גרש ירחים צא

הבעל ואם הבעל יחפוץ להוציא ספק מלבה הרי יש מציאות פשוט כדמשני בש"ס, וכיון דבאמת איכא זה שיאמר לה הבעל הוי שליח להולכה עד דמטית התם לאו בשופטנית עסקינן שתעשה שליח לקבלה מאחר שאינה יודעת רצון הבעל והבעל אם ירצה יוכל לעשות באופן המבואר שהוא פשוט יותר, לכן לא מוקי בכה"ג שאין לו מציאות פשוטיי והרי זה נכון ודו"ק:

ועוד נ"ל ליישב דלקמן דף ס"ג מבואר דהרי"ף מייתי ראיה דקיי"ל כר"ח דאשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה ומייתי ראיה מהא דאמר התם דרב נחמן אמר אם איתא לדר' חנינא עבדינן בה עובדא ופריך רבא אם איתא עבדינן בה עובדא הא לא חזרה שליחות אצל הבעל ומייתי ראיה דקיי"ל כר"ח כו' הוי עובדא ואצרכה ר"ח גט וחליצה, וכתב הרמב"ן לדחות דרב יצחק איירי שקדמה ועשתה שליח לקבלה קודם דמ"מ כיון דעשתה שליח קבלה לאותו שמסר הגט שייך סברת דלא חזרה שליחות ע"ש, והנה לפמ"ש התוס' כאן דאיכא למיגזר בהא גופא אי בעינן חזרת שליחות איכא למיגזר שלא תעשה שליח שמא תעשה שליח אותו השליח של הבעל, ולפ"ז אפי' קדמה ועשתה השליח שייך נמי למיגזר שמא יעשה הבעל אותו השליח של האשה ומיפסל מטעם דלא חזרה שליחות אצל הבעל, וא"כ הא דאמרינן בקדמה ושוייה שליח היינו דבכה"ג לא שייך למיגזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן, והיינו משום דהש"ס מפרש טעמא משום דמספקא לן בחזרת שליחות כמ"ש התוס' כאן, וא"כ למאי דאמר אם איתא לדר"ח עבדינן בה עובדא ופריך הא לא חזרה שליחות, ואי בעינן חזרת שליחות א"כ משום הא גופא איכא למיגזר שאין האשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה אפי' קדמה ושוייה שליח, והשתא ממילא סוגיין דהכא דתפס סברא דבעינן חזרת שליחות א"כ ממילא לא מהני אפי' קדמה ושוייה שליח דשייך גזירה משום חזרת שליחות שמא יעשה הבעל שליח שלה לקבלה וימסור לו הגט להולכה, ולק"מ קושיית התוס':

ועפ"ז יש ליישב פירש"י שם שפירש גט מחיים אם באה לינשא צריכה גט שני, והוא תמוה הא סגי שיחזור השליח ויתן לה עצמה הגט, עיין מ"ש בספרי גט מקושר סוף סדר גט שלישי, ולפ"ז ניחא כיון דמיירי שהיא עשתה שליח לקבלה קודם, והשתא שהוא עשה אותו שליח עצמו להולכה א"כ מעולם לא נעשה שליח ליתן הגט להאשה לכן צריכה גט שני שהרי מעולם לא נעשה שליח לגירושין כי אם שתתגרש בקבלתו, א"כ איפשר דלא הוי שליח כלל בכה"ג, ודוק היטב:

בגמרא דאמר לה הוי שליח להולכה, וכתב הר"ן דקמ"ל דלא מהימנא במיגו דאי בעיא אמרה נתגרשתי מיד, עיין פני יהושע שצריך טעם למה, ולכאורה היה נראה דקאמר שצריכה לומר בפ"נ כדי שלא יועיל ערעור הבעל אבל באינו מערער שפיר נאמנת במיגו, מיהו לעיל דף ה' משמע שצריכה לומר דוקא ועמ"ש שם, ונראה לענ"ד דעבדו תיקון שלא תהא נאמנת בתורת הולכה בלי בפני נכתב כי היכי דתידוק ולא יועיל ערעור הבעל, ועמ"ש בסמוך:

בתוס' ד"ה אימר כו' קצת תימה כו'. התוס' נדחקו, ואיפשר לומר לענ"ד לפי שיטת הרמב"ם והר"ן דאם אמרה שנתגרשה מיד נאמנת, וא"כ גם באמרה שמסר לה הבעל הגט אפי' לא נכתב בפניה ה"ל להאמינה במיגו וצ"ל כמ"ש בסמוך דתיקנו שלא יועיל ערעור הבעל, ואי בעית אימא ס"ל דבאמת אפי' לא אמרה בפני נכתב נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה נתגרשתי מיד, אלא דכאן התנה הבעל שתאמר בפני נכתב כדרך גיטין הבאים ממדינת הים, א"כ י"ל דהבעל חפץ דוקא שתאמר בפ"נ משום דבהא קלא אית ליה ולא תוכל להפסיד לו הפירות א"כ אינה מתגרשת באופן אחר, ולא שייך מיגו דאיכא קפידא דבעל בהכי, והשתא דאתינא להכי אמינא גם ללישנא קמא אפי' לא התנה שתאמר ס"ל כיון דמצי לגרושי מיד ושויה שליח להולכה קפיד דוקא שתאמר בפני נכתב כדי דליהוי קלא שלא יפסיד הפירות עד שעת נתינה דודאי אינה חשודה בעיניו לקלקל עצמה שלא תאמר בפני נכתב, אבל בשביל הפירות חושש, ואידך לישנא ס"ל דבסתמא לאו קפידא רק כשאמר בפירוש שתאמר בפני ב"ד בפני נכתב, אבל גם בלישנא קמא ע"כ עושה שליח בב"ד ואומרת בפני נכתב דבעינן שתתן בפני שלשה כדלעיל פ"ק דף ה' ע"ב, אלא דלישנא קמא ס"ל דבסתמא כשעושה אותה שליח להולכה חפץ דוקא שיהיה לו קול, ואידך לישנא ס"ל דבעינן שיתנה בפירוש שתאמר בפני נחתם, ובזו דוקא הוי קפידא דבעל, ודוק היטב:

גם י"ל שעושה אותה שליח להולכה לצעורה קא מכוין שדוקא תתגרש ע"י ב"ד כשתאמר בפ"נ וכעין מ"ש ודו"ק, עיין פירש"י לעיל דף י"ח ע"ב שנתכוין לביישה:

אלא דצ"ע לפ"ז אפי' קיום לא יועיל בהביאה גיטה בעצמה ונחמיר עליה יותר משליח דעלמא, מיהו י"ל שאין לנו לומר שהחמיר עליה יותר משליח דעלמא:

סליק פרק שני כל גט פרק שלישי במשנה כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול. צ"ע כל לאתויי מאי, ואיפשר דאתא לרבויי אפי' גט קטנה שיוצאה במיאון ואם נותן לה גט קמ"ל דמ"מ בעינן לשמה אף בגט דרבנן, ובהכי ניחא הסיפא כתב לגרש הגדולה לא יגרש הקטנה ולא נקט בסתמא כתב לגרש א' לא יגרש השניה, אלא משום דבעי למיתני סיפא כתב לאיזו שארצה אגרש פסול והיינו משום דאין ברירה, וא"כ בקטנה דהגט מדרבנן קיי"ל בדרבנן יש ברירה וס"ד דיגרש הקטנה, קמ"ל דלא פלוג רבנן בהא דאיכא למיגזר אטו הגדולה ודו"ק:

בתוס' ד"ה יתר מיכן כו' ומיהו אפ"ה כריתות של ס"ת אינו כשר לגרש בו עכ"ל. והקשה המהרש"א אמאי לא קתני יתר מיכן ס"ת דפסול, ונראה דס"ת ס"ד דכשר טפי משום שנכתב אם יזדמן שיהיה לכריתות כמו בסוטה, מיהו לפי האמת דבעינן שמו ושמה א"כ מסתמא לא נכתב הס"ת שאם יזדמן לכריתות שיכתוב בה שמו ושמה דודאי אסור להשתמש בה להדיוט, א"כ ממילא לא כתב הסופר ע"ד כריתות כלל והוי כמו סופרים עשויים להתלמד ודו"ק, עיין בסמוך, וניחא בזה דעת רבינו יואל דאם לא כתב השמות כשר בעדי מסירה די"ל דהסופר מסתמא לא כתבו לכריתות:

(ע"ב) בא"ד וא"ת בהכותב טופסי גיטין ה"ל נמי למיתני יתר מיכן עכ"ל. נראה דזה נמשך עפמ"ש בחד צד נמי שייך יתר מיכן אבל מטופסי גיטין לא נשמע הך דלאיזו שארצה אגרש דאי יש ברירה עדיף מסתמא, מ"מ נ"ל ליישב קושיית התוס' דודאי אי סתמא כשר משכחת לה קול סופרים מקרין להתלמד, היינו דהסופר מתלמד מגיטין שכותב סתמא דלמה יפסיד הנייר בחנם כיון דסגי לכתוב סתמא שיוכל להועיל להתלמד ולגרש, מיהו אי סתמא כשר ע"כ מתני' לאורויי בסופרים העשויין להתלמד ולא מגיטין שכותבין סתמא, אבל לפי האמת דסתמא פסול ממילא נכלל ברישא סופרים העשויים להתלמד בכל אופן אפי' מגיטין שכותבין בסתמא דלא משכחת שיוכשר מעשויין להתלמד, א"כ כבר נכלל סתמא ברישא ג"כ שאילו יוכשר סתמא לא הוה פסיקא לפסול מסופרים עשויין להתלמד דיוכל להתלמד מגט שכתב סתמא שיוכשר לגרש אם נזדמן, כנ"ל ודו"ק:

בגמרא אי כתב רחמנא ונתן כו' כתב רחמנא וכתב. ויש לדקדק דהא צריך לדרשא דלעיל דף כ"א ע"ב דלא ליהוי מחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה, וצ"ל דאמסקנא דכתיב לה סמיך דמשמע גם הכתיבה בעינן לשמה, מיהו קשה לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ג ע"ב והרא"ש דוכתב לא קאי אבעל אלא אסופר א"כ קשה מנ"ל דבעינן ציווי הבעל כלל דילמא סגי שהסופר יכתוב לשם האשה המתגרשת אע"פ שלא ציוהו הבעל, וי"ל דכתיבת הסופר לא מיקרי לשמה כיון שלא נכתב בציווי הבעל ובבעל תליא מילתא ולא מיקרי לשמה אלא כשהבעל מצוהו לכותבו, וכמ"ש התוס' לעיל שצריך לשמוע מפי הבעל:

שם קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה הא גדולה מצי מגרש ביה אמר רבא ז"א. הקשה בני מהר"א הנ"ל דילמא גדולה מצי מגרש אף שלא יועיל לה לראיה מ"מ נ"מ במה שהיא מגורשת א"כ תוכל לומר לבעל גרשתני דודאי כיון שנתגרשה באמת לא שייך אינה מעיזה, אבל לעולם אם מביאתו לראיה אינו מועיל לה דכשהגט בידה מעיזה ואין מאמינין לה, ונראה דקשה עוד דילמא נ"מ כשאומר הבעל גרשתי הגדולה דבהא מהימן כיון דבידו לגרשה והקטנה לא יוכל לגרש לפי האמת בגט זה, לכן נראה ליישב דקשיא ליה לישנא דמתני' דנקט היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות וקשיא ל"ל למינקט ושמותיהן שוות דאפי' אין שמותיהן שוות נמי משכחת שכתב לגרש הגדולה וקודם שכתב שמה נמלך לגרש הקטנה דבכה"ג נמי פסול שהרי כשכתב שמו היה בשביל לגרש הגדולה א"כ שם הבעל לא נכתב לשם האשה המתגרשת, אלא משמע דרבותא דדיוקא קמ"ל דאף שיוכשר לגרש הגדולה דגדולה עכ"פ מצי לגרש בגט זה לכתחלה, או משום דאתיא ליה בפשיטות שיגרש הגדולה בגט נקט שמותיהן שוות, אבל אי לא מצי לגרש לגדולה כפשוטו טפי ה"ל למינקט בנמלך אחר שכתב שמו דבכה"ג נמי פסול לגרש בו, אלא ודאי אורחא דמילתא נקט שדרך לכתוב לשם הגדולה ולחזור ולימלך לגרש הקטנה, ואם איתא דבכה"ג אין יכול לכתוב לגדולה כפשוטו טפי ה"ל למימר באין שמותיהן שוות ונמלך אחר שכתב שם עצמו, כן נ"ל להפיל כמה קושיות אשר נפלו בזה:

וארווח לן בזה שיטת רש"י דלר"מ נמי לא בעינן מתוכו א"כ קשה מאי קאמר בעדי מסירה ור"א היא כר"מ נמי אתי' בע"מ, ולפ"ז ניחא דודאי משמע ליה דמתני' כפשוטה וא"כ אי מיירי ע"י מציאות שאינו פשוט טפי ה"ל למימר באין שמותיהן שוות ומשום שהבעל נמלך אחר שכתב שמו, אלא ודאי גם בשמותיהן שוות אתיא כפשוטו שמגרש הגדולה, וא"כ בשלמא אי אתיא כר"א א"ש שכל גט צריך ע"מ ואפי' לשיטת הרמב"ם וסייעתו דסגי נמי בע"ח לחוד, מ"מ לכתחילה צריך ליתנו לה בעדי מסירה, וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מגירושין דין י"ז ועבר ונתנו לה בינו לבינה א"כ אי אתיא כר"א לא סגי בלא ע"מ ולא קשיא