גרש ירחים צו

שאסר עליו, וכיון שהאיסור ג"כ אינו מבורר ס"ל לר"א בן יעקב בכה"ג אמרינן ברירה שהרי גם חלק חבירו שאוסר עליו אינו מבורר שפיר יכול לברור חלקו ולומר לתוך שלי אני נכנס שהרי חלק חבירו בלתי מבורר מה שאוסר עליו, וכיון שאין גם לחבירו חלק מבורר שפיר יכול לברור חלקו מאחר שגם הנאסר אינו מבורר, לכן פסקינן בהא כר"א בן יעקב:

ובהכי ניחא מה שפסק הרמב"ם שם ביש בה דין חלוקה וחלקו אין נאסרין, והר"ן בנדרים דף מ"ו ע"ב הביא דברי הרשב"א שחלק עליו דהא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה ואיך יהיה מותר לאחר חלוקה והר"ן נדחק, ולפמ"ש נראה דגם ביש בה דין חלוקה מ"מ כשתאמר אין ברירה הרי אינו מבורר מה שאסר עליו שפיר יכול לברר חלקו, מיהו קודם חלוקה אסור שהרי אין יכול לברור חלקו שמא יתרצה חבירו בחלק שבורר א"כ אינו יכול לברור שלא מדעת חבירו וליהנות משל חבירו כיון שאסור בהנאתו, אבל בחלקו שפיר אמרינן דמברר חלקו ומסלק את חבירו ולא שייך לומר שמא היה זה שייך לחבירו כיון דהאיסור ג"כ אינו מבורר אמרינן מנ"ל שאוסר חלק זה שנוטל אחר החלוקה שהרי לא היה מבורר שהיה שלו כדי שיוכל לאוסרו עליו רק מפני החלק שעכ"פ יש לו אע"פ שאינו מבורר בהא אמרינן שפיר ברירה ולק"מ:

והשתא א"ש טובא דבתמורה פריך וניפוק חדא להדי כלבא ואידך נשתרי דאף דקיי"ל אין ברירה מ"מ גם האיסור דמחיר כלב אינו מבורר שהרי אי אתה יכול לומר על שום טלה שהוא מחיר כלב כיון דאין ברירה אין איסור מבורר רק בכללות שעכ"פ יש ביניהם מחיר כלב שאינו מבורר ובהא שפיר אמרינן ברירה, ודברי הרמב"ם מבוררין, ופשטא דש"ס מסייע ליה דפריך מברירה, ומכאן ראית הר"י דקיי"ל יש ברירה והוא דחוק, ולמ"ש א"ש טובא ודברים ברורים הם, ובחנם כתב רש"ל על הרמב"ם שהוא כשגגה לפני השליט כי באמת הוא השליט בכל חכמה ומדע ככלכל ודרדע:

וא"ת לפ"ז איך פסקינן דאחין שחלקו לקוחות הן משום דאין ברירה הא גם באחין לא היה חלקן מבורר וא"כ נימא שיכולין לברר כ"א חלקו, ובאמת י"ל דאחין שחלקו אפי' אי יש ברירה יש להם דין לקוחות שהרי עכ"פ הוא מרצון שניהם להקנות זה לזה א"כ הוי מ"מ כחליפין שהרי כ"א מסכים שיקח חבירו חלק זה והוא חלק זה לכן דמי למכירה ולא דמי לברירה דעלמא שבידו לברור ולהפריש זה מזה כגון בלוקח יין הרי התרומה בידו, אבל כאן אם אין ברירה אין בידו לברור רק ע"פ חפצו ורצונו לכן הוי מכירה שהרי אין בידו להחליט החלק בתורת ירושה רק ע"פ רצון והיינו מכירה ואין בידו לעשותו ירושה לכן לענין זה אין ברירה שיהיה בתורת ירושה, ונראה שזה עצמו סברת הש"ס לעיל א"נ כתחילה שאינו מובן, אלא נראה דה"ק דאפי' אם נימא ברירה מ"מ זה שזוכה בחלק א' לגמרי הוא ע"פ הסכמת חבירו ואותה הסכמה נידונית כמכירה שהוא מרצון המוכר לכן חוזרת ביובל דלענין זה כמכירה הוא שהרי בתחילה יד שניהם שוין בחלק ועכשיו שהסכים שיהיה לזה לבדו זה ענין מכירה מאחר דבעינן שיהיה יד שניהם שוין נמצא שזכה לבדו במה שהיה יד שניהם שוין וזה עצמו מכירה שהסכים שלחבירו לבדו יהיה אותה הסכמה היא עצמה מכירה היא וא"ש הכל:

וארווח לן בזה עוד מה שתמה מהרש"ל עוד על מ"ש הרמב"ם בפ"ח מפסולי המוקדשין דין ח' בשתי נשים שלקחו קיניהן בעירוב או שנתנו דמי קיניהן לכהן לאיזו שירצה יקריב חטאת ולאיזו שירצה יקריב עולה, ובגמרא דייק מכאן דר' יוסי ס"ל יש ברירה, ולפמ"ש לק"מ דהרמב"ם לשיטתיה דפסק כראב"י ולראב"י היכא דאין שום חלק מבורר אמרינן יש ברירה, וא"כ התם נמי אין מבורר שום חלק, ואי קשיא אמאי לא משני בגמרא דר' יוסי ס"ל סברא זו דבאינו מבורר ס"ל ברירה, דלאו קושיא הוא דבלא"ה כתבו התוס' דמצי לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וכ"ש למ"ש דלא קשיא כלל דלא שמעינן סברא זו רק לראב"י אבל כולהו תנאי לא מפלגי בהא, אלא אי יש ברירה לגמרי יש ברירה ואי אין ברירה לגמרי אין ברירה, ולק"מ על הרמב"ם:

ולא נשאר לבאר רק מ"ש הרמב"ם בפ"ז מנדרים שאסורים בדברים שהם של אנשי העיר, ותמה עליו הרמב"ן והר"ן כיון דפסק כראב"י א"כ יכול לומר לתוך שלי אני נכנס, לכן דחו דברי הרמב"ם ומהרש"ל נמשך אחריהם, ואני אומר אף בזה דברי הרמב"ם ברורים משה אמת ותורתו אמת, ותחילה נביא ראיה לדבריו דהא לפום מאי דדחי רבא בסוגיין גם ר"י אית ליה ברירה, והשתא תיקשי איך אמר ר' יהודה התם אחד כותב לנשיא אחד כותב להדיוט, והשתא תמה על עצמך אי ס"ל לר' יהודה ברירה כתיבה ל"ל הא אפי' בהך ברירה דלוקח יין דלא קיי"ל הכי ס"ל לר"י ברירה כ"ש בהך דראב"י דלכל הפירושים צריך לחלק ביניהם, וגם המשנה מעידה על עצמה שרחוק מאד שיהיו כל הסתמיות דלא כראב"י מבלי זכרו קדמונים שהנהיגו לכתוב לנשיא נימא כולהו דלא כראב"י, אלא ברור דאפי' ראב"י מודה בהא דנהי דס"ל בחצר שאין בו דין חלוקה שאין חבירו יוכל לאסור עליו ויכול לומר לתוך שלי אני נכנס י"ל דהיינו מפני שעכ"פ יש לו קנין הגוף בחצר אף שאין בו דין חלוקה מ"מ החצר שלו ואילו הוסיפו לקנות עד שיהיה בו כשיעור הרי עכ"פ גוף החצר שלו לכן אין יכול להפקיע חלקו אף דקונם מפקיע מידי שיעבוד מ"מ חלק שיש לחבירו בגופו אינו יכול להפקיע, אבל דברים של אנשי העיר שלא ניתנו לחלק כלל לא שייך ביה קנין הגוף רק שיעבוד בעלמא וקונם מפקיע מידי שיעבוד לכן יכול לאוסרו על חבירו אף שגם הוא אין לו אלא קנין שיעבוד בעלמא להשתמשות מ"מ כיון שהשיעבודים מעורבים קונם מפקיע השיעבוד ויכול לאסור עליו, והשתא א"צ לדחוק כלל דאתיא כרבנן דוקא, אלא הנכון והברור כדברי הרמב"ם דלא אמרינן שיכול לברר חלקו רק היכא שהגוף שלו יכול לברר חלקו, אבל כאן שאין לו בגוף כלום לא שייך שיברר חלקו, ולכן סתמא דמתני' שאסור בדברים אלו שאין לו בהם שום כח לא למוכרן ולא לחלקן, ופסקי הרמב"ם ברורים וצדיק הוא בכל דרכיו דרכי נועם ודברים של טעם:

(דף כ"ו ע"א) במשנה הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש וכו'. לכאורה קשה לדברי רבינו יואל שהביא במרדכי ובהג"א דאפי' לא כתב שם האיש והאשה כלל כשר, וא"כ למאי דמוקי בגמרא כר"א דאמר עדי מסירה כרתי למה יצטרך להניח שם האיש והאשה אפי' לא כתבן לשמן נמי יהיה גט דע"י עדי מסירה הוי גט אפי' אין כתובין השמות כלל, וצ"ל דאף דבלא כתב השמות כלל כשר מ"מ בכתב השמות שלא לשמן ודאי פסול גם לשיטתו, ואיפשר דבטל נמי הוי וכמ"ש בספרי גט מקושר דף נ"ו ע"ד בישוב דברי רבינו יואל מהך דלעיל דף כ' בס"ת וע"ש:

שם שטרי מלוה צריך שיניח כו'. פירש"י גזירה אטו גיטין, ולכאורה י"ל דלא ניחא ליה ללוה לכתוב עליו שהוא חייב וגם המלוה איפשר לא ניחא ליה שלא להשביע עצמו, ואיפשר דקשיא למה צריך מקום המעות, אלא ודאי כל שהוא עיקרו של שטר נקרא תורף ושייך למיגזר ביה אטו גיטין, ובאמת קשה למה יצטרך להניח מקום המעות, ואיפשר לומר דבסתמא נותן לו מטבע של מקום שנכתב השטר ושמא ילוה לו מטבע אחרת ויצטרך לפרש המטבע לכן צריך להניח מקום המעות וגם על מקום השדה קשה ג"כ, ולמאי דפרישית ניחא דלא ניחא ליה לכתוב שטר שמוכר שדותיו, אבל מפירש"י משמע משום גזירה דכל שהוא תורפו של שטר גזר אטו גיטין, ועמ"ש ע"ב בגמרא ודו"ק:

בתוס' ד"ה ר' אלעזר כו' פי' בקונטרס ובלבד שיניח כו' וקשה לר"י כו' ועוד כו' עכ"ל. ליישב פירש"י אמרתי בהשקפה ראשונה דמודה רש"י דבטופס לא שייך מיחזי כשיקרא, ומ"מ פריך שפיר אר"פ דהא ר"א ס"ל בגיטי נשים אפי' טופס פסול דגזרינן טופס אטו תורף וא"כ כיון דר"פ ס"ל דבאשרתא פסול א"כ אם איתא דבשטרות מיחזי כשיקרא פסול כי היכי דגזר בגיטין טופס אטו תורף יש לגזור גם בשטרות ולא היה לו להתיר אפי' טופס בשטרות כיון דתורף פסול אפי' בדיעבד, אלא ודאי ליתא לדר"פ ובתורף נמי לא מיפסל משום מיחזי כשיקרא, והשתא תו לא קשיא מרבנן לר"פ די"ל ודאי בטופס שהתירו לא שייך מיחזי כשיקרא, ואין לומר נגזור תופס אטו תורף דהא רבנן אפי' בגיטין דהתורף מן התורה לא גזרו טופס אטו תורף כ"ש בשטרות ובטופס לא שייך מיחזי כשיקרא, וקרוב לזה מצאתי בתומים ר"ס מ"ח:

עוד נ"ל דודאי בטופס נמי שייך מיחזי כשיקרא דהא כתב לוה ועדיין לא היה ההלואה בעולם, אלא דמ"מ לא תיקשי מת"ק דת"ק כיון דמכשיר בטופסי גיטין משום תקנת סופר אם כן לא שייך להחמיר בשטרות טפי מגיטין דבעינן לשמה לכן הכשירו בכולן ולא מקשה רק מר"א דס"ל דבגיטין אין לכתוב ולא ס"ל התקנה א"כ קשיא למה נקיל בשטרות כיון דהוא מיחזי כשיקרא, אלא ודאי לא חיישינן למיחזי כשיקרא, והא דאין כותבין תורף בשטרות היינו גזירה אטו גיטין, ולק"מ על פירשי:

אלא דקשה כיון דבגמרא מסיק וליתא לדר"פ מדאמר רב נחמן לר"מ אפי' מצאו באשפה כשר ואפי' רבנן לא פליגי רק בגיטין א"כ משמע דבשטרות כשר מצאו באשפה והא ס"ל לרש"י דגזרינן תורף דשטרות אטו גיטין, וכן בהא דדייקינן בלוה בו ופרעו טעמא דנמחל שיעבודו אבל למיחזי כשיקרא לא חיישינן משמע דכל השטר כשר, ונראה דס"ל לרש"י דלא גזרינן שטרות אטו גיטין רק לכתחילה אבל בדיעבד כשר לכ"ע אפי' בתורף רק לכתחילה צריך שיניח, לכן במצאו באשפה כשר לר"מ דלדידיה לא שייך למיגזר שטרות אטו גיטין, אבל לרבנן לא גזרינן רק לכתחילה ובדיעבד כשר, ואיפשר אם כבר כתבו הסופר לא פסלינן ליה רק לכתחילה אין לכתוב, מיהו לשון ר"י פוסל משמע אפי' בדיעבד פסול משום דגזרינן שטרות אטו גיטין ודו"ק וצ"ע, ועיין ברא"ש דמשמע גם לר"י פוסל היינו לכתחילה, וקשה הא ר"י ס"ל לעיל כ"א ע"ב גבי מחובר דר"י פוסל עד שיהיה כתיבתו וחתימתו בתלוש, ולמאן דמוקי בשייר מקום התורף א"כ משמע דר"י פוסל במחובר אפי' בטופס משום דגזרינן טופס אטו תורף א"כ כ"ש בטופסי גיטין דאיכא למיגזר טופס אטו תורף וצ"ע: