גרש ירחים צד

האריך להקשות הא רב הושעיא ס"ל בעירובין דף ס"ח דב"ה ס"ל יש ברירה אף לקולא א"כ לא ס"ל כמתני' כלל דלאיזו שארצה אגרש והאריך, ובאמת לק"מ דודאי למסקנא דפשיט ליה רב הושעיא איפשר דס"ל ברירה לפי האמת לכן מוקי ליה לב"ה דס"ל ברירה מ"מ בעא מיניה מרב יהודה לדעת סברתו ורב יהודה פשיט ליה דסתם מתני' ס"ל אין ברירה והוא מקשה ליה מפסח דיש ברירה ואין ראיה ממאי דבעי למאי דס"ל לפי האמת, והא דלא פשיט לנפשיה מב"ה היינו משום דלא מוכח דשמא לטהר הפתחים להבא פליגי כדמוקי במס' ביצה בדף ל"ז, ולפי האמת ס"ל יש ברירה לכן מוקי דב"ה ס"ל ברירה, והברייתות איכא תנאי טובי דפליגי בברירה, אלא דקשה אטו רב הושעיא לא ידע מתני' דלאיזו שארצה אגרש, וצ"ל דרב הושעיא ס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ותמיהת אביי ארב יהודה דלא מפליג, אלא דקשה כיון דרב הושעיא דייק ממתני' דפסחים דיש ברירה מאי קמיבעי' ליה הא מוכח ממתני' דפסחים דיש ברירה, ואי קשיא ליה מתני' דפסחים אמתני' דהכא ה"ל לאקשויי בהדיא למירמי מתני' אהדדי, והנלע"ד בזה דבלא"ה דייקו התוס' על לשון אביי דאמר קבעי מיניה תולה בדעת אחרים קפשיט ליה תולה בדעת עצמו והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים, והתוס' תמהו דשפיר מותיב ליה אמאי דפשיט ליה וכתבו שע"ז אינו תמיה ולא משמע כן פשטא דש"ס דלמה מייתי כלל הך דהדר מותיב ליה, והנלע"ד בזה דודאי באיזו שארצה ודאי מיקרי תולה בדעת עצמו מטעם שפירש"י דהיה פוסח על שתי סעיפים ובהך לאיזו שתצא בפתח עדיף מתולה בדעת עצמו מאחר שתלה באותה שתצא בפתח וזה לאו בידו, מיהו מ"מ בגט דעדיין לא נגמר עד שיבא לידו א"כ כיון דחזינן דלא בריר לו לאיזו שיגרש א"כ גם אם אחת יוצאת בפתח תחילה עדיין לא נגמרו הגירושין דמ"מ איפשר לפי דעתו שנדמה לו שזו תצא בפתח, ואיפשר דמ"מ לא יתרצה לגרש לזו שיצאה בפתח תחילה, לכן הך מילתא הוי מילתא מציעתא, מיהו נגד לאיזו שארצה אגרש מיקרי תולה בדעת אחרים, והך דשחיטת פסח הוי תולה בדעת אחרים שהרי אחר שנשחט הפסח אין בידו עוד לשנות, והשתא שפיר מיבעיא ליה לרב הושעיא לאיזו שתצא בפתח דלאיזו שארצה לא דמי דנגד זה הוי כתולה בדעת אחרים וגם לפסח לא דמי דשם תלה בדעת אחרים ואין בידו לשנות, לכן לא פשיט רב הושעיא לנפשיה משם דשם מיקרי לגמרי תולה בדעת אחרים, אבל בגט כל זמן שלא נתנו לה בידו לשנות כרצונו וכיון שלא הוחלט בדעתו למי יגרש ועדיין לא נגמר הדבר לא דמי לפסח, רק דארב יהודה דלא מפליג בין לאיזו שארצה לאיזו שתצא בפתח משמע ליה דליכא שום סברא לחלק בכך מותיב ליה שפיר כיון דע"כ צריך לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים לא תוכל לפשוט לאיזו שתצא בפתח מלאיזו שארצה, והשתא פירוש דברי אביי הכי בעי מיניה תולה בדעת אחרים נגד מה דפשיט ליה דנקרא תולה בדעת עצמו ומותיב ליה תולה בדעת אחרים לגמרי דודאי לאו קושיא גמורה היא דתולה בדעת אחרים דפסח ודאי עדיף מהך לאיזו שתצא בפתח והיינו דודאי יש לחלק בכולהו רק דה"ל לפרושי באיזו סברא נחלקו ואיך פשיט ליה ר"י בסתמא שהרי ע"כ סברת רב הושעיא לחלק בכך, וע"ז דחי רבא דרב יהודה דפשיטא ליה היינו דלא משמע ליה לחלק בכך רק רב הושעיא דס"ד דהך דפסחים דתליא בברירה מוכרח לו לחלק בין תולה בדעת עצמו לאחרים, אבל רב יהודה דדחי ואמר מה ענין פסחים אצל גיטין לא צריך ליה לפרושי כלל די"ל בפשיטות שאין לחלק דרב הושעיא גופיה לא עלה בדעתו לחלק רק מכח הכרח משנה דפסחים, ורב יהודה דס"ל דאין ענין פסחים אצל גיטין נקטינן הסברא כפשטה דאין לחלק כלל, כן נ"ל פירושא דשמעתא ודוק היטב:

בפירש"י ד"ה מבין הכותים כו' גרי אמת חשיב להו ואין א"י נפקעת כו' עכ"ל. צ"ע לפירש"י הא ר"י ור"ש ס"ל גרי אריות הם כמ"ש התוס' וא"כ אין יינם חייב במעשר, ואי ס"ל אין קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר א"כ למה פירש"י דגרי אמת חשיב להו, הא אפי' גרי אריות הם ע"כ יינם חייב במעשר, ואיפשר דקשיא ליה למה נקט כותים וע"כ ס"ל יש קנין לנכרי, מיהו ר' יוסי ור"ש ס"ל אין קנין וצ"ע, ועיין לעיל דף כ"ג ע"ב בפירש"י ותוס':

בתוס' ד"ה הלוקח כו' מ"מ כיון שפורשים מע"ז כו' עכ"ל. צ"ע דבע"ז דף נ"ט משמע דגר שמל ולא טבל נמי עושה יי"נ:

(ע"ב) בתוס' ד"ה דברי ר"מ משמע כו' ואילו בפ' יש בכור כו' ויש לחלק כו' עכ"ל. דברי התוס' בחילוק זה קצת דחוקים דגם באחין נימא שמברר דבריו לומר אני נוטל חלק ירושה שלי ואתה שלך, ולפענ"ד נראה לחלק דבשלמא בשני לוגין אפי' לא תאמר ברירה עכ"פ בידו להפריש לכן אמרינן דגם כשההפרשה מתבררת אח"כ נמי מהני, משא"כ באחין שחלקו אין בידו לברר חלק ירושה כלל דאין בידו לעשות ירושה מה שאינו ירושה לו, וכיון דאין ברירה ולא זכה בשום חלק מבורר כי אם ע"פ החלוקה והחלוקה עצמו דנין עליה שהיא מכירה מחמת שאין ברירה א"כ אין בידו לברר חלק ירושה כלל, לכן לא זכה בחלקו מחמת ירושה רק מחמת חילוף עם אחיו, וזה ענין ברירה אחרת שיהיה כל כמיניה לברור חלק שיהיה לו בתורת ירושה ובהא מספקא ליה, מיהו אכתי אינו מיושב מהך דכל המתלקט דפריך מר' יוחנן אדר' יוחנן לפי חילוק שכתבתי, אלא די"ל כמ"ש התוס' דהוה מצי לחלק בהכי, ובלא"ה לא קשיא דלא מצי לעשות חילוק זה לר' יוחנן דהא אפי' בחבית בביצה דף ל"ז שבידו לברר חלקו לא ס"ל ברירה, גם התוס' לא ידעתי למה הוצרכו לדחוק הא ר' יוחנן משמע דס"ל גבי תחומין דאין ברירה אפי' פירש למקום שארצה אלך:

ועוד נראה לחלק דבשני לוגין כיון דבידו להפריש השני לוגין גם עכשיו אף שאיפשר שלמחר יהיו שני לוגין אחרים שישארו מ"מ עכ"פ לולא איסור שבת גם אז בידו להפריש השני לוגין, לכן אמרינן למחר הוברר הדבר והוי כאילו הפריש השני לוגין אתמול, אבל באחין שחלקו כשתימצי לומר אין ברירה אין בידו לעשות שיהיו כיורשים דלקוחות נינהו איך שיחלקו ביניהם, והשתא ניחא הך דלקט ג"כ שהרי אין בידו להפקיר עכשיו השיבלים של עני אם לא שיפקיר השדה כולה שהרי עכשיו לא יתקן בהפקיר מקצת השיבלים שאינו יודע איזו ישארו בלקט לכן לא אמרינן ברירה בזה:

בא"ד ובהא טעמא מיתרצא נמי דשמואל אדשמואל כו' אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ כו' עכ"ל. איפשר לתרץ דברירה לא שייך רק היכא שצריך לתנאי, משא"כ בגט שכיב מרע דרב הונא ס"ל לקמן דף ע"ג גיטו כמתנתו שיוכל לחזור אף בלא תנאי,. א"כ אפי' בסתמא אינו מגרש רק אם ימות ולא שייך ברירה בזו כיון שא"צ להתנות כלל, אלא דמסיק שם דרבה ורבא לא ס"ל דרב הונא דגזירה דיאמרו יש גט לאחר מיתה א"כ אין התנאי רק שלא תהיה שייך הגזירה דיש גט לאח"מ לכן לא שייך בזה ברירה, והא דמדמי הכא לברירה היינו דמתני' משמע דאפי' אינו שכ"מ נמי מהני התנאי, ובהא ודאי צריך לתנאי דבסתמא הוי גט בלא תנאי לכן תליא בברירה וא"ש, ועיין בסמוך:

בד"ה ר' יהודה כו' משמע דר' יוסי כו' וקשה דתנן כו' ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת עכ"ל. נראה ליישב דהא דמדמי גט שכ"מ לברירה אף דלכאורה רק תנאי בעלמא הוא י"ל דודאי אם היה מעיקרא מעותד למות מחולי זה הוי רק תנאי בעלמא, אלא דאיפשר שבתחילה לא היה מעותד למיתה רק ע"י מקריים שונים שלא נזהר כראוי או מצנים ופחים וכדומה, וא"כ בשעת תנאי לא היה ראוי למות רק שנתגלגל ע"י סיבה מקריית שמת לכן תליא בברירה, וא"כ י"ל הא גופא ספיקא אי תליא בברירה דשמא מעיקרא היה מעותד למות, וא"כ י"ל דר' יוסי דס"ל במעשר שני דלא חילל היינו משום דמספקא ליה אי אמרינן ברירה, והשתא בשכיב מרע דבלא"ה הוי ספק א"כ הוי ס"ס שמא מעיקרא היה מעותד למיתה, ואת"ל ע"י סיבה נולדת מ"מ דילמא אמרינן ברירה לכן אי מיית הוי גיטא, וא"ש ודו"ק:

עוד איפשר לומר הא דמדמינן גט שכ"מ לברירה היינו משום דקיי"ל רוב חולים לחיים וכדלקמן דף כ"ח דנותנו לה בחזקת שהוא קיים א"כ מסתמא אין הגט עומד לגרש, לכן כי מיית הוי בכלל ברירה, וא"כ יש לומר לר' יוסי לשיטתיה דס"ל ביבמות דחיישינן למיעוטא א"כ מסתמא נמי חיישינן שימות ולא מיקרי דבר חדש והוי כתנאי דעלמא, ודוקא למאן דלא חייש למיעוטא וס"ל מיעוטא כמאן דליתא דמי לא חשיב תנאי כיון דאינו בידו ומחזקינן שהוא נגד הרוב, משא"כ ר' יוסי דחייש למיעוטא ע"כ לא ס"ל מיעוטא כמאן דליתא דמי לא תליא בברירה כלל והוי כתנאי בעלמא:

בא"ד וי"ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר כו'. והקשה מהרש"ל מאי קשיא ליה אדר' יהודה מגט שכיב מרע לימא שאני הכא שפירש, ואיפשר לומר דבלא"ה צריך להבין איך כתבו שיכול שלא לבא לידי הפרשה לעולם הא ודאי סופו שיפריש, וצ"ל אי חיישינן שמא יבקע הנוד א"כ איפשר לא יבא לידי הפרשה, וא"כ בס"ד דלא אסיק אדעתיה משום הכי שפיר מדמי לגט שכ"מ, והתוס' כתבו לר' יוסי למסקנא דחיישינן שמא יבקע הנוד, א"כ שפיר י"ל סברת התוס' דאיפשר שלא יבא לידי הפרשה מהאי טעמא גופא דשמא יבקע הנוד, ומהרש"א תירץ לפי שיטת התוס' לקמן דמעת שאני בעולם קאמר מיקרי אינו מבורר, ובפני יהושע תפס עליו דגם ר' יוסי מספקא ליה אי מעכשיו אי מעת שאני בעולם קאמר, וכמ"ש התוס' לקמן פרק מי שאחזו, ואין כאן תפיסה על מהרש"א שבודאי לא נעלם ממנו דברי התוס' שם במקומן, אלא נראה שכוונתו דודאי לר' יוסי דס"ל דהוי ספק מגורשת י"ל שפיר דס"ל דמגורשת ואינה מגורשת משום הא גופא שמא לא ימות מחולי זה ואינו גט ושמא ימות והוי גט מעכשיו, וכמ"ש מהרש"א גופא, ואף דלשון התוס' לקמן פרק מי שאחזו משמע דגם לר' יוסי הספק שמא מעת שאני בעולם קאמר, היינו דהתם לא נחתו התוס' לפלוגי אי ר' יוסי ס"ל אין ברירה, ואי ס"ל יש ברירה שפיר י"ל דמעת שאני בעולם קאמר מטעם שכתבו התוס' שם בד"ה אמר רבא שדעתו לאחר הגט כמו שיוכל, ואי ס"ל אין ברירה א"כ לא יהיה גט כלל, א"כ ע"כ דעתו שתתגרש מיד ואין הספק רק פן לא ימות מחולי זה, וכמ"ש מהרש"א: