גרש ירחים פו

החתימה שאחר שהודה הלוה שלא נעשה בו זיוף שפיר הוי שטר מצד עדי החתימה והיינו אחר שיודה בפני עדים באותו יום שנחתם דמהימן בודאי שהרי יש בידו לכתוב שטר אחר כרצונו והשתא אם אותן העדים ששמעו הודאת הלוה והם מכירין לאחר זמן שלא נעשה בו זיוף ראוי היה להכשירו מצד עדי החתימה שהרי נתברר לנו שאין בו זיוף, אלא דמצד עדי חתימה תליא אי בעינן ראוי לעמוד ימים רבים א"כ כשילכו העדים המכירים השטר אינו ראוי לעמוד לכן הוא פסול שאין זה כתיקון שטר שהרי צריך העדים שראו אותו בשעת הודאת הלוה לכן כיון שאינו כתיקון שטר ה"ל מפי כתבם ואינו כלום וכיון דפסול מצד עדי חתימה אפי' איכא עדי מסירה פסול כמו בנחתם בקרובים דה"ל מזוייף מתוכו כדאיתא בסנהדרין דף כ"ח גבי מתנתא דחתימי עלייהו תרי גיסי לכן ס"ל לר' אלעזר כיון דפסול מצד ע"ח גם ע"מ לא מהני מידי, ור' יוחנן ס"ל דגם מצד ע"ח יש להכשירו מאחר שעכ"פ יש עדים שלא נזדייף וכדפרישית, אף דאם ילכו העדים יופסל השטר לא בעינן למען יעמדו רק לעצה טובה וא"כ אין טעם לפוסלו דלא מיקרי מזוייף מתוכו, והשתא א"ש גם בקידושין בכתב על החרס אם אין עדים חתומים בו שאין הכשירו רק ע"י ע"מ ושטר שע"י ע"מ א"צ שיהיה ראוי לעמוד ימים רבים לכ"ע דכיון שאין הכשירו רק מכח ע"מ לא הוי מפי כתבם, כן נלענ"ד ברור ונכון פירוש הסוגיא, ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו במה שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, ועמ"ש לעיל דף י"א:

והא דאמר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשטרות לא היינו משום דבשטרות דרך להחתים עדים וכיון דמצד *) ע"ח פסול בשטרות לא מהני ע"ח דהוי מזוייף מתוכו, ובשטרות חתומים לא הכשיר עדי מסירה כיון דנידון מצד הכשר חתימה וזה אינו מועיל מיקרי מזוייף מתוכו כיון דבעינן לימים רבים:

**(הג"ה בח"מ סימן מ"ב מבואר היטב:

)** במשנה הכל כשרים לכתוב הגט. מה שהקשה בפ"י איך מכשירין בכתב קטן הא ינוקא אקנויי לא מקני ואף דהקלף של בעל מ"מ החלק שע"י כתיבה שלו איך יקנה הא אקנויי לא מקני, ואין דבריו ברורים דאין לקטן זכייה רק כשדעת אחרת מקנה, אבל מציאת קטן אינו אלא משום דרכי שלום, וכמ"ש התוס' לקמן פ' התקבל דף ס"ד ע"ב ד"ה שאני, וגם בשכר כתיבה אפי' אי אומן קונה בשבח כלי אין לו קנין רק כל זמן שאינו משלם לו שכרו אבל במשלם א"צ לחזור להקנות כלל וא"כ ממילא כשנותן לו שכרו דנוטל ממנו החפץ בע"כ א"צ הקנאה כלל:

בתוס' ד"ה והא כו' והא דתנן פ"ק דחולין וכולן ששחטו כו' מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה כו'. לכאורה איפשר לומר דלא מהני עומד ע"ג רק במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דכאן בגט דמוכחא מילתא הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אבל בשחיטה לא מיקרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לא מהני עע"ג, ובחליצה נמי איכא למימר דנקרא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אלא דאכתי לא אתי שפיר למה שוטה פסול לחליצה, וצריך לחלק כמ"ש התוס':

בא"ד וכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר עכ"ל. וקשה מנ"ל הא, וברא"ש איתא דרוב אין בקיאין לכתוב, וקשה על זה אכתי נימא וכתב אבעל קאי ואי משום דרוב אין בקיאין נימא דבעינן שליחות ושלוחו של אדם כמותו כדנפיק מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, וכי כולן שוחטין והלא א' שוחט אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו, וא"כ שייך שפיר וכתב אף שאין יכול לכתוב מחמת שלוחו של אדם כמותו, ואי משום דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי לאשוויי שליח הא לא שייך בכה"ג כמ"ש בספרי ג"מ, ועוד דלפי האמת לא משכחת לה כתיבה בלי שליחות דהא הבעל צריך לומר כתבו וא"כ ממילא נעשין שלוחי הבעל, אף למ"ש התוס' דטעם כתובו משום לשמה מ"מ ממילא שליחות הוא, וא"כ שייך שפיר וכתב ונימא נמי דבעינן שליחות דהא הסופר לא סגי דלא ליהוי שליח הבעל כיון דבעינן לשמה ומפי הבעל ממילא שליח הבעל הוי, ואיפשר דוכתב קאי ע"י אחר אפי' אינו בר שליחות כגון חרש שוטה וקטן וא"כ עיקר הטעם משום דוכתב משמע אפי' אינו בר שליחות, ובזה איפשר ליישב הסוגיות דלעיל פריך הא לאו בני כריתה נינהו משמע דבעינן שליחות, וכן דייק הרא"ש מהך דעשו עדים שליחותן פ' התקבל אלמא בעינן שליחות, ולפ"ז י"ל ודאי כפשטא בעינן שליחות דוכתב אבעל קאי דאף דקאי אסופר מ"מ כיון דכתיב וכתב לה לשמה הוי שליחות ממילא שהרי הבעל הוא המצוה והיינו שליחות, אלא די"ל וכתב קאי אפי' אחרש שוטה וקטן דלאו בני שליחות נינהו ופריך הא לאו בני דיעה נינהו וא"כ אין אתה יכול לומר וכתב קאי נמי ע"י אותן שאינן בני שליחות, ומשני בעע"ג א"כ שפיר יש לומר דלא בעינן שליחות דאפי' חש"ו כותבין והנהו לאו בני שליחות נינהו, מיהו לר"י אמר שמואל דמוקי בשייר מקום התורף י"ל דס"ל דקרא לא איירי בעע"ג וא"כ ממילא לא סגי לכתיבה בלא שליחות וא"כ ממילא עכו"ם פסול משום דלאו בני כריתה נינהו והיינו דפריך לעיל דף י' ע"ב והא לאו בני כריתה נינהו דס"ל כאוקימתא דשייר מקום התורף א"כ מיפסלי ממילא משום דלאו בני כריתה נינהו, ובזה יש ליישב קושיית התוס' מחולין דבעע"ג הוי כוונה, ולפ"ז י"ל דסוגיין שם כמ"ד ששייר מקום התורף ואפי' עע"ג לא הוי כוונה, לכן ע"כ לא סגי אלא שיכתוב בציווי הבעל דאל"כ לא הוי לשמה וממילא הוי שליחות, ודוק היטב, מיהו אכתי אי איכא למימר וכתב אפי' ע"י עבד י"ל דלא בעינן שליחות דעבד אין בו שליחות מאחר דלא שייך בתורת גיטין כדלקמן, ועיין בספרי גט מקושר ותמצא נחת בדברים ברורים לאמתה של תורה נאמרים, ועמ"ש לקמן בא"ד בשיטת התוס' ורא"ש:

בא"ד והא דאמר לעיל יכילנא למיפסל לכולהו גיטי כו' עכ"ל. לא ידעתי איך נמשך זה ממ"ש דכיון דבאמת צריך להיות ע"פ הבעל וא"כ אפילו בעינן שליחות אין לפוסלו דהאשה היא בתורת גיטין וקידושין שהרי נעשית שליח וא"כ אין ענינו לכאן וצ"ע:

בא"ד אבל קשה כו' ותיפוק ליה דלאו בני כריתה נינהו כו' ומאי צריך כו' עכ"ל. התוס' נדחקו, ולענ"ד נראה ליישב גם לשיטתו והוא דודאי לפמ"ש התוס' ורא"ש וכתב קאי אסופר ולא אבעל וא"כ משמע וכתב כל דבר כתיבה הוא יכול לכתוב וא"כ אין חילוק מי שכותב הוא בכלל וכתב, אלא דכיון דבעינן לשמה א"כ ממילא מי שאין יכול לכתוב לשמה אין יכול לכתוב ולא מצי קאי עלי' וכתב, והיינו דפריך כאן והא לאו בני דיעה נינהו דאפי' נפרש וכתב מאן דהוא מ"מ כיון דבעינן לשמה ואינהו לאו בני דיעה נינהו ממילא אין יכולין לכתוב ולא מצינן למיכללינהו בכלל וכתב, ומשני בגדול עע"ג שפיר הוי בכלל וכתב, ופריך אלא מעתה נכרי דבשלמא אי לא מצינן למיכלל בכלל וכתב רק מי שכותב לבדו לא קשיא נכרי די"ל דנכרי ודאי אינו כותב לשמה ואינו בכלל וכתב דתברא בצידה דבעינן לה לשמה, אבל כיון דאמרת וכתב יהיה מי שיהיה רק דממעטת משום לשמה א"כ נכרי נמי, ומשני כותי לאו בכלל לשמה הוא והשתא ממילא אינו בכלל וכתב, והשתא לפי האמת דבנכרי לא שייך לשמה א"כ ממילא לא נתרבה מוכתב שום מאן דלא מבני כריתה הוא כיון דוכתב לא קאי אלא אמאן דכותב לשמה א"כ ממילא אין להכשיר בכותי דלאו בר כריתה הוא והוא נכון, אלא שעדיין צריך ישוב נימא דוכתב קאי נמי אעבד ועבד נמי אינו בתורת גיטין וקידושין כדלקמן, מיהו לענ"ד איפשר לומר דעבד מיקרי בר כריתה ודוקא לענין שליחות נתמעט הואיל דמרבינן אתם גם אתם בני ברית יש לפרש שנכרת הברית עמו על הדבר שנשתלח, לכן כותי אינו בן ברית וגם עבד במידי דלא שייך ביה לא נכרת ברית עמו על דבר הזה שלא שייך עליו דין גיטין וקידושין, אבל מבני כריתה לא נתמעט כיון דאיתקש לאשה דיליף לה לה מאשה י"ל דשייך לכריתות שאין הגט אלא מכשירי הכריתות והוא חייב בכל המצות כאשה שפיר מיקרי בר כריתה, ועיין בספרי גט מקושר דף ט"ז ועיין בסמוך:

בא"ד אבל קשה דמשמע דלא פסיל כותי אלא משום דלדעתיה דנפשיה כו' ומה צריך לאתויי נמי ברייתא דנכרי פסול עכ"ל והקשה מהרש"א דאדרבה איפכא תיקשי להו מאי פריך מנכרי אחש"ו הא כותי לאו בר כריתה הוא ולא תירץ כלום, ונראה דבלא"ה קשה וכי משום דלאו בר כריתה הוא לא צריך לאתויי הברייתא ע"ז, ואי משום דלעיל דף י' פריך והא לאו בני כריתה נינהו ולא מייתי הברייתא אין זה דיוק כלל דהכא בעי לאתויי דאפי' עע"ג דומיא דחש"ו פסול נכרי, לכן נראה ברור דכבר נכלל בקושיא ראשונה דל"ל טעמא דמדעתיה דנפשיה עביד היינו דלא צריך לשנויי הך דמדעתיה דנפשיה עביד, ומה שכתבו עוד ומה צריך לאתויי ברייתא הקושיא על הברייתא עצמה רצוני לומר הברייתא עצמה לא צריכה לאתויי דנכרי פסול, וכוונתם בזה ע"פ מה שכתבו התוס' לקמן דף כ"ג ריש ע"ב שהקשו אי עבד פסול להבאה אמאי תנן נכרי ליתני עבד, ותירץ ר"ת דקמ"ל דנכרי אע"פ שדעתו להתגייר מ"מ פסול ר"ל דבמשנה כותי ונתגייר פסול ובהא אינו שייך זה רק אי טעמא משום שליחות י"ל דנכרי הוי רבותא טפי שהרי עדיין הגט בידו ובשעת אמירה שמסר לו הגט היה כבר דעתו להתגייר ס"ד טפי שיועיל, אבל אם הטעם משום דלאו בר כריתות הוא לא מהני כלל מה שדעתו להתגייר, והשתא נראה דהתוס' ס"ל כדעת הפוסקים דעבד לא שייך ביה אדעתא דנפשיה קעביד שהרי חייב במצות, מיהו אי לאו בני כריתה גם עבד לאו בר כריתה שהרי אינו בתורת גיטין וקידושין, וקשיא להו שפיר אמאי תני ברייתא נכרי דמשמע דטעמא משום לשמה וא"כ עבד כשר, ובאמת כיון דלאו בר כריתות הוא גם עבד פסול אע"פ שכותב לשמה, לכן כתבו לקמן באותו דיבור וברייתא דנקט נכרי פסול ר"א היא ונקט נכרי לרבותא כו' אי בעינן שליחות, ואי לא בעינן שליחות נקט נכרי דפסול בכל ענין אפי' עע"ג ע"כ, והיינו דאי בעינן שליחות לא קשיא אמאי לא נקט רבותא טפי בעבד די"ל דקמ"ל אפי' נתגייר וכמ"ש התוס' לקמן דלענין שליחות הוי בנכרי רבותא טפי אע"פ שנתגייר וכותב מפי הבעל מ"מ כיון שציוה לו כשהוא כותי לא מהני אף דעדיין כותב בכח אמירתו הראשונה דלענין שליחות הוי נכרי רבותא טפי ואי לא בעינן באמת עבד כשר, אבל לענין לאו בני כריתות ודאי אין טעם במה שדעתו להתגייר וקשיא להו שפיר אמאי נקט נכרי דטפי ה"ל למינקט עבד דלאו בר כריתה הוא אע"פ שכותב לשמה, כן נ"ל ברור, ודוק היטב: