבה ממשעבדי, והכל ניחא ודוק היטב: