גרש ירחים פד

והתם ודאי לא שייך לטמא מה שגדל אחר כך אם כן לא שייך למיזל בתר העיקר כיון דהגדל ודאי טהור, ולר"ש יש לומר דאינו חשוב כמחובר כלל כיון דאיירי בעציץ שאינו נקוב ולא קשיא לאביי כלל דלא אזלינן כלל בתר ענף, ולרבא נמי י"ל כיון דהגדל מחדש ודאי טהור כולו טהור לת"ק, ולר"ש ס"ל כיון דכבר נטמא לא נפיק מטומאתו ע"י הענף הנוטה לחוץ, משא"כ הכא דלענין אם יש לו דין ח"ל או א"י אמרינן דלא קיבל דין א"י כלל מאחר שהנוף בח"ל, ודוק היטב:

ועיין ברמב"ם בפ"ב מטומאת אוכלין דין ט', וכפמ"ש הכ"מ שם ס"ל דהפלוגתא בעציץ שאינו נקוב, ולר"ש היוצא לחוץ על האויר הוא טמא והנטוע בפנים טהור, וקשה לפ"ז לרבא דס"ל בתר נופו אזלינן אפי' בנקוב וכולו חשיב מחובר לח"ל ע"י יניקת הנוף, וי"ל דרבא כת"ק דר"ש דס"ל דאזלינן בתר הנוף, ובפ"י לא עיין שפיר בדברי הרמב"ם, וכתב על הרמב"ם מה שלא כתב:

בד"ה ובדאשרוש כו'. עמ"ש בחידושי שילהי ב"מ בארוכה בסוגיא זו לפי ששם מקומו:

בא"ד ותימא דלא מייתי הכא מערלה עכ"ל והקשה מהרש"א דה"ל לאקשויי נמי ממקח וממכר והיינו מדאמר ר' יהודה התם העולה מן הגזע של בעל האילן, ואין דבריו מוכרחים דאיפשר דבעל האילן גם הוא בידו לקצוץ הענפים ודמי להא שיוכל למלאות גינתו עפר, מיהו יש ליישב לפ"ז עיקר קושיית התוס' דר"י ס"ל העולה מן הגזע פטור והיינו דודאי לענין ערלה פשיטא דהאילן הזקן פטור מן הערלה אף שיונק מן הקרקע מחדש ור"מ ס"ל דמן הגזע חייב בערלה דה"ל יניקה חדשה משום דאזיל בתר עיקר היניקה וכיון דהעולה מן הגזע הוא אילן חדש מיחשב כאילו ינק מן הקרקע בלא אמצעות אילן הזקן, אבל ר"י ס"ל דמ"מ כיון דלענין ממון הוא שלו, אלמא דנחשב היניקה עכ"פ מן האילן שקנה הלוקח מן בעל האילן, א"כ גם לענין ערלה היניקה מן הארץ וגם מן גוף האילן וה"ל זה וזה גורם ופטור גם מן הערלה כדאיתא בע"ז דף מ"ט, משא"כ לר"מ דאזיל בתר עיקר יניקה מן הארץ וה"ל אילן חדש וחייב בערלה, אבל לר"י פטור כיון דעכ"פ יונק מן הגזע ג"כ ולענין ערלה לא איכפת לן ביניקה מן הקרקע אם אינה יניקה חדשה ודו"ק, ועמ"ש בב"מ בד"ה לא על נייר מחוק כו' אבל שניהם על המחק כשר כו' עכ"ל כ"כ לאפוקי מפירש"י במשנה שכתב דה"ל הוא ועדיו על המחק ובהשקפה ראשונה עלה בדעתי דרש"י ס"ל דעדים לא יבחינו בין נמחק בפעם א' או שני פעמים ובגט א"צ לבא לב"ד א"כ יש לחוש שתזייף שהעדים אין נותנין לב להבחין בין נמחק פעם א' לב' פעמים כדמשמע בגמ' שם ע"ש וכ"כ פ"י, מיהו באמת הא ליתא דא"כ תיקשי מ"ט דרבנן דמכשירין דנהי דס"ל ע"מ כרתי מ"מ פשיטא בגט שאין חוששין לזיוף א"צ להביא ע"מ בפנינו וא"כ כיון שהעדים יסברו שאין לחוש לזיוף לא תצטרך להביא ע"מ בפנינו ואמאי מכשרי רבנן, ואף דגם על התוס' קשה כן שפירשו בעדיו על המחק והוא על הנייר דקשה שתמחוק ויהיה הוא ועדיו על המחק ואמאי מכשירין חכמים, עמ"ש בס' ג"מ דף ל"ג:

עכ"פ לא הועיל ליישב פירש"י וקם ליה בדרבה מיניה, ואיפשר ליישב פירוש רש"י דודאי מתני' דתנן לא על הנייר מחוק פשוטו כפירש"י, אלא דרב דאמר שטר הוא ועדיו על המחק כשר י"ל דרוב פעמים ניכר בין נמחק פעם א' לב' פעמים אבל פעמים שאינו ניכר, אלא דרב לשיטתיה דס"ל הולכין בממון אחר הרוב לכן כשר וא"כ י"ל במתני' אין כותבין על נייר מחוק והיינו משום דכיון דאיכא מיעוט דאינו ניכר, א"כ סמוך מיעוטא לחזקת אשת איש וחיישינן שמא זייפה לכן פסול לת"ק על נייר מחוק, וחכמים ס"ל כר"א דע"מ כרתי צריכה להביא ע"מ בפנינו ולא סמכינן אהך דאינו דומה כיון דאיכא חזקת אשת איש ואתי שפיר ודו"ק:

עוד איפשר לומר ליישב פירש"י דודאי הא דסמכינן אהא דהוא ועדיו על המחק כשר משום דאינו דומה אף שאין זה בהחלט שיהיה ניכר, מ"מ י"ל דמסתמא לא היה מוחק כיון שיש לו שטר חתום בעדים מסתמא היה כתוב עליו איזה זכות וא"כ לא היה נכנס לספק לבטל זכות הראשון דאמילי דכדי לא הוו חתמי סהדי, אלא די"ל שמא כתב גט והחתים עדים ומחק דבזה אינו מאבד שום זכות ואף אם יורגש לא יפסיד, לכן י"ל דלר"מ אין כותבין גט על המחק וא"כ מסתמא כתב עליו מעיקרא איזה זכות וא"כ לא היה מוחקו פן יורגש, אבל כשלא יפסיד י"ל דמזייף, לכן ע"פ היסוד שאין כותבין גט על נייר מחוק א"כ אין לחוש שיכתוב בכדי ויחתום עדים כדי שימחקנו ויכתוב שטר עליו, לכן שאר שטר כשר דמסתמא שטר שהיה לו זכות לא היה מוחקו כדי לכתוב שטר אחר דאין ספק מוציא מידי ודאי, וא"כ י"ל דרש"י פירש שפיר דאין כותבין גט על המחק שמא תזייף דגבי אשה אין לה הפסד אחר שתתחזק במגורשת תזייף שט"ח וכדומה ותסבור שלא יוכר בין נמחק פעם א' לשני פעמים וכיון שאין כותבין גט על המחק ממילא מסתמא לא יחתמו עדים על מילי דכדי ומידי דזכות אינו מוחק שירא פן יוכר כיון דמפסיד זכות שהיה לו, אלא דאכתי קשה אם כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו א"כ יש לחוש שיכתוב לו שטר על המחק וימחוק דאינו מפסיד כלום, מיהו י"ל דלמאי דקיי"ל עדיו בחז"ל כשיטת הרי"ף וסייעתו א"כ לא יכתבו, ולכתוב שטר הקנאה גם כן לא עביד דלמה ישתעבד עצמו בין ילוה בין לא ילוה לפירש"י, לכן ליכא למיחש שיכתוב לו בעצמו שטר ועדיו על המחק כדי שיזייף, לכן אין לחוש כי אם בגט שכותבין לבעל, לכן דינא דאין כותבין גט על נייר מחוק וכדפרישית, אלא דגם בזה צריך טעם איך מכשירין חכמים בעדי מסירה הא מ"מ יש לחוש לזיוף, וי"ל דחכמים מכשירין היינו דכיון שהעדים רואין שהנייר מחוק קורעין הגט מיד כיון דאיכא עדי מסירה בכל גט ואתי שפיר:

אלא דאכתי לא א"ש איך כותבין על נייר מחוק לר"א הא יש לחוש שלא יתן הגט כלל רק יזייף שט"ח על א' ולא יפסיד כלום, ואיפשר לומר דבאמת אין כותבין על נייר מחוק רק כשנותנו לפני העדים כיון דכל גט צריך ע"מ ויכולין העדים לקורעו תיכף אחר נתינה, משא"כ לר"מ כיון דא"צ ע"מ לגט כלל אין לסמוך שיתננו בעדים כיון דאין דרך גט ליתן בעדים, כן נ"ל ודוק היטב, כתבתי מה שנ"ל לפלפולא, ועיין בספרי ג"מ דף ל"ב בארוכה:

מ"מ איפשר ליישב התמיה על התוס' שכתבו דאיירי בהוא על המחק ועדיו על הנייר, דקשה הא יש לחוש שתזייף מה שתרצה ויהיה הוא ועדיו על המחק די"ל דאין מכשיר לר"א רק בע"מ והם קורעין הגט מיד וס"ל כשיטת הרמב"ם בהרחיק שני שיטין כשר בעדי מסירה, ועמ"ש בגמרא בארוכה:

בד"ה כדי לכתוב עליו הגט כו' כ"א שיעורו כפי מה שרגילין עכ"ל וקשה א"כ איך רגילין לכתוב גט אדיפתרא לכתחילה הא בטלה תקנת ר"ג שתיקן שיהיו עדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם דילמא מייתי סהדי או אזלי למדינת הים וא"כ כשכותבין על דבר שיוכל להזדייף לא אהני בלא עדי מסירה ובטלה תקנת ר"ג דהתיקון עולם צריך בשביל דמייתי סהדי או אזלי למדה"י כדלקמן דף ל"ו, ובתוס' לעיל דף ג' ע"ב כתבו דאפילו לכתחילה מהא דכותבין על דבר שיוכל להזדייף, וגם ברא"ש פ' השולח מייתי ראיה מלשון מכשירין דאפילו לכתחילה קאמר, וא"כ צ"ע בש"ע שהעתיק כדברי הפוסקים דכותבין לכתחילה, ובטור וש"ע ר"ס ק"ל כתבו שצריך שיחתמו שני עדים משמע דלכתחילה צריך ע"ח, והנלענ"ד דמזה איפשר לסייע דברי הרמב"ם שסובר שטר הוא מדרבנן, והרמב"ן השיב עליו בספר המצות בסוף שורש השני ועיקר ראייתו מהא דלקמן דף ל"ו דפריך אהא דאמר העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם ופריך מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום, וע"ז דחה מהר"י דיליאון דדאורייתא לאו דוקא דדברי קבלה הם, והש"ך בסימן כ"ח כתב שהוא דחוק, ובאמת אין בזה דוחק דודאי הקושיא הוא דמשמע דר"ג הוא דתיקן, וכן פירש"י בהדיא במשנה ואם כן פריך שפיר דאיך שייך ביה תקנת ר"ג הא דאורייתא הוא ונקט לשון דאורייתא משום דודאי לר"מ דאמר ע"ח כרתי פשיטא שהוא מן התורה דעיקר וכתב אחתימת העדים קאי וא"כ הוא כפשוטו דאורייתא דבס"ד דלא אסיק אדעתיה דר"א הוא א"כ ע"כ החתימות מן התורה דאל"כ איך מתפרש וכתב דקרא, אלא דהש"ס נקט מלישנא דקרא לומר שע"כ החתימות קודם תקנת ר"ג, ומשני לא צריכא לר"א דע"מ כרתי תיקנו רבנן ע"ח דילמא מייתי או אזלי למ"ה, והשתא קשיא הא גופא כיון דע"כ לפרש תקנת ר"ג שיהיו עדים אף אי אזלי ע"מ א"כ קשיא איך כותבין לכתחילה על דבר שיכול להזדייף, ומ"ש התוס' דהתקנה הוא לימוד בעלמא אינו במשמע כלל, ולזה ס"ל להרמב"ם דלמ"ד ע"מ כרתי ע"ח לאו מידי הוא מן התורה דה"ל מפי כתבם וא"כ בלא תקנת ר"ג לא היו מועילין ע"ח כלל ואין לסמוך עליהם כלל בלא ע"מ וכל שאין בו תיקון שטר לאו כלום הוא דלאו עדות הוא כלל מפי כתבם וכיון שאין סומכין על הכתב מן התורה לאו עדות הוא כלל שאפי' יחתמו בשקר אין עליהם אשם דלא הוי עדות כלל, מיהו השתא דתיקן ר"ג ע"ח בגט לסמוך עליהם ממילא אין רשאין לחתום בשקר שהרי אנו מחזיקין אותן לעדות אחר תקנת ר"ג שנסמוך עליהם לכן סומכין באמת עליהם ואין צריך בזה להפקעת קידושין רק כיון שאנו מחזיקין בהם דין עדים ממילא ברור לן שהגט ניתן כהלכתו ושפיר מהני ע"ח לחוד דאנן סהדי שניתן לה והוי כמו עדי מסירה, וכמ"ש הר"ן בפ' המגרש:

ועפ"ז יש לפרש דהכי פריך מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דמשמע דמה"ת אין לסמוך כלל אעדי חתימה רק מתיקון עולם והפקעת קידושין ופריך דמן התורה ע"כ סמכינן עליהם דכתיב וכתוב בספר וחתום משמע דלאו משום תיקון והפקעת ממון סמכינן רק דהוי עדות גמורה מן התורה אחר שכבר בא בדברי קבלה לחתום עדים, ומשני לר"א דאמר ע"מ כרתי א"כ בגט שאינו לראיה איפשר דלא היה מדברי קבלה שיחתמו העדים בגט כלל וכיון שאין לעדים לחתום ממילא אין בעדותן ממש התקין ר"ג לסמוך עליהם גם בגט כדי שיוחשב עדות על ידם אפי' בלא ע"מ, וניחא מזה מה שהקשו על הרמב"ם מהא דעדים החתומים על השטר דאמר ריש לקיש מן התורה כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי, ולהרמב"ם כל שטר דרבנן, ולפ"ז ניחא דאנן לא קאמרינן