גרש ירחים צח

דבהא לא קיי"ל כוותיה דלא חיישינן למיחזי כשיקרא כדמוכח מר"נ ור"י מ"מ בהא דפסק כת"ק עכ"פ לענין טופסי גיטין קיי"ל כת"ק, כן נראה לי, ודוק היטב:

(דף כ"ז ע"א) במשנה מצאו לאלתר כשר. לכאורה קשה דהא מילתא דפשיטא היא דלאלתר כשר דלמאי ניחוש לה בפרט למ"ד שלא עבר אדם שם א"כ ליכא שום רבותא בהא דכשר וכמ"ש התוס' נמי דלאלתר פשיטא, מיהו אין זה דיוק במשנה דעיקרא קמ"ל דאם לאו פסול, אלא דיש לעיין בזה דיש לדקדק אם כבר נתייאש השליח ממנו ונעשה הפקר א"כ יצא מרשות הבעל והגט צריך להיות של הבעל ואיך תתגרש בו, וצ"ל דמ"מ השליח כשהגביהו בשביל הבעל זוכה בו בשביל הבעל, אלא דקשה למ"ד מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים א"כ איך יזכה בו השליח בשביל הבעל אם כבר נתייאש ממנו ולא הוי הגט של הבעל, ואם השליח זכה בו לעצמו א"כ כשיתננו לאשה איך הוי של הבעל הא של השליח הוא, ולכאורה י"ל כיון דהבעל לא ידע שאבדו מיקרי יאוש שלא מדעת, אלא דבב"מ דף כ"א משמע בשוייה שליח מהני יאוש שלא מדעת דהא מוקמינן הך דכלך אצל יפות בשוייה שליח א"כ כי נתייאש השליח נעשה הפקר ואין השליח זוכה לבעל למ"ד מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, מיהו לפירש"י בב"מ דף י' דס"ל בשוייה שליח מהני א"כ כאן שנעשה שלוחו לגרש הוי נמי במקומו ויוכל לזכות בגט בשביל הבעל, ובזה יש ליישב קושיית התוס' שם על פירש"י מיימר בר חשו דלא מהני שוייה שליח, ולפ"ז י"ל דאין כוונת רש"י רק למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ותיקשי מתני' איך יוכשר הגט בנאבד אם נתייאש ממנו, לכן ע"כ לומר דשוייה שליח מהני וזה דוקא במציאה דשייך ביה מיגו דזכי לנפשיה, אבל בחוב י"ל גם שוייה שליח לא מהני כיון דאינו חייב לתופס וא"ש, מיהו איפשר דכאן לא שייך שיזכה השליח לנפשו כיון שהוא נעשה שומר עליו והוא איבדו ולאלתר כשר היינו משום הא גופא שלא נתייאש לאלתר שהרי בלאלתר אין לחוש לאחר, א"כ מה"ט גופא לא הוי יאוש דזה שנכתב בו שם הבעל והאשה ממילא זה עצמו סימן כיון שאין לחוש לאחר, ולפ"ז איפשר בשלא לאלתר פסול כיון דיש לחוש לאחר א"כ אין השמות סימן והוי יאוש וי"ל שאינו זוכה בו בשביל הבעל:

וארווח לן בהכי גירסת הקדמונים מצאו בחפיסה ודלוסקמא אם מכירו כשר, וקשה במכירו ל"ל חפיסה ודלוסקמא וכן אם יש סימן בחפיסה ל"ל מכירו, עיין תוס' לקמן דף כ"ח ובר"ן, ולפ"ז י"ל שפיר כיון דיש לחוש לאחר יש לחוש שמא נתייאש ממנו ויצא מרשות הבעל ולא יוכשר לגרש, מיהו בחפיסה ודלוסקמא דהוי דבר שיש בו סימן א"כ אינו יאוש ושפיר לא יצא הגט מרשותו, מיהו בסימן דחפיסה לא סגי אי סימנין דרבנן להכי בעי תרתי דמכירו לחוד לא מהני שמא נתייאש ממנו וחפיסה לחוד נמי לא מהני דסימנין דרבנן, מיהו בתרתי דיש לו סימן בחפיסה א"כ הגט נשאר של השליח כיון דמדרבנן צריך להחזירו עכ"פ שפיר הוי של הבעל דבזה מהני תיקון חכמים שיהיה של הבעל כדלעיל דף כ' דאקנויי אקנו ליה רבנן ושפיר מהני מכירו לגט ואתי שפיר:

אלא דצריך ישוב למ"ד סימנין דאורייתא ל"ל מכירו, וי"ל דאינו יודע הסימן בחפיסה אף שיש סימן בחפיסה, וא"כ לפמ"ש התוס' לקמן בדבר שיש בו סימן למ"ד סימנין מדרבנן מ"מ אינו יאוש שיוכל להביא עדים, א"כ גם בזה כיון שיש סימן בחפיסה אף שאינו יודע אותו מ"מ אינו מתייאש ושפיר מהני הכרת הגט שעכ"פ הוא של הבעל כיון שלא נתייאש ממנו דבדבר שיש בו סימן יוכל להביא עדים כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה סימנין:

ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' ד"ה כאן אמאי לא מוקי מתני' דב"מ בשיירות מצויות ולא הוחזקו, ולפ"ז ניחא די"ל משמעות דמצא גיטי נשים מי שמצא ואינו שליח הבעל רק באמר תנו נותנין שעכשיו נעשה שליח הבעל ליתן, וא"כ בשיירות מצויות קיי"ל כרשב"א דבמקום שרבים מצויים אפי' דבר שיש בו סימן הוי יאוש, א"כ כבר זכה המוצא בגט ואינו של הבעל עד שיחזירנו ויזכה אותו לבעל, ובאמר תנו משמע דנותנין אפי' בלא זיכוי הבעל, להכי מוקי במקום שאין השיירות מצויות דאז כיון דלא חיישינן לאחר שאבד א"כ לא הוי יאוש ושפיר נותנין בלא זיכוי הבעל ועדיף ליה לאוקמא בהכי, כל זה כתבתי בדברים של טעם ולפלפולא, מיהו למ"ש התוס' ב"ק דף ס"ו ד"ה כיון דיאוש אינו כהפקר י"ל אפי' נתייאש מ"מ במצאו השליח בעצמו לא יצא מרשותו כלל, אבל כבר כתבתי שם דאין דברי התוס' מוכרחים וי"ל דיאוש הוי כהפקר ושפיר יש מקום לכל מה שכתבתי, והך קושיא דשיירות מצויות ניחא אפי' לדברי התוס' שהרי מצאו אחר וזכה בו, ולק"מ ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה מצאו בחפיסה כלי ויש סימן בכלי כו' או שמכירו לכאורה קשה כיון דסימן מהני כ"ש טביעת עין דעדיף, מיהו לזה י"ל דקמ"ל דמהני הכרה בגט ולא חיישינן שאומר בדדמי לפי שנראה לו שאין יוסף בן שמעון אחר שאבד גט כמ"ש התוס' לקמן אלא דקשה ל"ל חפיסה ליתני בגט גופיה יש בו סימן או מכירו כשר ולמה נקט חפיסה כיון דלפירש"י משמע דזה שמצאו בחפיסה אינו סימן ה"ל למינקט בגט עצמו, ואיפשר ליישב דודאי חפיסה י"ל דהוי סימן מצד עצמו מה שמצאו בחפיסה, וכמ"ש במצא פירות בכלי דמשמע מדברי התוס' יבמות דף ק"כ ע"ב דהוי סימן, אלא דרש"י הוצרך לפרש שיש סימן בחפיסה משום דאי סימנין לאו דאורייתא בעינן סימן מובהק ביותר ובודאי דמה שהוא בחפיסה אינו סימן מובהק, [ואיפשר דרש"י ס"ל שני סימנין אמצעיים הוי כסימן מובהק, א"כ י"ל שפיר שזה שנמצא בחפיפה הוי סימן ומצורף סימן שבחפיסה הוי ס"מ], וא"כ איירי שיש סימן מובהק בחפיסה א"כ י"ל דקמ"ל בחפיסה דלא חיישינן לשאלה. ומזה ראיה לדעת מהר"ל מפראג דאי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה, והב"ש השיג עליו דאי סימנין דרבנן כ"ש דבעינן מובהק ביותר וכשיש חשש שאלה אינו מובהק, ולפ"ז י"ל דמוכח כן ממתני' דקשה אי סימנין דרבנן ע"כ מצאו בחפיסה היינו בסימן מובהק, וא"כ קשה למה לא תני בגט עצמו סימן וטביעת עין, בשלמא אי סימנין דאורייתא י"ל דזה עצמו סימן מה שנמצא בחפיסה, אבל אי סימנין דרבנן פשיטא דזה לא הוי סימן מובהק ביותר וע"כ לומר דאיירי שיש סימן מובהק בחפיסה, וקשה ליתני בגט עצמו אע"כ קמ"ל דלא חיישינן לשאלה, וא"ש הכל וראיה למהר"ל מפראג, ובתשובותי הארכתי, ומכאן סייעתא לדבריו מפשט לשון המשנה, מיהו מפירש"י ב"מ דף כ"ד ע"ב משמע דס"ל דפירות בכלי לא הוי סימן שפירש סתם כלי יש בו סימן, מ"מ איפשר חפיסה הוי סימן טפי, עכ"פ יש סייעתא מלשון המשנה וכדפרישית ודוק היטב:

מיהו אכתי יש לדקדק לפירש"י כיון דגרס אם מכירו וע"כ מפרש דאו או קתני דהיינו שמצאו בחפיסה ויש לו סימן בחפיסה או שמכירו לגט דהא אינו מבואר במתני' דין מצאו בחפיסה אם לא נפרש דאו או קתני והיינו מצאו בחפיסה ויש לו סימן בחפיסה או שמכיר הגט דהשתא קאי כשר אתרווייהו, אבל לפרש מילתא באפי נפשיה לגמרי לא יתכן בלשון המשנה, וכיון שכן הא גופא קשיא אמאי לא פירש שהוא חד בבא מצאו בחפיסה אם מכירו לחפיסה כשר כמו שפירשו התוס' בדף הסמוך לגירסא ומכירו לחפיסה ודלוסקמא כמו כן יש לפרש אם מכירו שפיר טפי, ומזה נראה דס"ל לרש"י דאי סימנין דאורייתא זה עצמו שמצאו בחפיסה הוא סימן, וקשיא ליה מכירו ל"ל וע"כ מכירו אגט קאי, ומשמע דלא פליגי בלשון המשנה בין מ"ד סד"א למ"ד סימנין דרבנן וע"כ לכ"ע מתפרש מילתא באפי נפשיה, ורש"י שפירש שיש לו סימן בחפיסה היינו למ"ד סימנין דרבנן צריך סימן מובהק בחפיסה:

ובפירש"י שסביב הרי"ף וכן הוא בר"ן שפירש מצא בחפיסה ויש בכלי סימן ומכיר הגט ג"כ כשר, אבל אם לא מצאו בחפיסה אפי' מכיר לגט בט"ע לא סמכינן אט"ע רק לצורבא מרבנן, והר"ן השיג עליו דכיון דיש לו סימן בחפיסה אמאי צריך להכיר הגט, ועוד דע"ה יש לו ג"כ ט"ע רק דחיישינן דמשקר ומצאו בעצמו לא חיישינן, ונראה דחדא בירך חבירתא מיתרצא דודאי אף דע"ה יש לו ט"ע הכא י"ל דאמר בדדמי שאינו נראה לו שיב"ש אחר אבד כמ"ש התוס' לקמן ואף שמצאו בעצמו ס"ל לרש"י כיון דיש לחוש שאינו מתכוין לשקר ואומר בדדמי לא שייך ביה מיגו, מיהו באיכא סימן בחפיסה שפיר מהני, ואי קשיא ל"ל הכרה י"ל דאי סימנין דרבנן לא מהני הסימן רק בשביל חששא זו שאומר בדדמי כשמכירו הא נמי חומרא דרבנן הוא להחמיר באשת איש ועל חומרא דרבנן שפיר מהני סימנין דרבנן, ומזה סיוע למ"ש בתשובה דבנטבע במים שאין להם סוף דאינה אסורה רק מדרבנן מהני שפיר סימנין דרבנן, ואי אמרינן סימנין דאורייתא י"ל דמ"מ חיישינן לשאלה בחפיסה, אבל כיון שמכיר בט"ע ואינו פסול רק מדרבנן שאומר בדדמי ונגד מילתא דרבנן לא מחמרינן לחוש לשאלה וכאמור בסימנין, ולק"מ ודוק היטב, ועמ"ש לקמן עוד בסוגיא:

בגמרא ורמינהו מצא גיטי נשים כו' הא אמר תנו כו'. ויש לדקדק ל"ל לאקשויי מדיוקא הא לקמן דייק ממתני' דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר דאפילו בשיירות מצויות לא חיישינן לשני יב"ש, ואי משום דמצי לאוקמא באישתכח אבראי כדמוקי בב"מ היינו שינויא דרבה נמי אמתני' דמצא גיטי נשים ול"ל לאקשויי מדיוקא, וכ"ש דקשה טפי לר' זירא דה"ל לאקשויי מתני' אמתני' ולשנויי דאישתכח אבראי, ונראה ליישב דרבה דייק ממעשה ב"ד ולא מוקי באישתכח אבראי וי"ל דקשיא פשיטא באין שיירות מצויות ולא הוחזקו פשיטא דיחזיר, ולא משמע ליה הך רבותא דקמ"ל דלוה לא מקיים שטריה דמילתא דפשיטא הוא, אלא דאיכא למימר דבב"מ דף ט"ז ע"ב פשיט ממתני' דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר דלא חיישינן לפירעון, ור' זירא דחי מתני' בשטרי חלטתא ואדרכתא דלאו בני פירעון נינהו, והשתא י"ל דרבה דדק ואשכח מתני' דכל מעשה ב"ד היינו משום דס"ל באישתכח אבראי ליכא רבותא כיון דמיירי בשטרי חלטתא לכן ס"ל דעיקר רבותא אפי' אישתכח בב"ד, וא"כ לא פסיקא ליה לאקשויי ממתני' דכל מעשה ב"ד דאיכא למידחי באישתכח אבראי וקמ"ל דלא חיישינן לפירעון להכי רמי מהך דמצא גיטי נשים, וגם ר' זירא אע"ג דהוא גופיה מוקי בשטרי