גרש ירחים פט

גיטין וקידושין למאן דפסק כר"י, ולפ"ז לפי מה שהביא הש"ך בי"ד סימן א' סעיף כ"ח דסומא שלא ראה מאורות מימיו אסור לאכול משחיטתו וכתבתי הטעם שם שחושש לדברי ר' יהודה דפטור מכל המצות ואינו בר זביחה, א"כ י"ל דמן התורה פסול ואפי' נתקיים בחותמיו, מיהו במתני' לא איירי בהכי, מיהו מדברי התוס' ב"ק משמע דאפי' לא היה סומא שלא ראה מאורות נמי פטור לר"י מן המצות, וצ"ל או דחשיב מבני כריתה או דלית דחש לדר' יהודה ודו"ק:

שם חזר ונתפתח אין כו'. ויש לדקדק דילמא להכי נקט חזר ונתפתח דאז הוא כשר לגמרי, וע"פ מה שמבואר לעיל דף ה' ע"ב דנותנו לה בפני שנים דשליח נעשה עד ועד נעשה דיין בדרבנן וא"כ באין ראוי לעדות צריך ליתנו בפני שלשה, וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ז מגירושין, משא"כ בחזר ונתפתח כשר לגמרי להיות אפי' במקום דיין וסגי שיתנו בפני שנים, ויש ליישב דמשמע ליה דומיא דאינך ורב אשי דייק ממתני' דלא נקט שתחילתו וסופו בדעת, ולפי האמת לא לחנם נקט נתפתח רק שאז כשר לגמרי וסגי ליתנו בפני שנים ודו"ק:

בפירש"י ד"ה מהו שיעשה שליח לאשה עבד של כל אדם כו' עכ"ל. לכאורה גם בעבד של אשה משכחת לה דמטעם חצרה לא מיגרשה דחצר מהלכת הוא רק מטעם שליחות ושפיר הוי הבעיא גם בעבד שלה, ואיפשר דבעבד שלה אע"ג דחצר מהלכת הוא מ"מ בשויתיה שליח בפירוש לא גרע משליחות ולא שייך שאינו בתורת גיטין דבכה"ג מ"מ חצרה מיקרי, וכיון דיכולה להתגרש ע"פ חצירה לא איכפת לן במה שאינו בתורת גיטין, מיהו לא משמע כן מהפוסקים, ולפ"ז איפשר דמיבעיא ליה לקבלה לרבותא אף דאיפשר שיהיה ראוי לקבלה אם תקנה העבד ותתגרש בו מדין חצרה ס"ד טפי שיועיל, אבל להולכה פשיטא ליה טפי שלא יועיל שאין שום צד שיהיה שליח להולכה שתקבל הגט ממנו מאחר שאינו בתורת גיטין ופשיט ליה דאפי' להולכה יכול להיות וכ"ש לקבלה, ור' יוחנן ס"ל דאפי' לקבלה אינו ראוי אף שיוכל לקבל מטעם חצר וכ"ש להולכה ודו"ק:

(ע"ב) בתוס' ד"ה אין העבד כו' וא"ת ומתני' ליתני עבד כו' איפשר ליישב דבלא"ה הקשו התוס' לעיל למה אמר בנכרי דלאו בר היתרא הוא ולא קאמר דלאו בן ברית הוא, ואיפשר לידון בדבר החדש לפי מה דאיתא בכתובות דף י"א אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דזכות הוא לו ורב יוסף אמר הגדילו יכולין למחות וכתבו התוס' שם דהגדילו היינו כשנוהגין מנהג יהודית, וא"כ בכזה איפשר לומר דמיקרי בר שליחות דהא זכין לו בגירות מן התורה כפמ"ש התוס' שם ומ"מ לאו בר היתרא הוא כיון שיכול למחות ואם מיחה אין קדושיו קידושין לא מיקרי בתורת גיטין, וא"כ י"ל דנכרי כזה הוי רבותא טפי מעבד דמשום שיכול למחות לא מיקרי בתורת גיטין אף דאם גדל שעה א' ולא מיחה שוב אין יכול למחות, ורבי אמי איפשר לא ס"ל דרב יוסף א"כ הוי עבד רבותא טפי ודייק שפיר ודו"ק:

ואיפשר לומר עוד דבלא"ה לכאורה מילתא דפשיטא דנכרי פסול לשליחות הגט, אלא י"ל דבברכות דף מ"ז פריך נמי פשיטא דאין מזמנין על העכו"ם ומשני בגר שמל ולא טבל דאמר ר' יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול, א"כ י"ל במתני' נמי כה"ג קמ"ל בנכרי אף שכבר מל מ"מ כיון שעדיין לא טבל אינו גר עד שיטבול ג"כ, וא"כ בנכרי הוי רבותא טפי מבעבד דאף שכבר מל מ"מ לאו בר כריתות הוא כל זמן שלא טבל, ורבי אמי איפשר ס"ל דסגי במל לחוד, א"כ מדנקט עכו"ם ולא עבד דייק שפיר, ור' יוחנן לשיטתיה ס"ל דאינו גר עד שימול ויטבול הוי נכרי רבותא טפי, ובזה מיושב מה שהקשתי לעיל לוקמא כר' יהודה דסומא פטור מן המצות ולאו בר כריתות הוא, ולפ"ז ניחא דאי כר"י הא ס"ל ביבמות דף מ"ו ע"ב דבחדא סגי, א"כ קשיא מאי קמ"ל בנכרי ליתני עבד רבותא טפי דאילו מל הוא ישראל גמור, וע"כ לא אתיא כר"י ופריך שפיר ודו"ק:

עוד איפשר לומר ליישב קושיית התוס' דודאי י"ל הא דלא תני עבד היינו לפי שדין עבד חלוק מדין נכרי והוא דבעכו"ם דלאו בר שליחות הוא א"כ סגי כשנוטלו הבעל מן הנכרי בעצמו ונותנו לה, אבל בעבד דהוי בר שליחות ואילו שלח מתנה ביד עבדו ונתנו למשתלח זכה במתנה, והשתא נמי לענין גט דאיכא הכריתות שבו וגם גוף הנייר והנה לענין הנייר שפיר י"ל שתזכה בו האשה דלענין הנייר שיהיה שלה יכול העבד להשתלח, משא"כ לענין הכריתות לאו בר כריתות הוא וא"כ לא סגי שיטלנו מן העבד ויחזור ויתננו לה דשמא כבר זכתה בנייר ובכה"ג לא נתכוונה האשה להחזיר ולהקנות לו הנייר וא"כ אין הגט שלו ולא מיגרשא ביה, ומיהו י"ל דהך מילתא תליא בקני את וחמור אי אמרינן לא קנה כלום גם הגט לא קנתה כיון דלא מיגרשא ביה ושפיר מצי ליטלו הימנה ולחזור וליתנו והוי עבד דומיא דאינך, וא"כ י"ל דר' אמי דפשיט ממתני' ס"ל דקני את וחמור לא קנה כלום לכן דייק שפיר מדתני נכרי ולא תני עבד והוי נכרי כ"ש ש"מ דעבד כשר, ואין לומר דנקט עכו"ם דומיא דאינך דסגי שיטול הבעל הגט ויחזור ויתננו לה דהא גם הגט לא קנתה כיון דלאו בר שליחות הוא לשום דבר, משא"כ בעבד דבר שליחות הוא קנתה הגט וצריכה לחזור ולהקנות לו הגט בפירוש, ולא דמיא לאינך דכיון דנתן לה הגט לכריתות ולא קנתה להתגרש גם גוף הגט לא קנתה דס"ל קני את וחמור לא קנה כלום, אבל ר' יוחנן ס"ל דקנה מחצה א"כ בעבד לעולם קנתה הגט ולא דמי לאינך דאינן בני שליחות וסגי שיתננו הבעל ויחזור ויתננו לה ולא דמי לאינך ולא קשיא מעבד ודוק היטב, כן י"ל לחדד התלמידים, ולדינא י"ל דאם אינה מתגרשת בו ממילא צריכה להחזיר הגט דלא נתנו רק ע"ד שתתגרש בו, ואי איכא למימר דזכתה בגט י"ל אפי' בא לידה ממי שאינו בר שליחות מ"מ י"ל כיון שכבר בא לידה זכתה בו וצ"ע:

בגמרא מתקיף לה ר"א טעמא כו' לאו משום דכתיב כו' מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל. תמוה לי לדברי ר"א דאין עבד נעשה שליח הא בהדיא איתא במתני' תרומות הרשה את עבדו הרי מפורש דעבד נעשה שליח לתרום, וכן בפסחים פ' האשה אמר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח ומכאן כתבו התוס' בקידושין דף מ"ב דמוכח דאפי' בלא שותפות נעשה שליח וא"כ תמוה מאי ס"ד דר"א דבעינן דוקא ישראל לשליחות, ואיפשר דר"א ס"ל דעבד שלו מהני בלא טעם שליחות משום דיד עבד כיד רבו דמי מהני טפי משליח, כדאיתא כה"ג בפ' השואל לענין שאלה בבעלים דיד עבד כיד רבו דמי, אלא דהש"ס ס"ל דמ"מ אי לאו שליחות אינו יוצא כשאינו עושה המצוה המוטלת עליו בעצמו, ור"א בס"ד ע"כ ס"ל דעבדו עדיף משאר שליח וצ"ע, ומ"מ תראה איך תמוהים דברי מהר"ם שי"ף דהבין דלר"א באמת אין עבד תורם נעלמה ממנו מתני' הנ"ל וגם מבעל פני יהושע נעלמו משניות הנ"ל, ובזה יש ליישב דקשה מאי משני לא מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, וקשה מאן פלג ליה דילמא בעינן דומיא דאתם לגמרי, ולפ"ז י"ל דאדרבה כיון דמוכח דעבד אוכל בפסח כמ"ש וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו, והשתא תיקשי איך יזכה העבד בפסח שיומנה עליו ע"כ רבו מזכה לו וזכייה מטעם שליחות אם כן מוכח דנעשה שליח והיינו משום דלא סבירא ליה הסברא דידו כיד רבו דמי:

בתוס' ד"ה ונעשה כו' תימא לר"י כו' ואפי' שיחרר כולה חוץ מידה כו' עכ"ל כוונת התוס' כיון דעכ"פ היד שמקבל השפחה נשתיירה א"כ במה זכתה בגט כיון שהיד נשארה לו והיא קושיא עצומה ומהר"ם שי"ף נדחק בזה, ותימא שלא עמד על דברי התוס', ולהכי לא קשיא להו על חצי עבדו דחצי היד קונה חציו, אבל בעבד שאינו משחרר שום חלק מן היד קשיא להו שפיר:

במשנה אף הנשים כו' חמותה כו'. לכאורה קשה כיון דכולן נאמנות מה צריך למיחשב אותן שאינן נאמנות לומר מת בעלה, וי"ל דאיכא דאינן נאמנות דהיינו לרב יוסף בח"ל ולאביי בא"י דלא צריכה לומר בפ"נ דאילו אינן נאמנות:

שם מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח. נראה להביא מכאן ראיה לדברי הרמב"ם בפי"ב מגירושין שאם האשה עצמה הביאה גיטה אע"פ שאינו מקויים תינשא בו, והוא דלקמן בגמרא הקשה מהר"ם שי"ף דר"ע אמר קל וחומר ממיתה שהאשה עצמה נאמנת להביא גיטה ודייק מהר"ם שי"ף לימא ק"ו בפשיטות דאם נאמנת במיתה דליכא כתב כ"ש באיכא כתב, ונראה דלק"מ דהא עיקר לימודו של ר' עקיבא שנאמנת להביא גיטה כשאומרת בפני נכתב כדמסיק, ולשיטת הרמב"ם בהביאה גיטה אע"פ שאינו מקויים תינשא בו כל זמן שאין הבעל מערער, ועיקר לימודו של ר"ע הוא דאהני אמירת בפני נכתב וא"כ היינו לענין שלא יועיל ערעור הבעל אח"כ וא"כ בהא ליכא ק"ו ממיתה דליכא ערעור ולק"מ, והשתא נראה דלענין מ"ש הרמב"ם בהביאה גיטה שתינשא בו כשאין מערער שפיר יש לומר ק"ו ממיתה שאין כתב דנאמנת כ"ש ביש כתב שנאמנת, ואף דלאביי י"ל דכתב בהדי בפני נכתב עדיף אבל בלא אמירת בפני נכתב י"ל דאמירת מת בעלי מהני טפי, מ"מ כיון דלרב יוסף ע"כ כתב עדיף דמהני אפי' בחמש נשים כל שכן דמהני באשה שמביאה גיטה אף שאינו מקויים וכדברי הרמב"ם ודו"ק:

בתוס' ד"ה אדרבה כו' ורב יוסף סבר דמ"מ יכולים לקלקלה בח"ל ע"י עדים כו' עכ"ל. וקשה א"כ בא"י אמאי נאמנות דמה בכך דלאו עלה סמכינן מ"מ חשש קלקול להיכן אזל ואמאי נתנו להם נאמנות להביא הגט, ולולא דבריהם היה נ"ל כיון דבא"י עדים מצויים לקיימו א"כ האשה חוששת על עצמה ודייקא למצוא קיום ולברר שהגט אמת ואפי' אינה מוצאת קיום תחוש לעצמה כפי השערת שכלה אם כנים דברי הצרה חוקרת עד שתגיע לאמת, אבל בח"ל שאין עדים מצויים לקיימו רק עלה דידה סמכינן איפשר שהגט שקר ולקלקלה נתכוונה ולא יכלה לעמוד על האמת מאחר שאין מצויים לקיימו רק עיקר סמיכה על הצרה ויש לחוש דלקלקלה מכוונא, ואביי ס"ל איפכא דבא"י מצי לקלקלה די"ל דשקורי משקרא כדי שיערער הבעל, משא"כ בחוץ לארץ דלא מהני ערעור הבעל לא מקלקלא לה ומהימנא ודו"ק, ועיין בסמוך:

בגמרא א"ל אביי אדרבה בא"י דאי אתי בעל כו'. וקשה דהא בא"י לא חיישינן לערעור הבעל ומנסבינן לה משום דעדים