גרש ירחים צב

דנקט שמותיהן שוות, אבל אי אתיא כר"מ ובמציאות שאינו פשוט ה"ל למינקט טפי באין שמותיהן שוות והכל ניחא, ודוק היטב:

מיהו לשיטת התוס' דבעינן מוכח מתוכו לר"מ א"כ א"ש הסוגיא בפשיטות דדייק דאי אין מוציאין שט"ח על אחרים א"כ לא מהני הגט דהא אין מוכח מתוכו למי גירש, אבל השתא דאמרת מוציאין שט"ח על אחרים שפיר מיקרי מוכח מתוכו כיון שבתפיסתו מוכיח שהוא שלה, וכן הרישא דאי אין מוציאין שט"ח על אחרים לא מיקרי מוכח מתוכו דשמא האחר נתנו לה ולא מוכח שבעלה גירשה כלל ולא קשה מידי:

בפירש"י ד"ה הא גדולה כו' וכי מפקא ליה לא חיישינן לאיסור אשת איש למימר וכו' ונפל כו' עכ"ל. וקשה אם ניחוש לנפילה גם הבעל יטעון שממנו נפל ולא משכחת גט כלל, מיהו לזה איפשר לומר דהבעל מיזהר ביה טפי, אבל האשה שכבר נתגרשה בו אינה חוששת לשומרו מאחר שכבר הוחזקה מגורשת, אלא דקשה מה שפירש"י בשני יוסף בן שמעון שיטעון ממנו נפל, וקשה אם יוכל לטעון נפילה לא משכחת שום שטר שהלוה יטעון שממנו נפל ומצאו המלוה ומ"ל טענת נפילה מן הלוה או מן יב"ש לחבירו, ואיפשר לומר לזה דודאי הלוה שנותן שטר מדעתו הוי כאילו הימניה שלא יוכל לטעון נפילה דמסתמא לא נתרצה להלוות לו בלא שטר, אבל מיוסף בן שמעון לחבירו לא הימניה ויוכל לטעון לאו בע"ד דידי את, אלא דאכתי קשה מה שפירש"י לקמן בד"ה הא אמרינן דניחוש דיוסף בן שמעון אחר כתבו לאשתו ונמלך להשליכו לאיבוד, וקשה לפ"ז לא משכחת גט כלל שיטעון גם נגד אשתו שנמלך והשליכו לאיבוד ומצאתו אשתו וע"כ לומר דמיזהר זהיר ביה א"כ גם יב"ש האחר נזהר פן תמצא אותו אשתו, ואיפשר דהחששא הוא שמא כתבו לאשתו ונמלך מלגרש א"כ אחר זמן שנעשה הגט מוקדם נתן לה גט אחר וכיון שכבר נתגרשה אין לו ליזהר בו עוד בראשון מאחר שאין לו לירא שתמצאנו אשתו שכבר נתגרשה בלאו הכי, כן נ"ל לפירש"י:

אבל לולא פירושו היה נלע"ד בפשוט דמשמע כיון דלא חיישינן שמא מסרתו הקטנה אחר שנתגרשה לגדולה דאחר שנתגרשה אין הגט צריך לה, כמו כן בשני יב"ש אין חוששין שמא יב"ש האחר מסרו לזה בפקדון וכ"ש הוא מכאן דמוציאין שט"ח על אחרים דלפקדון ליכא למיחש כולי האי דכיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה כדאיתא ביבמות דף קט"ו ופריך ולטעמיך דראשון מצי מגרש ביה והא ודאי אין יכולין להוציא על אחרים שיאמר שהאחר חייב לו וכאן נמי יוכל לומר שיוסף בן שמעון אחר מסרו לאשתו של זה כדאיתא ב"ב הך חששא גופא דממטי לאיתתא דהך, ומשני דלא מיגרשא רק בעדי מסירה וצריכה להביא ע"מ בפנינו, כן נראה פירוש הסוגיא ודברי רש"י צ"ע:

ואיפשר דלא ניחא ליה לרש"י לפרש שהקטנה מסרתו לגדולה לפמ"ש לקמן דף ס"ד בבעל אומר לפקדון דשליש נאמן משום דהימניה, ופירשו התוס' והמפרשים שאפי' מסרו באמת לפקדון כיון דהימניה אמרינן דסמך עליו אם יאמר לגירושין שיהיה לגירושין א"כ לולא הטעם שנכתב שלא לשמה אם נתנו לקטנה היתה הקטנה כמו שליש וכשתמסרנו לגדולה אדעתא דהכי מסרו לה שאם תאמר לגירושין של גדולה שתהא מגורשת רק משום שנכתב שלא לשמה לא מהני והיינו דינא דמתני' ודו"ק, ולזה פירש"י שנפל מידה, מיהו לקמן אכתי לא א"ש די"ל שיב"ש מסרו לאשת יב"ש האחר, וגם רש"י גופיה פירש לקמן בד"ה בעדי מסירה שיש לחוש שנמלך ומסרו לאשת חבירו וצ"ע:

בתוס' ד"ה בעדי מסירה כו' אבל לר"מ בעינן שיהיה מוכח מתוך החתימה שנכתב לשם זה האיש ואשה זו וכו' עכ"ל. לכאורה אינו מדוקדק דלר"מ אפי' מצאו באשפה כשר, וצ"ל שנחתם לשם זה המגרש, מיהו לענ"ד איפשר דודאי אי בעינן לר"מ תרתי כתיבה וחתימה לשמה וכדס"ד לעיל דף כ"ג ע"ש ובתוס' דף כ"ב ע"ב ד"ה והא שפיר י"ל שבעינן שמוכח שנכתב לשם זה המגרש והמתגרשת כלשון התוס', אבל אי כשר לר"מ אפי' מצאו באשפה ולא בעינן כתיבה לשמה כלל לא איכפת לן במוכח מתוכו כלל כיון דלא קפדינן אכתיבה שנכתב לשם מי שיהיה, והשתא תו א"צ לדחוק כדברי התוס' דהא דקאמר בעדי מסירה ור"א היא מילתא דפסיקא נקט אפי' נימא דלר"מ בעינן כתיבה נמי לשמה י"ל דבעינן מוכח מתוכו, אבל למאי דס"ל לרב נחמן דאפי' מצאו באשפה כשר לר"מ לא בעינן כלל מוכח מתוכו, וא"כ א"ש לפי האמת גם לר"מ לא בעינן מוכח מתוכו ולא ק"מ קושיית התוס' מהך דשני גיטין, גם הרמב"ן דחק לדחות הראיה מכאן, ולפמ"ש א"ש ודוק, מיהו לר"א אע"ג דבעינן כתיבה לשמה כיון דלא בעינן ע"ח אין שייך מוכח מתוכו כלל דבלא עדים לאו כלום הוא רק ע"פ המסירה וזה העדים יודעין:

ועוד נ"ל ליישב דהש"ס בעי לאסוקי דאפי' לכתחילה ראוי לגרש, והשתא לר"מ אפי' איכא עדי מסירה אין ראוי לגרש בגט כזה דיש לחוש שמא תמסרנו לחבירתה אף שלא תהא נאמנת להנשא מ"מ י"ל שתתפוס שיעור כתובה מבעלה ותאמר שנתגרשה דמידי ספיקא לא נפיק וי"ל דאהני תפיסתה, לכן קאמר בעדי מסירה ור"א א"כ איירי שאין עדים חתומים בגט כלל ולא תוכל לתפוס בלא עדי מסירה בפנינו, גם י"ל דדוקא לר"מ לשיטתיה דמטלטלי משתעבדי לכתובה שייך תפיסה משא"כ לדידן דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה לא שייך תפיסה לכן אין חשש אפי' עדים חתומים עליו דלעולם צריכה להביא ע"מ בפנינו ונקט מילתא דפסיקא דלר"א ליכא שום חששא די"ל דמצי איירי בלא ע"ח כלל ודוק היטב:

אמנם למאי דפרישית לעיל דף כ"ב בד"ה וחכמים דלר"מ אין להתיר לכתוב על דבר שיכול להזדייף שלא תצטרך ע"מ א"כ בלא"ה לק"מ קושיית התוס' דלר"מ הוי כמו בדבר שיכול לזייף שאין לעשות לכתחילה שתצטרך ע"מ, משא"כ לר"א והכל ניחא ודוק היטב, הארכתי לפי שהרמב"ן דחק מאד לדחות ראיית התוס' מכאן ע"כ כתבתי הנלע"ד בכמה אנפי, והמעיין יבחר הישר בעיניו, וביתר דברי התוס' עיין בספרי גט מקושר אות י"ח בארוכה בא"ד וא"ת ומנין דחייש כו' עכ"ל. לכאורה י"ל דקושיא ראשונה בירך חבירתה מיתרצא דודאי למאן דחייש לשני שוירי אפי' בלא הוחזק מוכח מהא גופיה דלא קפדינן אמוכח מתוכו דאל"כ לא משכחת שום גט, מיהו למאי דקיי"ל דבעינן תרתי הוחזקו ושכיחי שיירתא כמ"ש התוס' ביבמות דף קט"ו בד"ה יצחק, א"כ לרבא לשיטתיה הכא דס"ל דבעינן תרווייהו שפיר י"ל דלר"מ בעינן מוכח מתוכו לכן מוקי לה כר"א, וכן אי גרס הכא רבה נמי ס"ל לקמן דף כ"ז דבעינן הוחזקו ושכיחי שיירתא, וא"כ י"ל ר' ירמיה לשיטתיה משמע לקמן דמוקי באומרים עדים מעולם לא חתמנו משמע דלעולם חיישינן לשני שוירי א"כ מהא גופיה מוכח דלא בעינן מוכח מתוכו וא"ש ודו"ק:

(דף כ"ה ע"א) בגמרא ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר"י האחין שחלקו לקוחות הם כו'. לכאורה קשה הא גם שמואל ס"ל בב"ק דף ט' ובב"ב דף ק"ו דאחין שחלקו לקוחות הן ואפ"ה ס"ל כולן פוסלין, מיהו הא ליתא דשמואל ס"ל משום ריח הגט פסול דהא קמאי לית בהו שום דררא דהיתרא מ"מ פוסלין מכהונה, אבל ר' יוחנן ס"ל דאינו פסול ע"כ ס"ל דלא הוי גט כלל שפיר קאמר דלטעמיה אזיל דס"ל אין ברירה וזה פשוט, מיהו נלע"ד עוד ויתיישב ג"כ פסק הרמב"ם דפסק בהך דהכא דהוי ספק גירושין, וקשה הא פסק כר' יוחנן בהך דאחין שחלקו לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל, ותמהו עליו, גם מהרש"ל ביש"ש כתב שהוא כשגגה, ונראה ליישב פסקי הרמב"ם גם במה שפסק קנין פירות לאו כקנין הגוף וגם מחזירין זה לזה ביובל, ולקמן דף מ"ח אמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דלא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ואנן פסקינן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, לכן נראה דבלא"ה הקשו התוס' ב"ק דף פ"ח ע"ב דשמואל ס"ל ג"כ ק"פ לאו כקהג"ד וס"ל נמי אחין שחלקו לקוחות, לכן נראה ליישב הכל כחדא דבלא"ה יש להבין דהא ודאי ר' יוחנן ס"ל אין ברירה אפי' בדרבנן כדאיתא בביצה דף ל"ז, ועיין בפ"י מ"ש בזה, דע"כ פשיטא דלחומרא אפי' בדרבנן אין ברירה, ובהא גופיה יש להבין למה נחמיר במילתא דרבנן, לכן נראה לחלק דודאי פשיטא דר' יוחנן ס"ל אין ברירה והיינו בחבית וכדומה לומר שיברור לו חלקו ושיתבטל שותפות חבירו מחלקו בהא פשיטא לן טפי דאין ברירה שהרי חבירו שותף בכל טיפה וטיפה מן החבית, וכן בעירוב א"א לברור מקום שבא החכם שלא הונח העירוב עליו ובהא לא אמרינן ברירה לבטל א' לגמרי שהרי בין השמשות קניית העירוב לרוח זה כמו לרוח זה שהרי לא נתברר מקום שיבא החכם, אבל ענין הברירה שחידש ר' יוחנן כאן הוא כן שהרי מ"מ נכתב לשם אחת מהנה רק שלא נתברר בשביל מי מהן א"כ מן הסברא אין לומר שנתבטל הכתיבה לשמה לגמרי משניהם שהרי עכ"פ לשם א' נכתב ואין לך לומר אלא מפני שאינו מבורר מידי ספיקא לא נפיק שהרי איפשר שהיה אתמול כוונתו לזו והיום לזו ובהא מכח סברא עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק וע"ז חידש ר' יוחנן כאן לומר מאחר שלא הובררה הכתיבה לשם מי נתבטלה הכוונה לגמרי כיון שהכוונה אינה מבוררת וזה ענין חדש שלא מצינו רק לר' יוחנן שיהא מחמת שאינו ברור בטל המציאות לגמרי, והנה כי כן באחין שחלקו נהי דלקוחות הם מחמת שאין ברירה מ"מ י"ל שאינו בטל במציאות לגמרי אם אמת שצריך להחזיר ביובל מחמת שאי איפשר שיברור זה חלקו משעה ראשונה והם כלקוחות, אלא דלפי האמת דר' יוחנן ס"ל כאן שבטל ממציאות מכח ברירה א"כ ודאי באחין שאין חלקו מבורר הם רק לקוחות ובטל החלק במציאות כלל א"כ לפי סברת ר' יוחנן כאן בגט גם שם בטלה החלוקה לגמרי ביובל ויעידו על זה דבחי ר' יוחנן כאן שע"כ מחזירין לגמרי שדבר שאינו מבורר בטל במציאות לגמרי, וא"כ שפיר קאמר ר' יוחנן לטעמיה אלא דבגמרא מצריך להו דהוה מצינו למימר התם לחומרא אבל לפי האמת דאמר ר' יוחנן כאן דאין פוסל אפי' לכהונה ממילא דחוזרין ביובל מדינא, ובא זה ולימד על זה, והשתא נראה נמי למה שהקשו התוס' הא שמואל ס"ל נמי אחין שחלקו לקוחות הן וס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ונראה דלפמ"ש בודאי אע"ג דאין ברירה מ"מ הוי כאילו לא , מ"מ לכל