גרש ירחים צג

אחד עכ"פ חלק בקרקע ואי איפשר לבטל מציאות של חלקו לגמרי ושפיר שייך על האדמה שהרי יש לו חלק בכל גוש וגוש והא דאמרינן דר' יוחנן לא מצא ידיו ורגליו היינו לר' יוחנן לשיטתיה דהכא דס"ל דדבר שאינו מבורר בטל במציאות לגמרי א"כ אין לו כלום רק חלק הנקנה ואין לו בגוף כלום ובהך מילתא ר' יוחנן יחידאה דס"ל אפי' אחרון אינו פוסל ולא נקטינן כוותיה רק דמ"מ נכתב לשם אחת ואינו מבורר בשביל מי ושפיר הוי ספיקא בכה"ג, ולענין ביכורים שפיר מביא שהרי עכ"פ יש לו בקרקע חלק אף שאינו מבורר שפיר יכול לקרות הפרשה על האדמה אשר נתת לי, ובכן צדקו דברי הרמב"ם ברורים ומוכרחים דספיקא הוי כה"ג כדהוכיחו התוס' משמואל ורב יהודה דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף ואין ברירה ופסקי הרמב"ם נכונים וברורים, ופשיטא שיש לדונה בספק מגורשת דלא כמהרש"ל שהפריז על מדותיו, וכתב על הרמב"ם שהוא כשגגה מלפני השליט וקורא אני עליו אמרם ז"ל ביקש שלמה להיות כמשה יצאה בת קול וכתוב יושר דברי אמת לא קם כמשה כי בודאי שערי תירוצים לא ננעלו, וכבר כתבתי במקומות אחרים הרבה בישוב דברי הרמב"ם ועוד ידי נטויה אחר אשר זכני ה' אשר החילותי לחבר על המסכת כסדרה וה' יגמור בעדי לגומרה:

ואפילו אם נימא דגם ר' יוחנן ס"ל דאין חוזרין לבטלה וכפירש"י לא קשיא ג"כ על הרמב"ם דנימא דאי אמר ר' יוחנן הך דאחין שחלקו מחזירין לא מוכח מזה בגט די"ל דאינו בטל המציאות לגמרי, תשובתך כי לא על הרמב"ם תלונתך דגם על פשטא דגמרא תיקשי מאי מצריך גט עם הך דחוזרין ביובל הא פשיטא דמהתם לא שמעינן פסול כהונה דהא ס"ל אפי' בראשונים שאין כאן היתר אשת איש כלל מ"מ פוסלין לכהונה וא"כ פשיטא דדבר גדול השמיענו ר' יוחנן בכזאת שלא יפסל אפי' לכהונה, ונראה דהש"ס תפס לישנא דבכורות דף נ"ו דמצריך אהא דצריך ר' יוחנן לומר דאפי' חלקו גדיים נגד גדיים פטורין ושם הוכרח לאמר הך טעמא, אבל פשיטא דכאן צריך לאשמועינן דאינו פוסל, ומה שהקשה עוד מהרש"ל שפסק לענין חלקו גדיים נגד גדיים נמי פטור לא ידעתי מי סני ליה הך דמצריך בגמרא דצאנך דומיא דבנך ואף דר"י י"ל לטעמיה אזיל הא גם רב נחמן משמע דס"ל הכי דלא מפליג בין חלקו ט' נגד ט' עד שאני תמה על התוס' כאן מה ראו בקושיא זו שמפורש כן בגמ' דבכורות, עכ"פ פסקי הרמב"ם ברורים כהלכה למ"מ:

ולפמ"ש ס"ל להרמב"ם בעלמא אין ברירה מטעם ודאי בדאורייתא ולא מטעם ספק רק בהך דלאיזו שארצה שעכ"פ נכתב בשביל א' מהם אלא שאינו מבורר:

מיהו נראה דמהרש"ל לפי שיטתו שפירש דהא דאמרינן בבכורות צאנך ברור לך לאו יתורא דקרא הוא רק משום דאין ברירה נקרא אינו ברור לך, אבל אם יש ברירה שפיר נקרא ברור לך, ופירש דאי איתמר בהא ה"א מה בנך ברור לך אף צאנך ברור לך היינו משום אין ברירה, אבל התם אע"ג דאין ברירה מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ירושה ומתנה לא, לכן משמע ליה למהרש"ל דפירוש צאנך ברור לך היינו משום דאין ברירה לא מיקרי ברור אבל אי יש ברירה מיקרי ברור, וכדדייקת שפיר ליתא דא"כ תיקשי הצריכא כיון דכבר אמר בצאנך אין ברירה מאי קמ"ל הכא בגט דאין ברירה כיון דמפרש הכל בחד טעמא, וזה נראה שהוא כוונת התוס' דכבר נשמע לקולא מהך דפטורין ממעשר אף שמבואר בגמרא הצריכא נראה דס"ד דהתוס' לפרש כפירוש מהרש"ל דצאנך יש לפרש אי אין ברירה לא מיקרי ברור אבל אם יש ברירה נקרא ברור וע"ז קשיא להו שפיר דמוכח אף לקולא אין ברירה וא"כ לא צריך להא דגט כלל, לכן תירצו התוס' דמצאנך לא שמעינן אין ברירה לקולא די"ל לקולא לא אמרינן אין ברירה, ומ"מ פטור ממעשר דאינו ברור ובעינן צאנך ברור, וא"כ ליתא לפירושו של מהרש"ל בהך דצאנך דמשמע דאפי' יש ברירה י"ל דמ"מ לא הוי ברור, מיהו לישנא דקאמר אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא משמע דאפי' אין ברירה מ"מ י"ל דלא מיהדר ביובל דאל"כ ה"ל למימר בקצרה דאי בהא קאמר ר' יוחנן משום דכתיב צאנך אבל התם אמרינן יש ברירה, לכן נראה דלהש"ס מילתא דפסיקא דבין יש ברירה ובין אין ברירה י"ל דמצאנך אפי' יש ברירה י"ל דמ"מ פטור, וכמו כן בירושה ומתנה אפי' אין ברירה י"ל אינו חוזרת ביובל, ועפ"ז צדקו דברי הר"י בתוס' לעיל דדייק דאפי' אי בעלמא יש ברירה י"ל בגט אין ברירה משום דכתיב לה לשמה משמע שיהיה מבורר, ונסתייע מלשון הגמרא דקאמר אי קאמר בהא ה"ח בהא קאמר ר' יוחנן דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה משמע אע"ג דבעלמא יש ברירה הכא פסול דבעינן לה לשמה ע"כ, ומהרש"ל הרבה להשיב עליו מדאיכפל לומר אבל ירושה ומתנה לא למה היזכר מתנה הא קיי"ל כרבנן דגם מתנה חוזרת ביובל, אלא ודאי קאמר דבגיטין אמרינן אין ברירה והיינו משום דבעינן לשמה אין ברירה ולא הוי לשמה ולא משום דהכא גרע טפי, אבל באחין אפי' אמרינן אין ברירה מ"מ דוקא מכר חוזר ביובל אבל ירושה אף דאין ברירה מ"מ כיון שלא קנו בדמים הוי כמו מתנה לר"מ שאינה חוזרת ביובל אבל אי מתנה חוזרת ודאי כיון דאין ברירה פשיטא דחוזרת ביובל, אלו תורף דברי מהרש"ל בקצרה, ובעיני יפלא איך חשד לר"י בעל התוס' שממקום שבא להביא ראיה יהיה סתירה לדבריו ומי לנו גדול ועצום מר"י בעל התוס' סיני ועוקר הרים וטוחנן זו בזו בסברא ובגמרא, ובודאי לשון הש"ס מוכח כוותיה כיון דכבר אמר ואזדא ר' יוחנן לטעמיה והיינו משום דאין ברירה א"כ סגי למימר דאי איתמר בהא בהא קאמר ר' יוחנן משום דאין ברירה ול"ל הטעם דבעינן לה לשמה הא פשיטא אי לא בעינן לשמה אין ענינו לברירה כלל דאפי' מצאו באשפה כשר, אלא ידים מוכיחות כפירוש ר"י כיון דבעינן לה לשמה לא מהני שיהיה לשמה ע"י ברירה די"ל דלא מיקרי לה לשמה, וא"כ מגיטין לא מוכח בעלמא לומר אין ברירה דאפי' אי בעלמא יש ברירה י"ל דלא מיקרי לה לשמה, אבל התם י"ל בין שיש ברירה בין שאין ברירה מכר הוא דאמר רחמנא דניהדר ולא ירושה ומתנה והא דלא קאמר אבל התם איכא למימר יש ברירה היינו דלפי האמת ס"ל לר' יוחנן אין ברירה גם בחבית ותחומין, ולהכי נקט מילתא פסיקא דאפי' אי ס"ל אין ברירה יש לומר בירושה ומתנה לא אמר רחמנא דניהדר:

ומה שהוקשה עוד למהרש"ל על דברי הר"י דמחלק בין גיטין לשאר ברירה מהא דפשיט מפסחים לגיטין מהא דהריני שוחט הפסח ולדברי ר"י קשה דילמא גיטין שאני דכתיב לה לשמה, ועל זה הנני יוסיף להפליא איך חשד למאורן של ישראל דנהירין לי' שבילי דכולי תלמודא אם יהיה בקיאות בקצה השמים משם יקחנו הר"י בעל התוס' רב ועצום בחריפות ובקיאות כל רז לא אניס ליה ח"ו נעלם ממנו דיוקי הסוגיא במקומה, אלא ברור כונת הר"י דבגיטין בעינן הכתיבה לשמה א"כ בעינן שיהיה מבורר בשעת כתיבה שהרי מ"מ אינו יודע לשם מי כותב כיון שאינו מבורר, וזה נראה כוונת הש"ס הכא בעינן לה לשמה ואחר שלא נתברר בשביל מי נכתב הרי לא כתב לשם אשה מבוררת מאחר שלא ידע בעצמו לשם מי יהיה הגט, אבל בהך דאחין שחלקו י"ל כיון שבשעה שדנין שיוחזר ביובל כבר נברר החלק י"ל דנהי דבתחילה לא נבררו החלקים של מי שיהיו שייכים, מ"מ אחר שכבר חלקו ונבררו החלקים שפיר י"ל שכבר נברר חלק ירושה של כל אחד וירושה אינה חוזרת ביובל, והשתא גם בפסחים כיון שמצוה שישחוט לשם מי שנמנה א"כ בשעת שחיטה לא ידע בשביל מי שוחט ודמי ממש לגיטין שדנין על שעת כתיבה לשם מי יהיה, וזהו ברור ופשוט בדברי הר"י:

אמנם בעיקר מה שפירש מהרש"ל דירושה ומתנה היינו משום דס"ל כר"מ דמתנה אינה חוזרת ביובל וה"ה ירושה דלאו מכר הוא, לא כן אנכי עמדי דודאי הא לא צריך לר' יוחנן לאשמועינן דלית הלכתא כר"מ, ועוד ל"ל לומר ירושה ומתנה לא, ופירש מהרש"ל כיון דלא קנו בדמים הוי כמו מתנה, ודבר תימה הוא דתלי תניא בדלא תניא דפשיטא דירושה לכ"ע אינה חוזרת ביובל אף לרבנן כדאיתא בהדיא בבכורות דף נ"ב ע"ב והנך כולהו ירושה נינהו וא"כ למה תלו ירושה במתנה שאינו אלא אליבא דר' מאיר, לכן לענ"ד הפירוש הברור דה"ק דוקא מכר אמר רחמנא דניהדר, אבל ירושה ומתנה היינו בדבר שנפל בירושה וחלקו בו וכן בדבר שניתן במתנה וחלקו בו לא מיהדר ביובל דבשלמא בדבר שהיה כבר מוחזק בשלו ומכרו כתבה התורה שיחזור לאשר קנהו מאתו ולא תוחלט נחלתו לצמיתות, אבל בזה שלא בא לו ע"י שום הפסד ולא חלק רק כדי שיזכה בחלקו שמגיע לו ירושה ולא עשאו בשביל מכירה שסתם מוכר מוכר מדוחק, אבל באלו שע"י מה שהקנו לו ירושה מן השמים ולא כוון למכור לחבירו רק לזכות בחלק ירושתו, וכן בניתן מתנה לשני בני אדם וחלקו בה אין הכוונה בשביל שמוכרח למכור שלו דאדרבה ע"י זה בירר לו חלקו, ולפענ"ד נקט תרתי והוא להורות דילפינן מתחילת קנין ארץ ישראל דבב"ב דף קי"ט איכא פלוגתא אם א"י מוחזקת בידינו מאבותינו, והנה זה פשוט שעכ"פ בימי יהושע בן נון אותן שחלקו בביאת הארץ שאין חוזרין ביובל והיינו טעמא דאם נימא דא"י אינה מוחזקת בידינו מאבותינו מ"מ הוי כמו מתנה שנתן לנו הקב"ה וחלקוהו ישראל ביחד כ"א חלקו לכן אינו חוזר ביובל שממקבל מתנה למקבל מתנה לכ"ע אין בו דין חזרה שהרי ע"ד זה זוכה שיעמוד כ"א בשלו, וכן אם מוחזקת בידינו מאבותינו הרי חלקנו בירושה ואינו חוזר ביובל (אלא) הדבר שבא לו מה שהקנו לו מן השמים הן בתורת ירושה הן בתורת מתנה וחלקו המקבלים במתנה אינה חוזרת ביובל וכל אחד עומד בחלקו כמו שהיה בתחילת ביאת הארץ, ס"ד דלא ניהדר דמ"מ אחר שהחזיק בחלקו בירושה או במתנה כל אחד עומד בשלו ואינו דומה למוכר שדהו שכבר הוחזק בו אבל כאן לא יוכל להחזיק בענין אחר כי אם שיסלק לחבירו חלקו לכן אין מן הדין שיחזור ביובל שלא נעשה החלוקה רק לברר לכ"א חלק ירושתו או חלקו במתנה, ולר' יוחנן דס"ל לפי האמת דמ"מ חוזר ביובל צ"ל כמ"ש דלא ילפינן מתחילת ביאתן לארץ כמ"ש התוס' בבכורות שם שחלקו ע"פ גורל ואורים ותומים מודה ר' יוחנן, עכ"פ הפירוש הברור והאמתי כמ"ש, ומקום הניח לי מהרש"ל בזה, ואין מקום להשגתו על הר"י שם אי נמי כתחילה. ופירש"י וטעמא לאו משום דאין ברירה הוא, עמ"ש לקמן ע"ב:

שם בעא מיניה רב הושעיא מרב יהודה כו' בספר פני יהושע