גרש ירחים פז

בא"ד ונראה דלא שייך למיפסל כו' במידי דלא בעי שליחות ולא לשם עדות כו' עכ"ל. לכאורה אין טעם בסברא זו, ונראה כוונת התוס' דבשלמא אי בעי שליחות בעינן שיהיה כמו המשלח בן כריתות, וכן היכא דאיכא עדות הרי עיקר הכריתות ע"י העדות שחותמין העדים, לכן בעינן בני כריתות כגון בערכאות דאף דלא משקרי מ"מ אי איפשר שתתגרש ע"פ חתימתן שע"י החתימה נגמר ספר כריתות, משא"כ למ"ד ע"מ כרתי הרי הגט בלא עדים אינו כורת רק ע"פ ע"מ ואין עיקר הכריתות ע"י הכתיבה רק ע"י ע"מ ולא בעינן לכתיבה בני כריתות, אלא דקשה לי כיון דליכא דלא ליהוי מבני כריתה אלא חש"ו ועבד וכותי והני לאו בני עדות נינהו, וא"כ מאי נ"מ בהא דלאו מבני כריתה וה"ל לאקשויי לאו בני עדות נינהו דהך דלאו מבני כריתה אין לו מציאות כלל, והתוס' לעיל כתבו דה"ה דמצי למיפרך הא לאו בני עדות נינהו ואי לא שייך כלל רק בעדות אמאי שביק העיקר ותפס הטפל שאין לו מציאות כלל, ונראה דנקט האי לישנא משום דבני עדות לא שייך להקשות כ"כ שהרי ערכאות בחזקת נאמנים ועדות הוא לא איברו סהדי אלא לשיקרא, לכן פריך בהא דלאו מבני כריתה לא שייך להכשיר עדותן אע"פ שאין משקרין:

בא"ד ועוד אור"י כו' וס"ד כו' דגזרינן כתיבה אטו חתימה כו' ומהני אפי' בשוטה כו' עכ"ל. לכאורה הוא תמוה כיון דשוטה פסול לכתיבה משום גזירה כתיבה אטו חתימה א"כ כ"ש כי מכשרת בעע"ג איכא למיגזר שיסברו להכשיר נמי בחתימה, מיהו נראה דודאי בחש"ו פשיטא דלא שייך לגזור כתיבה אטו חתימה דלאו בני עדות הם, אלא מיהת כיון דגזרו לכתוב לשמה משום כתיבה אטו חתימה וכיון שצריך לכתוב לשמה ממילא הנהו פסילי דלאו בני דיעה נינהו לכן בעע"ג מכשירין אפי' בשוטה דהא לא שייך למיגזר כתיבה אטו חתימה בהנך דלאו בני עדות נינהו וכיון דבעע"ג חשיב כוונה בחרש וקטן גם בשוטה לא גזרו והשוו אותו, מיהו קשה מאי משני לפי פירושם דנכרי לדעתיה דנפשיה עביד מ"מ קשה כיון דבנכרי נמי ליכא למיגזר כתיבה אטו חתימה ובשוטה נמי לא מהני גדול עע"ג מדינא רק בכתיבה דרבנן א"כ למה גזרו טפי בנכרי מבשוטה, ואי איכא למיגזר בכותי כתיבה אטו חתימה א"צ כלל לסברא דאדעתא דנפשיה עביד דהא לחתימה ודאי פסול דלא בר כריתה הוא, ודוחק לומר דבנכרי איכא למיגזר אטו דברים אחרים כגון עיבוד ס"ת ותפומ"ז דנכשיר בעע"ג ובהא לא מהני מאי דמשני דאדעתא דנפשיה עביד דזה דחוק דא"כ נגזור בשוטה אטו חליצה, וע"כ לא גזרינן כי הא וצריך עיון, ופירושו דחוק באמת:

בא"ד והא דתנן לעיל תלשו כו' מיירי ששייר מקום התורף כו' עכ"ל וקשה לפ"ז מאי פריך הכא והא לאו בני דיעה נינהו כי היכי דניחא ליה לעיל לאוקמא בשייר מקום התורף לוקמא גם מתני' בהכי כדמוקי שמואל באמת גם הכא וצ"ע:

ולולא דבריהם היה נלע"ד כפי פירושם דודאי בס"ד ס"ל דגם לר"י בעינן הכתיבה לשמה, והוא מבואר עפמ"ש בספרי גט מקושר דף ס' ע"ד בפירושא דברייתא דמייתי לקמן כשהוא כותבו כאילו כתבו לשמה, ומפרש כשהוא חותמו כאילו כתבו לשמו ושם מבואר הפירוש, דודאי עיקר ספר כריתות הוא הכתיבה גם לר"מ, אלא דר"מ ס"ל כיון דכתיבה לחוד לא מוכחא כלל שנכתב לכריתות דכתיבה יכול לכתוב מה שירצה ולזרוק לאשפה לכן לא קפדינן בכתיבה וע"י החתימה נעשה עיקר הספר כריתות לכן ע"י חתימה נתקן הספר כריתות כאילו נכתב לשמה ע"ש, ולפ"ז א"צ לדחוק כלל די"ל בס"ד ס"ל דלר"מ נמי בעינן הכתיבה לשמה שעיקר ספר כריתות הוא הכתיבה ולא סלקא דעתך דבחתימה מיתקן הכתיבה, מיהו לענין מחובר פשוט ליה דלר"מ לא קפדינן במחוסר מעשה רק אחר החתימה דקודם חתימה בלא"ה מחוסר עיקר המעשה שהוא החתימה ולא קפדינן במחובר רק מה שהוא קודם נתינה, וא"כ א"צ לדחוק כלל דודאי י"ל בס"ד גם לר"מ בעינן כתיבה לשמה, ובהכי ניחא הלשון לקמן דאמר רבי יוחנן כאן הודיעך שאין כח לשמה ור"מ היא, וכשפת יתר הוא דאטו לא ידעינן פלוגתא דר"מ ור"א, אלא נראה דכל כי האי צריך לאשמועינן אפי' לר"מ מטעמא דפרישית, ודוק היטב, ואיפשר גם רש"י מפרש כן רק לתירוצא דר"ה משמע ליה דלא פליג ארב נחמן דלר"מ לא בעינן לשמה:

והא דלעיל דף ג' מייתי ראיה ממחובר על לשמה י"ל דאמסקנא סמיך, ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' שם סוף ע"ב מאי ס"ד דמחובר כשר בדיעבד ולשמה יפסל מדרבנן, ולפ"ז לק"מ דלענין לשמה משמע לן דכתיבת ספר כריתות יהיה לשמה, משא"כ לענין מחוסר מעשה קודם חתימה לא איכפת לן דכל גט מחוסר מעשה לר"מ קודם חתימה אלא דבאורייתא לא משמע ליה לחלק בהכי ודו"ק, וסוגיית הש"ס לעיל איכא לפרושי ואלא רבי מאיר היא וכי לא בעי כתיבה לשמה מדאורייתא מדרבנן בעי ודאי הוה מצי למימר אפילו מדאורייתא לחלק בין לשמה למחובר, אלא דסמיך אמסקנא לאוכוחי דאפי' מדרבנן לא בעי לכן לא חשש להאריך דמדרב נחמן מוכח דאפי' מדרבנן לא בעי, עיין היטב ודו"ק:

בא"ד ונקט חש"ו וה"ה נכרי אי נמי כו' דרישא אתיא נמי כר"א ולדידיה דוקא חש"ו כשרין בעע"ג עכ"ל. הך נמי ספיקא דהתוס' אי אתיא כר"מ י"ל לר"א בעינן שליחות בכתיבה ואי אתיא כר"א לא בעינן שליחות דהא כשר בעע"ג, מיהו יותר נראה דלהך תירוצא דלר"מ נמי בעינן לשמה מדאורייתא ואפ"ה מכשיר בעע"ג לרב הונא א"כ מוכח דלא בעינן שליחות בכתיבה ואין הספק רק לפירוש אמצעי של הר"י ודו"ק:

(דף כ"ג ע"א) בפירש"י בד"ה והוא כו' וסיפא דקאמר שאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו עדי מסירה כו' עכ"ל. צ"ע כיון דאמציעתא קאי יש לפרש כפשוטו שאשה כותבת גיטה ואין חשש שכתבה בלא דעת הבעל להתגרש שאין חשש לפי שאין קיום הגט אלא בחותמיו שע"י ע"ח עיקר הקיום אפילו לר"א ודאי אם הביאה גט שחתומים עליו עדים נאמנת להתגרש אבל בלא עדים אינו כלום לכן שפיר יכולה לכתוב גט לעצמה דעדים לא יחתמו אם לא ישמעו מפי הבעל, ותדע דבעדיות פ"ב מסיים ג"כ שאין קיום הגט אלא בחותמיו אף דלא מייתי הך דהכל כותבין, וא"כ פשוט דקאי אהך דאשה כותבת גיטה כדפרישית, ועיין לקמן בגמ' דף כ"ו אימא ר"מ היא מדקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו נראה דהיינו לישנא בעלמא משמע הכי ועיין פירש"י שם:

בתוס' ד"ה אלא מעתה כו' פי' בשלמא כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתין דהא לאו בני דיעה נינהו עכ"ל. נראה דהתוספות ס"ל דבהני ס"ד דרב נחמן דמהני לשמה דידהו דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יש להם ובפרט לפר"י אמצעי דס"ד דבעינן לשמה מדרבנן ובדרבנן מהני בקטן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומהני אפי' בשוטה להך ס"ד, אבל ר"ה דלא ס"ל שיועיל מכח זה רק מכח עע"ג תיקשי נכרי נמי, אבל לר"נ י"ל בחש"ו מהני אפילו בלא עע"ג ובנכרי אפי' עע"ג לא מהני, לכן לר"ה הדרא קושיא לדוכתין הא לאו בני דיעה נינהו לר"ה דס"ל דלא מהני כתיבה דידהו, ונראה דהתוס' הוצרכו לזה לפי' ב' וג' של הר"י, אבל לפי' קמא י"ל דרב נחמן ס"ל דמתני' ר"מ היא ולר"מ לא בעי כתיבה לשמה והך כותי פסול כר"א וה"ה חש"ו ונקט נכרי לרבותא כמ"ש התוס' בפי' אמצעי, אבל אי מתני' ר"א ונקט כותי משמע אפי' בגוונא דכשר בחש"ו פסול לרבי אלעזר בכותי ודו"ק:

בגמרא ההיא ר"א היא כו' והא ודאי נכרי אדעתא דנפשיה קעביד. להך גירסא דהוא תירוצא הוא כשפת יתר דפשיטא דלרבי אלעזר לא כשר בנכרי ולהך לישנא לא צריך לאוקמא בעע"ג, וצ"ל דנקט אפי' בעע"ג פסול בכותי, מיהו יותר נראה דודאי למאי דמסיק בחולין דף י"ג דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדרבנן אית ליה וא"כ אי לאו טעמא דאדעתא דנפשיה עביד בטופס דרבנן ה"ל לאכשורי, לכן צריך לטעמא דאדעתא דנפשיה עביד דאפי' לטופס פסול, מיהו להך גירסא שכתב ברש"י דהוא קושיא והא ודאי נכרי אדעתא דנפשיה עביד קשה מאי ס"ד לאקשויי דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד הא פשיטא דרב נחמן ס"ל לר"מ לא בעי דהא בהדיא קאמר לענין כתיבה כשר ממתני' ומאי קשיא ליה השתא טפי בתר דמוקי לברייתא דנכרי פסול דקאמר ר"א היא הא פשיטא דלר"מ קאמר דנכרי כשר ומאי מוסיף בהא דאמר רב נחמן אפילו מצאו באשפה כשר, ואיפשר לומר הקושיא והא כותי אדעתא דנפשיה עביד בענין אחר, והיינו למאי דאיתא באה"ע סימן ק"כ גזל נייר וכתב עליו גט כשר אפילו קודם יאוש דקנאו בשינוי, וא"כ י"ל הנכרי שכותב י"ל אדעתא דנפשיה עביד לקנותו וא"כ כי יהיב הגט לבעל דילמא לא מכוין לאקנויי ליה וגם נכרי ודאי לא ידע לאקנויי, וא"כ י"ל שיופסל בשביל כך דלא גירש בשלו, וע"ז משני אמר ר"נ אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר והיינו רבותא דאפילו מצאו באשפה שיש לחוש שמא לא נתייאש א"כ אינו שלו ס"ל מ"מ כיון דחתמו העדים בשבילו הרי קנאו בשינוי אף שכבר היה כתוב מ"מ נעשה בו שינוי במקצת שחתמו בו העדים וקנה לכולו, ועיין מ"ש לעיל דף ד', ולפ"ז אפילו גזל גט והחתים עליו עדים קנאו בשינוי מכח חתימת העדים, ועיין בספרי גט מקושר דף מ"ב אות נ' מה שהקשתי על רמ"ה וצ"ע דמ"מ לא יקנה רק המקצת, לכן צ"ע טובא בזה:

ותו תמוה לי לפי גירסא זו שהוא קושיא, וכן נראה מדברי התוס' לעיל א"כ כיון דהוא קושיא דכותי ודאי אדעתא דנפשיה קעביד ולא מיקרי לשמה ואמאי מכשיר רב נחמן נכרי לכתיבה כדדייק מן המשנה, וע"ז קאי שינויא דמשני רב נחמן אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה כשר, א"כ היכי קאמר לעיל דף ד' וכי תימא אנן מדאורייתא קא מתנינן לה א"ה אומר היה ר"מ ד"ת מיבעיא ואיך ס"ד לומר כלל דמדרבנן בעי כתיבה לשמה הא רב נחמן משני ליה לתרוצי אהא דנכרי כשר א"כ מוכח דכשר אפילו מדרבנן דבשלמא אי מילתא באפי נפשה היא איכא למימר שפיר דמן התורה קאמר אף דמצי לאוכוחי מדאמר רב נחמן נכרי כשר מדיוקא דמתני' לא נחית הש"ס להכי, אבל אי רב נחמן משני הא אהך גופיה דדייק דנכרי כשר איך