גרש ירחים צ

מצויים לקיימו א"כ במאי מקלקלא לה, וצ"ל דחיישינן שמא הגט שקר א"כ קשה בח"ל למה תהיה נאמנת, הא בריש מכילתין עיקר טעמא דחד מהימן משום דמן התורה עדים החתומים על השטר כנחקרה עדותן בב"ד דמי וכאן דחיישינן דלקלקלה נתכוון אמאי יועיל אמירת בפני נכתב כמו בעלמא, ולכן צ"ל אע"ג דבלא אמירת בפני נכתב איכא חששא דמזייפא לקלקלה, מ"מ באמרה בפני נכתב גם הצרה דייקא כמו שליח דעלמא כדאיתא בריש מכילתין כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה כו' מעיקרא מידק דייק ושייך נמי הך דיוקא בצרה וכיון דשייך דיוקא בצרה לא מהני ערעור שלו אף שבלא אמירת בפני נכתב היה חשש זיוף אף שלא הכחיש הבעל, ובהכי ניחא מה שהקשה הב"ש בסימן קמ"ב ס"ק ג' להפוסקים בטוען מזוייף צריך קיום מן התורה למה מועיל ע"א, ולפ"ז הדברים מוכרחים דמ"מ אף שבלא אמירה היה חששא דאורייתא בחמש נשים מהני מ"מ אמירת בפני נכתב לבטל ערעור הבעל דמ"מ אנן סהדי דדייק, והא דצריך לומר לעיל מן התורה עדים חתומים על השטר כנחקרה עדותן בב"ד דמי להכי מהימן השליח היינו רק להורות דחשש זיוף רחוק בלא ערעור לכן אהני סברא כל דהו לבטל שלא יועיל ערעור הבעל ואפילו בחמש נשים מהני, והדברים מוכרחים, ודוק היטב:

ובהכי ניחא מה שקשה אדרבה כיון דלא מועיל ערעור הבעל וא"כ אפי' לא מקלקלא לה מ"מ רוצה לפוטרה מביתה, וברשב"א דחק בזה, ולפ"ז ניחא דעיקר הכוונה דכיון דלא משגחינן בערעור היינו משום דדייקא א"כ לא מצי לקלקלה ואנן סמכינן על זה גם בצרה דגם בצרה אמרינן דלא מרעא נפשה כיון דנותנת בפני שלשה:

ואיפשר לומר עוד לקושיא זו דודאי הצרה עצמה לא מרעא נפשה נגד הבעל עצמו רק דאינה נאמנת לומר שמת בעלה אף דיקום כחשה בפניה י"ל דמשתמטא ששמעה שמת, ובגט נמי אפילו להפוסקים שצריכה ליתן בעדי מסירה מ"מ לאו בכיפי תליא להו, וי"ל שתכוין ליתנו בעדי מסירה שמוכנים לילך למדינת הים, אבל כשנותנת בפני ג' קלא אית למילתא דאל"כ מה מועיל אמירת בפני נכתב שמא ילך השליח ויערער הבעל וע"כ כיון דאמר בפני נכתב אית ליה קלא ומידע ידעי א"כ י"ל גם בצרה וחמש נשים לא מרעי נפשייהו בפני הבעל בעצמו, כן נ"ל ודו"ק:

(דף כ"ד ע"א) בגמרא וממקום שבאת מה להלן צריכות שיאמרו בפנינו נכתב כו'. ויש לדקדק לדעת הרשב"א שהביא הר"ן דבחמש נשים בא"י אפי' אמרו בפני נכתב לא מהני א"כ נימא גם באשה עצמה שמביאה גיטה בארץ ישראל לא יועיל אמירת בפני נכתב שלה שהרי גם בצרה אינו מועיל בפני נכתב בא"י, ואיפשר להרשב"א אין ה"נ ואיני כדאי להכריע, אבל לענ"ד נראין דברי הרמב"ן דגם חמש נשים באמרו בא"י בפני נכתב נאמנים ג"כ, ומ"ש הרשב"א כיון דבא"י כי מייתי כולהו משגחינן בערעור הבעל סבורה לקלקל וסבורה שמ"מ יועיל, אינו מובן לי דרחוק הוא שתראה הצרה ערעור בעל הן בא"י הן בח"ל דבא"י הטעם שעדים מצויים לקיימו א"כ מסתמא לאו בשופטני עסקינן שיערער בחנם וגם בח"ל כשאומר בפ"נ מסתמא ליכא ערעור אלא דתיקנו תקנה שלא יועיל ערעור, אבל איפשר דמעולם לא בא לידי כך, אלא בחמש נשים בא"י י"ל דיודעות שיוכל לערער לכן נותנת גט מזוייף כדי שיערער דבאין הגט כשר בודאי יערער, א"כ ממילא צדקו דברי הרמב"ן דכל שאמרה בפ"נ אפי' בא"י דלא מועיל ערעור הבעל שפיר נאמנת דאי ידעה דמהני ערעור הבעל בא"י ידעה נמי כשאומרת בפני נכתב דתו לא מהני ערעור הבעל, וכן משמע מסתימת הטור וש"ע סימן קמ"ב סעיף א' ובסימן קמ"א סעיף נ"ד הביא ב' דעות:

וכן משמע קצת לדעת הרמב"ם דבאשה מביאה גיטה ממדינת הים א"צ קיום ובהא מהני ערעור הבעל וא"כ הא דתנן שצריכה לומר בפ"נ היינו כשמביאתו בתורת שליחות להולכה ואומרת בפ"נ לא מהני ערעור אף דבכל אשה שאין אומרת בפ"נ מהני ערעור הבעל מכל מקום מהני אמירתה, והשתא קשה איך נלמוד מק"ו הא בחמש נשים לא מהני אמירת בפ"נ רק היכא דבעי' וא"כ באשה דלא בעינן י"ל דלא מהני אלא ודאי בכל גווני מהני גם בחמש נשים ודוק היטב, וכן נ"ל עיקר בפרט בזמן הזה דגם בא"י צ"ל בפני נכתב, ואיפשר להכי לא חשש המחבר לבאר הפלוגתא בסימן קמ"ב:

(פיסקא) האשה עצמה מביאה את גיטה. הקשה בני הרבני החריף מוה' אהרן הא אמרינן לעיל דף י"ח בגיטין הבאים ממדינת הים מה הועילו חכמים בתקנתן פירש"י ותוס' דיש לחוש שמא יחפה, וא"כ קשה איך מביאה את גיטה הא יש לחוש שמא תזנה ותחפה על עצמה שתאמר שכבר נתגרשה, ונראה דודאי לא קשיא בגיטין הבאים ממדינת הים שלא יוכלו ליתן דלא סגי בלא"ה רק דהקושיא שלא היה להם לחז"ל לתקן זמן בהנך, א"כ לא קשיא באשה שלא היה להם לתקן זמן בהך דלא שכיח כדלעיל דף ה' ומשום שיפסיד הבעל הפירות איהו דאפסיד אנפשיה, מיהו יש לחוש שימכור הפירות ותוציא הגט ויפסידו הלקוחות, מיהו י"ל לזה דמסתמא לא מקלקלא נפשה ועבדה כדאמר הבעל ונודע מתי איגרשה:

שם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה. וקשה ל"ל להיות שם שליח לקבלה הא יוכל לומר לה שתקבל לעצמה הגט שם בלי שום שליחות כמו שאמר לעיל לא תתגרשי אלא בפני ב"ד פלוני, ומפירש"י נראה שכתב הוי את גופיך שליח דידך לקבלה משמע דשליחות לאו דוקא, מיהו לפירוש התוס' שכתבו דחזרת שליחות היינו שנעשה שליח לאחר קודם שיאמר עשיתי שליחותך, וקשה כאן לא צריך לשליחות כלל דמתגרשא ע"י עצמה, ועיין בסמוך:

שם וכי מטית התם שוי שליח לקבלה. וקשה כיון שאינה יכולה לקבל בעצמה מטעם חזרת שליחות א"כ איך מצי שויא שליח מי איכא מידי דאיהי לא מצי עבדא ושליח משויא מי עדיף השליח מינה שהרי לעצמה אינה ראויה לקבל מאחר שלא חזר השליחות איך תעשה שליח שיקבל בשבילה כדאיתא בנזיר דף י"ב ובקידושין דף כ"ג ונדרים דף ל"ד ע"ב, עיין מ"ש בספרי גט מקושר, מ"מ כאן קשה להבין שהרי אין לה כח להתגרש ע"י עצמה משום דלא חזרה שליחות ומי עדיף השליח מידה כיון דלא מצי להתגרש על ידי עצמה, ואיפשר לומר דמכאן ראיה למה שנסתפק במשנה למלך בפ"ט מהלכות אישות אי מצי משוי שליח לקדש אשה ספק מקודשת כשתתגרש, וא"כ לפי מ"ש התוס' דהך דינא דבעינן חזרת שליחות הוא ספיקא א"כ גם כשישאר הגט בידה לקבלה תהיה ספק מגורשת שפיר יכולה לשויא שליח קבלה אחר, ואיפשר לומר דהבעל לא עביד הא משום קפידא שאם היתה רוצה להתגרש מיד היה מרוצה ג"כ אלא דטבא לה עביד כדי שתאמר בפני נכתב ולא יוכל עוד לערער נותן לה בתורת שליחות קבלה, אבל אם תהיה מרוצה להתגרש בתורת קבלה מיד בעלה ג"כ אינו מקפיד, ומה שאומר לה שלא תתגרש עד שתעשה שליח לקבלה הוא כדי שתאמר בפני נכתב ולא יועיל ערעור הבעל ואם רוצה היתה מתגרשת מיד לכן שפיר מצי משויא שליח לקבלה, ועפ"ז איפשר ליישב הרי"ף והרא"ש שהביאו ג"כ מסקנא דש"ס דא"ל הוי שליח להולכה, וקשה הא לא הוצרך לאוקמא הכי רק למ"ד אין אשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה וא"כ הרי"ף והרא"ש שפסקו כר' חנינא שפיר מצי לאוקמא שאומר לה שוי שליח לקבלה, ולפ"ז ניחא דודאי י"ל אי קפיד דוקא שתתגרש ע"י שליח לקבלה א"כ לא מצי עבדא כיון דאינה יכולה להתגרש בידה, אלא די"ל דלא עביד משום קפידא רק כדי שתאמר בפ"נ ולא יועיל ערעור הבעל, וא"כ י"ל דזה דוקא בס"ד י"ל דלאו קפידא הוא משא"כ למסקנא שיש מציאות פשוט שיאמר לה הוי שליח להולכה וכו', א"כ אי משום הכי עביד ה"ל לומר הוי שליח להולכה וכו' וע"כ משום קפידא עביד שלא תתגרש ע"פ קבלת עצמה, א"כ גם שליח לקבלה לא מצי עבדא דמסתמא קפיד שלא תתגרש ע"י עצמה, א"כ גם שליח לא מצי משויא, וא"ש ודוק היטב:

ובעיקרא דדינא יש לעיין אם קפיד שלא תתגרש על ידי עצמה רק לעשות שליח לקבלה אי מצי מתגרשא כה"ג, ואיפשר דאינו אלא תנאי בעלמא, וכעת צ"ע ותלמוד:

בפירש"י ד"ה משום חצרה כו' הרי הוא עושה את החצר שליח וכו' עכ"ל. קשה להבין דא"כ כשתקבל בידה מיד השליח של בעלה נגזור ג"כ שיתן הגט בחצר של אחר והיא תקבלנו בידה ולא ראיתי דבר המתקבל בזה, והנלענ"ד בזה דודאי כשמקבלת הגט מיד השליח אינו עולה בדעתה שתתגרש ע"י התפעלות שלה שהבעל בידו לגרש אפי' בע"כ וכן שלוחו כמותו, אבל כשתעשה שליח לקבל מיד שליח הבעל תסבור שבידה לפעול שתתגרש אף בלא ידיעת הבעל, לכן בהא גזרינן שתעשה גם בחצר של אחר שתסבור מאחר שפועלת שנעשה חצרה תתגרש ע"י זה, ועפ"ז איפשר ליישב קושיית התוס' שהקשו נגזור שמא תעשה שלוחו של בעלה שליח לקבלה וזה לא מהני משום חזרת שליחות, ולפ"ז י"ל דבהא לא מורי' היתרא דאיפשר דכיון שהוא במקום הבעל אינה יכולה לעשותו שליח שיהיה בשבילה, אבל בהך דחצרה כיון דחצר גמור הוא כמו בעלמא שמתגרשת ע"י חצרה לא משמע לה לחלק בין בא מעיקרא לבא אחר מיכן, כנ"ל ודו"ק:

בתוס' ד"ה חצרה כו' וצ"ע אמאי לא משני הכא דשוייה איהי שליח מעיקרא עכ"ל. לענ"ד ליישב דבלא"ה יש להבין אטו בשופטני עסקינן דכיון דכי מטא לידה איגרשא למה יתנה תנאים כאלה שהם דברים של הבל, וצ"ל דמשום הא גופא מתנה לא מיבעיא לדעת הראב"ד והרשב"א שצריכה לקיים הגט אם אינה אומרת בפני נכתב, א"כ כשרוצה לגרשה ושתהא יכולה להנשא בגט לא סגי בלא"ה שיהיה באופן שתצטרך לומר בפ"נ, ואפי' לדעת הרמב"ם שנאמנת בלא קיום דטבא לה עביד שלא יעלה מורא על ראשה פן יערער אח"כ ולא יהיו עדים מצויין לקיימו לכך עושה באופן שיצא ספק מלבה ולא תיחוש לערעור, וזהו דוקא בס"ד דתליא בדעת הבעל י"ל שבוחר לו באופן שירצה, אבל שתקדים היא לעשות שליח לקבלה לא מסתבר כלל דלמה תעשה כה, ואי משום שלא תצטרך לקיום לאו בידה תליא רק ביד