גרש ירחים פח

סלקא דעתך דמן התורה קאמר דהא מתרץ דנכרי כשר לכתיבה אמתני' אם כן הרי בהדיא קאמר דנכרי כשר אלמא לא בעינן לשמה אפי' לכתחילה וצ"ע:

בתוס' ד"ה אימא כו' אע"ג דסיפא כו' עכ"ל. לפמ"ש התוס' לעיל דף הקדום סוף ד"ה והא דרישא אתיא נמי כר"א וא"כ סיפא לא מוכחא דאתיא כר"א דוקא דאף דדיוקא דגדולה מצי מגרש הוא כר"א מ"מ י"ל דמתני' נקיט הקטנה דאתיא בין לרבי מאיר בין לרבי אלעזר:

בא"ד ובגמרא מפרש בסופרים העשויין להתלמד כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים, ויותר נראה דאי אתיא כר"מ יש לפרש רישא שהסופר הכינו בשביל אחר וקודם שבא האחר שרוצה לגרש בו דרכו להתלמד להקרות הגט כתוב וחתום שהיה בשביל פלוני ובא זה ואמר שמוכן ורוצה להתגרש בו וכשיבא חבירו יכתוב לו אחר, ובסיפא מ"מ רבותא טפי אחר שכבר נמלך ס"ד שיכול לנתקו לשם זה, משא"כ ברישא עדיין עומד לשם אחר, אלא דהש"ס נקיט למאי דס"ל כר"א י"ל ברישא שלא נכתב לשם כריתות כלל ומצריך להו בלא זו אף זו, אבל לר"מ נמי איכא לפרושי כדפרישית ודו"ק:

בפירש"י ד"ה והוא ששייר כו' ולא בעי לאוקמא בשגדול עע"ג והקשה מהרש"א א"כ מ"ט נכרי פסול כיון דמכשרינן בחש"ו ע"כ לא גזרינן טופס אטו תורף וא"כ אפילו בכותי ליתכשר, ומזה י"ל שהוכיחו הרי"ף והרמב"ם דקאי אדר"ה ומיירי בעע"ג, וי"ל בעע"ג בתורף לא מכשרי כיון שהוא מן התורה מחמרינן אפילו בעע"ג אע"ג דמהני מן התורה, וא"כ בחש"ו ועע"ג לא גזרינן טופס אטו תורף דתורף גופיה בעע"ג דרבנן משא"כ בכותי דלא מהני עע"ג גזרינן טופס אטו תורף, אבל לפירש"י קשה, ואיפשר לומר לפירש"י דכיון דמצינו לעיל בסוגיא דערכאות דף י"א בשמות שאינן מובהקין גזרינן דילמא אתי למיסמך עלייהו דיסברו שהם ישראל א"כ יש לומר בנכרי נמי איכא למיגזר כשיכתוב הטופס יסברו שישראל הוא ויכתוב גם התורף, משא"כ לעיל דאיירי בעע"ג שפיר קשיא ליה כותי נמי כיון דלא. מכשרת רק בעע"ג ליכא למיגזר שיסברו שהוא ישראל וא"ש, ובהכי ניחא דרב נחמן פריך לרב הונא א"ה כותי נמי דהתוס' נדחקו לעיל, ולפ"ז י"ל דרב נחמן אפי' הוה ניחא ליה לאוקמא בשייר מקום התורף דבהא בהנהו לא גזרינן טופס אטו תורף אבל בנכרי איכא למיחש שיטעו בו שהוא ישראל אבל הני ידיעי נינהו, אבל בעע"ג ס"ל גם בכותי ליכא למיגזר:

ועוד נראה לי דלא גזרו לענין הטופס כיון דמבואר לקמן דף כ"ו שהתירו לכתוב טופסי גיטין משום עיגונא א"כ אין להחמיר אם נכתב הטופס שלא לשמה לכן גם הני אין לפוסלן שהרי כבר הקילו בטופס שלא לשמה, משא"כ בנכרי איכא למיגזר כתיבה אטו חתימה שמא לא יכירו אותו ויחתמוהו בעד כדגזרינן לעיל בשמות שאינן מובהקין, אבל בחש"ו ידוע שאין חותמין שום שטר דחזקה אין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול, וכן נ"ל מלשון הרמב"ם שכתב בפ"ג דמותר להניח לחש"ו לכתוב הטופס והוא שיהיה גדול עע"ג אבל העכו"ם והעבד אין כותבין לכתחילה אפילו עע"ג שלא התירו טופסי גיטין שלא לשמה לכתחילה אלא מפני תקנת סופר כוונתו שלא הותר הטופס שלא לשמה לכן לא הותר בעכו"ם ועבד אפילו הטופס ובחש"ו התירו בעע"ג, ונראה דס"ל דבעע"ג מהני אפי' בתורף מן התורה לכן לא גזרינן בחש"ו אטו תורף דבעע"ג גם בחש"ו מן התורה מיקרי לשמה כדמוכח מחליצה ואפילו בשוטה מהני כאן כמ"ש התוס', ובעכו"ם ועבד לא מהני עע"ג דאדעתא דנפשייהו עבדי, וכמ"ש בספרי ג"מ דאדעתא דנפשיה היינו משום דלאו בני כריתות וליתא במצוה זו ע"ש ודו"ק:

וב"י הביא בשם רבינו ירוחם שכתב דגם עכו"ם כשר לטופס, וכן משמע מפירש"י, ותמה ב"י היכן רמוז כן בדברי רש"י, ונראה דרבינו ירוחם משמע ליה כיון דפירש"י דאיירי בלא עע"ג א"כ משמע בעע"ג אפי' בתורף כשר בחש"ו, אלא דקשה קושיית מהרש"א כיון דמיירי בטופס ולא גזרינן טופס אטו תורף גם נכרי יוכשר, לכן ס"ל לרי"ו דלפי האמת גם נכרי כשר לטופס והא דנקט עכו"ם פסול י"ל דהיינו בתורף ואפי' עע"ג פסול, ולהכי לא תני חש"ו דאינהו כשרים בעע"ג ולא שייך לישנא דפסול לכתוב דמשמע דליכא תקנתא ובאמת איכא תקנתא לעמוד ע"ג דמהני בחש"ו רק בנכרי פסול דליכא תקנתא בעומד ע"ג, אבל בחש"ו לא שייך לישנא דפסול דבעע"ג כשר, וא"כ ממילא כיון דכשר בחש"ו בטופס אף באינו עומד ע"ג ע"כ לא גזרינן טופס אטו תורף אם כן מהיכא תיתי לפסול בכותי, כן נ"ל ודו"ק, ובהכי ניחא בפשיטות דפריך לעיל מנכרי פסול ולא מוקי באינו עומד ע"ג, ולפ"ז ניחא דלענין פסול משמע דליכא תקנתא לנכרי לכתוב משמע אפילו עע"ג לכן פריך שפיר, עיין ריש סוכה ועירובין:

במשנה הכל כשרין להביא את הגט. כתב בספר פ"י שהרמב"ם כתב שאף הפסולים בעבירה פסולים לשליחות והא דלא חשיב להו במשנה היינו דהנהו דחשיב פסולין אפילו יש עדים על השליחות, אבל פסול דאורייתא אם יש עדים על השליחות לא מיפסל ע"ש, ולא ידעתי לדבריו הא נקט סומא שהטעם שאין יכול לומר בפני נכתב, וביש עדים על השליחות א"צ לומר בפני נכתב, וכן הוא בהדיא בש"ע סימן קמ"ב סי"ב, לכן נראה דמילתא דפשיטא הוא שרשע אינו נאמן לשום דבר שצריך עדות דהא דייקינן בשילהי פ"ב דר"ה ממתני' דנקט זה הכלל כל עדות שאין אשה כשירה לה אף הם אין כשירין לה ודייקינן דגזלן דבריהם כשר לעדות אשה, אבל גזלן דאורייתא פשיטא דפסול ובחש"ו קמ"ל שהם מצד עצמם אינן בני שליחות אפי' יש עדים שמסרו להם דלגופא ודאי לא איצטריך, ובאמת קשיא לי במתניתין איך עריב סומא פסול דרבנן משום בפני נכתב עם הני דפסילי משום שאינן בני שליחות ולא עוד אלא שהפסיק בין חש"ו לנכרי בסומא וה"ל למיתני פסולי דאורייתא בהדדי, ואיפשר לומר דקמ"ל בסומא לא מהני קיום חותמיו והיינו משום דנהי דנאמן על השליחות היינו משום דליכא ריעותא אבל בסומא דאיכא ריעותא דמה לו למסור למי שלא יוכל לומר בפ"נ לכן צריך ראיה על השליחות אף שנתקיים, וזה איפשר טעמו של הרמב"ם בפסול לא מהני קיום חותמיו דיכול לערער מאחר שיש ראיה לדבר דלמה ימסור לפסול, מיהו בש"ע פסק בנתקיים בחותמיו כשר א"כ משמע גם סומא נאמן על השליחות אף שאין יכול לומר בפ"נ, עמ"ש בגמרא:

בגמרא בשלמא חש"ו דלאו בני דעה נינהו. פירש"י דגבי שליחות איש כתיב, עיין פירוש הר"ב ריש תרומות היכא דנפקא שליחות, ע"ש בשם הירושלמי דממעט נמי חרש ושוטה:

בתוס' ד"ה נכרי כו' המ"ל כו' אלא נקט טעמא דשייך גם בעבד. לדברי ר"י הלוי דס"ל דעבד כשר להולכה תיקשי הך גירסא דנקט נכרי דלאו בר היתירא, משמע משום שאינו בתורת גיטין ומה"ט אימעיט גם עבד, ועיין בר"ן שכתב שיש גירסא אחרת דלאו בר תורה הוא, והוא דחוק דגם לשון לאו בר תורה משמע שאינו בתורת כריתות, והנלע"ד בדעת הר"י הלוי והוא דבודאי בלא"ה יש להבין במשנה דלא מהני קיבל הקטן והגדיל ואמאי לא יועיל הא כתב הרא"ש בקידושין דף מ"ה דאפילו בארצויי ארצי קמיה מיקרי שליח דמ"מ ניחא ליה כדאמרינן התם בגמרא, וא"כ יש להבין כיון דמ"מ דעת הבעל שיהיה שליח לגירושין לו יהיה שיעשה שליח אח"כ כיון שעכ"פ נתרצה, אלא דלזה י"ל דהשליח שנותן הגט לאשה ומגרשה הוא במקום הבעל לכן בעינן שיבא לידו מתחילה מכח הבעל בשליחות הבעל וכיון שבשעה ששלחו הבעל לא היה בר שליחות לכן לא מהני מה שנתן הבעל כחו בשעה שלא היה בר שליחות אף שידענו שהוא רוצה מ"מ אינו במקום הבעל לגרש לכן לא מהני השליחות אחר משא"כ בארצויי ארצי קמיה שהיה אז בר שליחות מהני שפיר, וע"פ זה נראה דבעבד שהוא בר שליחות לכל מילי ואיתא לקמן בטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני פירש"י הטעם דלא מיקרי נתינה וא"כ אי הוה נתינה הוי מועיל אפי' טלי גיטך מעל גבי קרקע, וא"כ י"ל דלענין הולכה לא איכפת לן במאי דלאו בר כריתות הוא דהא הוא מגרשה בגט שנותן לה אלא דבעינן שינתן לה בכח הבעל וכיון דעכ"פ על גוף הנתינה נעשה שליח אף שאינו בן כריתות מ"מ הרי בא הגט לידה מכח נתינת הבעל וכיון דנתינת השליח כנתינת הבעל אף שאינו בר כריתות הרי אפי' טלי גיטך מע"ג קרקע היה מועיל אלא שאינו בכח נתינת הבעל וכאן לנתינה נעשה שליח ובא לידה מכח הבעל לא איכפת לן מה שאינו בתורת גיטין וקידושין משא"כ לענין קבלה שמתגרשת ע"י קבלתה והוא הכורת לכן ע"י קבלת העבד לא נעשה הכריתות, ועיין בר"ן בשם הרמב"ן, ואולי בכלל דבריו דבריי עכ"פ ביארנו היטב הסברא, והשתא איפשר לומר הגירסא דלאו בר היתירא הוא היינו משום הא גופיה דאינו בשליחות ואינו דומה לשליח שיוכל להתיר אשת חבירו בכח שנמסר לו מן המשלח אבל בנכרי לאו בר היתירא מחמת שאינו בר שליחות אף שדעת הבעל שתתגרש, מכל מקום אין יכול למסור בידו כח ההיתר כיון שאינו בר שליחות, ודוק היטב:

בגמרא אלא סומא אמאי לא כו'. ויש לדקדק לפי מה שנראה מהג"א ממהרי"ח בפ' החובל דהלכה כר' יהודה דסומא פטור מכל מצות האמורות בתורה, וכדמשמע דרב יוסף גופיה בפ' החובל דף פ"ז דמספקא ליה אי הלכה כרבי יהודה דסומא פטור מן המצות א"כ לאו בר כריתות הוא ולכך פסול, ועיין מ"ש בחידושי ליו"ד סימן א' ס"ק י"ט, וי"ל כמו שכתבו התוס' לעיל דף הקדום בד"ה והא דחש"ו מיקרי בני כריתות כיון שאם ישתפה השוטה ויגדל הקטן יהיו בני כריתות י"ל גם בסומא שאם יתפתח יהיה מבני כריתות, מיהו יש לחלק דבשלמא חש"ו שאין החסרון רק דפומייהו כאיב להו וחסרון שכל ואין כח בידו לעשות הכריתות מ"מ נקראים בני כריתות מצד עצמן אבל כאן שהוא בדעת שלם ואעפ"כ הוציאתו התורה מכלל הכריתות י"ל ודאי דמי לנכרי אף שאיפשר שיתגייר מ"מ לאו מבני כריתה הוא, וגם לפי זה אם הוא סומא שאין תרופה למכתו כגון שנקרו עיניו לגמרי א"כ אינו מבני כריתה ואינו בתורת